70 הגדולים של יהודה

יהודה פוליקר העניק למוזיקה הישראלית נכסי נצח עצומים ב־50 שנות קריירה. רגע לפני שהוא חוגג 70 מחר יצאנו למסע בין 70 השירים הטובים ביותר שלו, כשהקריטריונים לבחירה היו העמידה במבחן הזמן מאז שיצאו השירים, הרלוונטיות שלהם, עד כמה הם מבוצעים בהופעות, רוחב יריעת הטקסטים, שאת חלקם הגדול כתב שותפו לדרך יעקב גלעד, חשיבות השירים בהתפתחות הקריירה של פוליקר — וכמובן עניין של טעם. ואחרי הכל, יש הרבה דברים שרציתי לומר ולא נענו לי, כי נצטרך גיליון שלם.

1. אפר ואבק (1988)

הצמרמורת מתחילה עם הפתיח. צלילי גיטרות נעימים, שלווים, מבטיחים. בכל זאת, יום אביב, ריחות לילך. אלא שהטוויסט הקודר מגיע כבר בשורה הבאה, בין חורבות העיר. הטקסט של יעקב גלעד, הכותב לאימו הלינה בירנבאום היוצאת למסע שורשים, מבקש להמחיש בתחילתו את הניגוד בין המציאות המרגיעה לעומק האופל שהיא מכסה. "יום יפה לדוג בנהר, בתוכי הלב נשבר". ההגשה של פוליקר מדייקת את העלילה, את המילים הצורבות מתחושות אימה ומגננה של גלעד לאימו, נטולת פאתוס ומאניירות, עטופה בלחן שנכתב על מיתרים שנפרשים רק בלב. הפזמון נועץ ומטלטל מעצב, בסולם גבוה, מבטא זעקה. "לאן את נוסעת", שואל גלעד בכאב, "הנצח הוא רק אפר ואבק", הוא מסביר ומכוון לארובות מחנות הריכוז. "במסילת העיר הישנה, איש לא יחכה בתחנה", מנקז גלעד את הבדידות. קטע המעבר, הסי פארט, כבר זולג מדמעות ייאוש שאין להן נחמה: "מי ימתיק לילותייך? מי יקשיב לבכייך? מי יספור צעדייך, בדרכך?"

זהו שיר הנושא לאחד האלבומים החשובים והיפים ביותר שנוצרו בישראל, הרמת מסך מרהיבה וחודרת בעצבותה, השיא ביצירתם של פוליקר וגלעד.

צילום: הרמן חנניה

שורה לקחת: שנים וכלום עוד לא נמחק.

2. משמרת לילה (1984)

רוקנרול עברי מהפנט, מסחרר, פורץ דרך בערבוב סגנונות, על מנעד רחב שבין מחווה לדייר סטרייט לבין ריחות מפתים של חופי סלוניקי. כבר בשיר הנושא באלבום השני של בנזין חושף פוליקר את שורשיו היווניים ומקדים ממש את זמנו בחציבת המוזיקה הים־תיכונית במיינסטרים הישראלי. זו יצירה מפעימה שמשתרעת על גיטרות חשמליות המפלחות את האוויר ללא הפסקה מתחילת השיר עד סופו, בידי האמן של קיטש אמסלם (שעדיין הקליט אז עם הלהקה), בנג'ו קמחי ופוליקר עצמו כמובן - לצד מופע מרהיב בתופים של אלי חדד. השיר ארוך יחסית, מבקש לתת את הבמה לנגנים, כולל קטעי סולו מהפנטים ומתכתב היטב עם תצוגת שירה אדירה של פוליקר, הנוסקת לגבוהים־גבוהים וראויה להילמד בכל בית ספר למוזיקה בהיבטים של חיבור לטקסט.

שורה לקחת: אני בעצם לא יודע לאן, אבל אני נוסע בתוך הערפל.

3. כשתגדל (1988)

בלהבת הצלקות של פוליקר וגלעד כבני הדור השני לשואה, "כשתגדל" אינו נכרך לכאורה עם המלחמה ההיא, אינו משקשק את תנועת הרכבות האפלה. אבל ככל שמעמיקים להאזין - ואי אפשר שלא לאור הלחן הכובש והעיבוד המדויק - אפשר להבחין שהטקסט האירוני, המורד במיתוסים הישראליים הקדושים, בוער גם מנקודת המבט של מי שנחרתו בהם הזיכרונות הכואבים של ההורים. "תגדל ותהיה גנרל", מבקשים ההורים לממש את חלומם לילד קצין, "תהיה אסטרונאוט ותעוף בחלל", הם ממשיכים לפנטז חד־צדדית, אבל הילד לא רצה אפילו להיות חייל, הוא אפילו לא ביקש להיות שם בכלל. "כשתגדל" נתפס כהמנון לימי זיכרון ואבל, אך אינו מבקש להיות כזה אלא להתייחד עם רצונו הנון־קונפורמיסטי של הגוזל ובכך גדולתו. הביצוע החורך־מקנטר של פוליקר סוגר את כל הקצוות האחרים.

שורה לקחת: תגדל, אל תתערבב בקהל, תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל.

4. עיניים שלי (1985)

הסיפור של "עיניים שלי" התחיל בכוונה של פוליקר לאמץ לחנים יווניים לטקסטים שיכתוב ויתרגם יעקב גלעד ולהפקידם בקולות של צוות זמרים בהובלת אריק איינשטיין, שגם היה אמור לקחת במקור את הסולו של שיר הנושא, בלחן של סטאוורוס קויומדזיס. בנבחרת של עיניים שלי היו אמורים להיכלל למשל גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ, ריקי גל, ועוד ועוד, אלא שחברת התקליטים לא התלהבה מהרעיון, העמידה בפני פוליקר תקציב מינורי ושלחה אותו לנגן ברוב הכלים, כדי לחסוך. למזלנו, פוליקר גם הסכים בסופו של דבר לבצע את השירים בעצמו. התוצאה הייתה אחד האלבומים הטובים והיפים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, שאי אפשר להפריז בחשיבותו ובהשפעתו לאורך השנים, בהטמעת סגנון המוזיקה היוונית. "עיניים שלי" הוא הדלת המוזהבת לאלבום המלא בפניני נצח, הביצוע של פוליקר עצוב ומחלחל, מושלם לבלדה כזו, מרחף על בסיס פנטסטי של נגינת הבוזוקי. אחרי מכתב כזה נראה שאין מי שלא תסלח. וכמו שכתב שלמה ארצי שלוש שנים אחרי האלבום הזה, חצי עולם כבר שר יוון.

שורה לקחת: אל תכעסי עיניים שלי, קמתי ממך ללכת.

5. חלון לים התיכון (1988)

אם "עיניים שלי" היה הפרק הראשון, "חלון לים התיכון" הוא סיפור ההמשך, חלק מהותי מ"אפר ואבק", ההתאוששות מהשואה, מכתב נוגע של ניצול מחנות שמצא בית בישראל, מינימליסטי, דחוק, אבל משלו, כשהטראומה עוד מהדהדת ועוד הפצע פתוח. "סיכוי אחד למיליון", זועק פוליקר, ומבטא גם את האפשרות הקלושה של אסירי המחנות לצאת אל החופש, להיחלץ מזרועות הטראומה ולהקים משפחה, לגדל ילדים באותו עולם שחוו כאכזר מכל דמיון. "מתוך שיחות עם אמא שלי ועם אבא של יהודה התחוור לנו שהייתה שם תמיד איזו תקווה שהחזיקה אותם בחיים", סיפר לימים יעקב גלעד, "גם במחנות ההשמדה וגם בשנים שאחרי המלחמה. תקווה שהם לא העזו לוותר עליה, כי היא נמצאת ביסוד האנושיות באשר היא, וכי המשמעות של הוויתור על אותה תקווה תהיה ניצחונו של השטן. על הסיכוי העלוב הזה, בעצם אחד למיליון, הם באו לכאן, שיקמו את חייהם מאפס, והולידו אותנו".

צילום : ידיעות אחרונות

בלחן בסגנון היווני, ובדומיננטיות של הבוזוקי, מתכתב פוליקר עם שורשי "עיניים שלי" ובהכרח עם אימו ואביו, בדרך לאושר מתגנב מהחלון.

שורה לקחת: עוד הפצע פתוח, לו רק היית איתי עכשיו. הייתי פשוט מספר לך את מה שלא יגיד מכתב.

6. זה הילד שבך (1995)

הילד מ"כשתגדל" אכן גדל, הוא לא אסטרונאוט, אבל זה לא המקום של פוליקר וגלעד לעצב עבורו חיים בגוונים בהירים ואופטימיים. להפך, זו יצירת רוק סבנטיזית באופיה, מלאת עוצמה כבושה, הלומה מכאב, מהולה בעננים סמיכים קודרים, צרובה מבדידות ומגלמת מציאות שחורה ומייאשת. "הילד שם הוא איש אבוד, מרגיש נטוש, דחוי, שדוד, חולם בחושך", מתאר פוליקר, "והוא נרדם ומתעורר, שולח יד ולא זוכר שאין שם אף אחד". הוא גם "מסתיר את המכות, פצעים פתוחים וצלקות שלא הגלידו". קשה שלא לשייך את הטקסט, עדיין, לטראומות המהדהדות בדור השני לשואה ואת ההשלכות שלהן בכל נגזרות החיים. ואחרי הכל, יש לילד שלנו בכל זאת נקודת בריחה, סיכוי אחד למיליון: "איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור", שר פוליקר ומנסה לפרט על מה ילחץ הכפתור, כי "יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, ויש שם אהבה שאתה לא אהבת". היכולת היצירתית הפנומנלית שלו ושל יעקב גלעד לחשוף את תוככי חדרי הלב שלהם הופכת את היצירה לטוטאלית, כזו שאי אפשר לברוח ממנה להאזנת רקע בלבד.

שורה לקחת: אתה שורף שעות מתות ועיתונים בערימות כל סופשבוע. תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות שורפות אותך.

7. דברים שרציתי לומר (1990)

יהודה פוליקר הלחין את השיר במקור לדני בסן, בגרסה בהחלט מוצלחת בפני עצמה, בוסה־נובה, אבל כשמביטים על הטקסט המפעים של יענקל'ה רוטבליט אפשר להבין למה פוליקר ביקש להקליט אותו מחדש ולקחת את היצירה, שוב, למקום לגמרי אחר, לתהודה גדולה יותר. רוטבליט לא ידע וגם לא כיוון, כי בכל זאת השיר נועד לבסן, אבל הוא כתב את פוליקר באופן מדויק עד מפליא כמו שמעטים יכולים. "יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי" הוא משפט עמוס משמעויות ורבדים כשמסתכלים לאחור על החיים והקריירה של פוליקר, החל בגמגום בימי ילדותו והזיכרונות המטלטלים ששמע בבית ועד, אולי, להחלטה לשמור לעצמו את היציאה מהארון לטיימינג הרבה יותר מאוחר בקריירה. על הקביעה "ועצבות מהלה כל שמחה" ספק אם פוליקר עצמו יערער. "דני בסן עשה את זה יפה", סיפר פוליקר, "אבל חשבתי שהיה צריך להחזיר את השיר הביתה, להביא אותו כמו שאני. יש באמת הרבה דברים שרציתי אז לומר ולא נענו לי, יש כאלה שעדיין אינם, יש לי עוד מקום שרוצה להשתחרר מהכבלים סופית".

משפט לקחת: ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע, ואהבתי אותך לא פחות.

צילום: תומריקו

8. הצל שלי ואני (1990)

יצירה פסיכולוגית מרתקת, מלאת רמזים והתכתבויות פנימיות, גם הטקסט הראשון שכתב פוליקר אי־פעם לעצמו, אחד היסודות באלבום "פחות אבל כואב". אם "אפר ואבק" היה הסרט שבו נפתחו מגירות נסתרות, "הצל ואני" הוא פיצול העלילה לנתיב אחר, מרכזי לא פחות: ההתמודדות של פוליקר עם החרדות שלו, הסודות שלו אז, ההתלבטויות היומיומיות. עדיין חשוף מאוד, כמו באלבום שלפני, פוליקר מספר בשיר שהוא לפעמים מונע על ידי אותם פחדים, "פעם צילי מוביל, פעם אני על השביל". החרדות, המגולמות על ידי הצל, מתקבלות בכעס, זו אינה שיחה נעימה שתביא לפתרון אלא תגרום לבריחה. "הפחד טיפטף וחילחל, צילי בתוכי מרעיד, מפחיד יותר מתמיד". הדיאלוג המפעים עטוף בלחן יפהפה, אתני, רוק של תחילת דרכו בבנזין, בעל גוונים ערביים, מדבריים, שמשרה אווירה של מתח. פוליקר מגיש את השיר כסיפור עד להבעת המשאלה הזועקת בכל פזמון, שאולי יום אחד הצל יהיה לו כנפיים ולא משקולות אימים. לימים יספר פוליקר שתהליך יצירת השיר והקלטתו הפסיק את הגמגום שלו, כך שבעצם עבר באמצעותו טיפול פסיכולוגי. "כשכתבתי את השיר התחברתי סוף־סוף למשהו בתוכי ואז גם הפסקתי לגמגם", סיפר, "הנפש שלי הייתה רדומה. היא התחילה לדבר דרך הגיטרה".

שורה לקחת: למה תמיד קירות מוגנים? למה צל כשאור בפנים?

9. פחות אבל כואב (1990)

הייחוד של פוליקר כמבצע טמון ביכולת שלו להתערבל עם הטקסט לישות אחת. "פחות אבל כואב" הוא דוגמה מזקקת. את השיר, שכתב יהונתן גפן, ביצעה במקור עדנה לב ללחן של נורית הירש. פוליקר פתח את הספר של גפן, אהב את הטקסט, ביקש רשות ולקח את המילים לפרשנות שלו, עם הלחן שכתב לגמרי מחדש. "פחות אבל כואב" הפכה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם הקריירה שלו, אולי אותו כאב שנחצב אי־שם בילדות המורכבת ועדיין פוגע, עדיין בגדר צל, אבל בכל זאת פחות, בא והולך. הטקסט הנפלא של גפן, כמו לא מעט שכתב לאורך הקריירה, הולם במצ'ואיזם הישראלי הקלאסי ומבליט את הנפש הרגישה של הגבר, המודה, ככה בינינו, שהכאב לא נעלם מאז הפרידה, רק רחוק, וגם מנעמי החיים - כוס ורקיק - לא יכולים לחפות. את כל השאר עוטף העיבוד הרוקיסטי־ספרינגסטיני של פוליקר ושירה צרודה יפה בגבוהים, שגם הבוס היה מיישר איתה קו.

שורה לקחת: לומדים לחיות עם זה ככה. פחות אבל עוד כואב.

10. איך קוראים לאהבה שלי (2001)

המנון ישראלי מצמרר לכאב, ייאוש, שיר הנושא של האינתיפאדה השנייה. הטקסט הציני והמושחז, שכתבו יחד פוליקר וגלעד, מלא בקינה על המצב, לא משאיר אפילו סימן לקרן אור, משלים עם הגורל הקודר, עם התחזית הפסימית, עם ההרוג הבא, זה שאין מזרח תיכון חדש, שאין עולם יפה ממש, שאולי אין כמו יפו בלילות - אבל רק בשירים. כי המציאות, כמו יפו בלילות, מלאה ביריות, מצטלמת כמו מלחמה, ויש תפקיד ברור לרובה, יש משבצת ברורה למצלמה. כמעט כל שורה מהשיר נכנסה לקלאסיקה של השפה העברית, הפכה לכותרת חדשותית. הלחן מלנכולי, רגוע, והפעם פוליקר מגיש את הטקסט כמעט בלחש, ללא פאתוס, בשקט מלא עוצמה, כזה שמגלם את המצב, טמון במנגינה שאין לה תקווה. ההפקה המינימליסטית נותנת את הטאץ' המדויק שהופך שירים להמנונים.

שורה לקחת: ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא.

11. שיר אחרי הגשם (1988)

בלדה קורעת לב, על צ'פוזו הביישן, הנכלם, החוזר מתופת המחנות אל הכפר הקטן והחמים שהכיר, והוא למעשה ג'קו, אביו של יהודה פוליקר, המגלה שהשגרה נמשכת, כאילו כלום אף פעם לא קרה. השיר התחיל כקטע אינסטרומנטלי שיועד ל"אפר ואבק", אבל גלעד ביקש לכתוב טקסט למה שהפך לאחד השירים החשובים והמצמררים באלבום, מעין תמונה. "כשאבא שלי חזר מסלוניקי לבית שלו ולמספרה שהייתה לו", סיפר פוליקר, "החיים נמשכו כאילו שום דבר לא קרה. הוא איבד את כל המשפחה שלו, מגיע למספרה שהייתה שלו ושואל את האחראי על המקום, 'מה קרה פה? זו הייתה מספרה שלי, מה עשיתם פה?'. אמרו לו - תלך מפה יא יהודי, חבל שלא עשו ממך סבון. אז הוא הלך לקהילה היהודית, אבל לא נשאר לו שם כמעט עם מי לדבר. אחרי ההלם הוא הלך לסוכנות היהודית והחליט לעלות לישראל".

שיר אחרי הגשם, על עיבודו הבלקני, משרטט במדויק את אותו הלם, ביום שאחרי הפלנטה האחרת.

שורה לקחת: כאן תמיד זורמת השגרה, אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה.

12. פנים אל מול פנים (1984)

פוליקר ביצע את השיר במקור עם בנזין, באלבום השני, אבל איכשהו להיטי הענק של הלהקה לקחו ממנו את תשומת הלב הראויה לשיר כל כך טוב. המנוף הראשון היה ביצוע יפהפה של אתי אנקרי וגידי גוב, שהכניס את "פנים אל מול פנים" לקלאסיקה הישראלית, ופוליקר סגר מעגל עם ביצוע בקיסריה שיצא כסינגל באוקטובר 1996 וכבר השתלט על הרדיו. יעקב גלעד כתב את המילים, על זוג שמבקש להיאחז בנוסטלגיה ואולי להחיות מחדש את אותה אהבה. בלדת קסם.

שורה לקחת: אהבנו פעם באמת ובתמים, אהבנו כמו שילדים יודעים.

13. בוקר יום ראשון (1985)

שיר שבעצם שייך קוסמית ל"אפר ואבק" בכל ממד, פרט ללחן היווני של קויומדזיס, אולי אחד הפרקים הראשונים במבוא לאלבום שיגיע ב־1988 - צליל שרשראות מתכת, מנבא רעות. התרגום של יעקב גלעד מבטא היטב את הכאוס בחוץ, ואת הייאוש המכרסם בפנים, עד לבריחה מהמציאות שבסוף. פוליקר וגלעד כמעט שלא נגעו במקור, פרט להעצמת הדרמה בבית האחרון, וידעו למה.

שורה לקחת: שש וחצי, שבע שמונה, בוקר יום ראשון. לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון.

14. יום שישי (1982)

אוהדי בנזין אולי היו מציבים אותו במקום הראשון ברשימה, אחרי שפרץ ללהקה את כל הדלתות והפך אותה בתחילת האייטיז לדבר היחיד שחם יותר בישראל מתיסלם. מי שפתח את הרדיו באותם ימים לא יכול היה להימלט מהפתיח המרעים של הגיטרות החשמליות, מהלומות התופים והטקסט המקפיץ. לימים יסביר פוליקר ש"יום שישי", בעיניו, אינו שיר שמח בכלל אלא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הפרט, השרוי במלנכוליה תמידית, בינוניות של שגרה, ויוצא ממנה רק בסופי השבוע. בזמן מלחמת לבנון הראשונה "יום שישי" היה השיר המבוקש ביותר על ידי חיילי צה"ל בתוכניות הד"שים בגל"צ, לצד "הפרח בגני" של זוהר ארגוב.

שורה לקחת: יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה, נשארים כל הלילה עד הבוקר הבא.

15. רדיו רמאללה (1988)

רוק אוריינטלי יפהפה, מחווה לתחנת הרדיו הירדנית שאליה היו מגיעים ישראלים בסיקסטיז כדי לחוות מוזיקה מעודכנת שאינה עברית. את אחת התוכניות היותר פופולריות הגישה אז איידה חדאר, בקולה המלחשש, ואליה כיוון יעקב גלעד בטקסט. אבל זה רק הפשט. את השיר הקדיש גלעד לזכר מדריכו בתנועת הנוער הקומוניסטית של קיבוץ יד חנה, אברהם ג'ורי, חייל מגרעין הנח"ל, שנהרג בדצמבר 1964 בהתקפה של הלגיון הירדני בגבול, והוא רק בן 20. "זו הייתה טראומה גדולה בשבילי", סיפר גלעד, "הפעם הראשונה שבה חוויתי מוות של אדם קרוב. בשיר ניסיתי להעביר תחושה של אירוע לא שגרתי, של מישהו פצוע, אבל הוא לא יודע שהוא מת ואיפה פגעו בו, ובזמן שהחובש מטשטש אותו הוא שומע את המוזיקה המצוינת של רדיו רמאללה, שזה בעצם הרדיו של האויב, אבל זו מוזיקה שאי אפשר לשמוע במקום אחר, ממש מזון רוחני יחיד, והכל מתערבב ביחד".

שורה לקחת: רדיו רמאללה לילה ולילה, זה קולה המלחשש מקשקש וחובש, אלף תשע מאות שישים וחמש.

16. התחלה חדשה (1985)

הפתיח הסקורפיונזי המלטף בגיטרות מתפתח לבום, מפץ רוקנרול משויף, שמבטא ניסיון של שנים באולפנים. השיר נכתב לרגל המעבר של רשת ג' לשידורי FM ב־1984, והטקסט של יעקב גלעד משרטט אולי גם את שיר הפרידה של פוליקר מהלהקה שלו, רגע לפני ההתפרקות של בנזין, כמה רגעים לפני הפריצה בקריירת הסולו שלו, בעצם הפריצה המשותפת עם גלעד. 'התחלה חדשה', בלחן מאוד מאפיין של פוליקר, אכן היה השיר האחרון של בנזין, נעילה יפהפייה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר שהיו פה.

שורה לקחת: אין מחיר לחופש, לא יקנו אותי חינם, לא יקחו אותי בכסף אין שום כוח בעולם.

17. מה יהיה יהיה (1995)

שיר ביטלסי נהדר, באווירה של סיקסטיז, כשהלחן הנעים מנוגד לגמרי למילים של פוליקר וגלעד יחד המתכתבות עם צללים, צלקות, מתים וטראומות. ההפקה נותנת את המקום לקטעי סולו גיטרה מושלמים.

שורה לקחת: ומי שמת עוד חי בך, לרגע לא עוזב אותך. תגיד לי מה יהיה איתך.

18. בית משותף (1983)

סימפוניה לגיטרות ותופים בקצב מסחרר, התקפה מתפרצת למופת, בתיאום נפלא ובהפקה אייטיזית שעומדת במבחן הזמן. זהו שיר הנושא שנכתב במיוחד לשירותרום בגל"צ ב־1983. גם כאן הגיבור בטקסט של יעקב גלעד מבקש נחמה במוזיקה, ברדיו, מנסה למצוא עצמו בתוך גבולות של חיים בתוך קופסה. להקת בנזין בשיאה.

שורה לקחת: הכל מתחיל ונגמר באותה נקודה, כי אין פה גבול - אין שטחי הפרדה.

19. נמס בגשם (1995)

טקסט שכתב גלעד בהשראת מי שהיה בן זוגו בתקופה מסוימת, סער מעוז, הומוסקסואל, בן קיבוץ דתי שהיה נשא HIV וגם חתום על השורה הטעונה שאמר להוריו "אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לגור במלונה". באופן נדיר, גלעד הוא שמבצע את השיר, בדקלום, ופוליקר מצטרף בשירה רק בפזמון האחרון, כדי לומר: הפעם זו הבמה שלו. השיר הפך עם השנים לאחד המזוהים עם תופעת הדחייה שחווים ילדים ונערים ממשפחותיהם על רקע נטייתם המינית השונה.

שורה לקחת: אם יש אלוהים פה, גם הוא היה קופא.

20. אני רוצה גם (1995)

אם שש שנים לפני פוליקר שר על דברים שרצה לומר ואינם נענים לו, הפעם הכל שוטף, קוצף, בועט ומלא אירוניה. ביצוע מעורר השתאות, גם נוכח העובדה שפוליקר נאבק שנים ארוכות בגמגום והפעם הוא על מחלף מהיר, בואכה ראפ. הטקסט המשותף של פוליקר וגלעד חד, ציני לועג לעולם הקומבינות האינסופי, לחזירות, לתרבות השופוני - ונותר רלוונטי מאוד.

שורה לקחת: גם אני רוצה לכתוב רומן אוטוביוגרפי חינוכי וחושפני, לחפש אותי ולמצוא את עצמי, להגיד אני, זה אני, זה אני.

21. חופשי זה לגמרי לבד (1982)

מהאייקונים הכבדים של בנזין בתחילת דרכה, רוק משלהב, הצהרת עצמאות כיפית של גלעד־פוליקר, בעיבוד של יעקב מורנו ואחת, יהודית רביץ, ששותפה לעשיית האלבום ("24 שעות") ולקולות, גם בשיר הזה.

שורה לקחת: מי ידע בסופו של חשבון, שאחד ואחד זה בעצם המון.

22. שלושה ימים (2008)

בין שיתופי הפעולה האחרונים והיפהפיים של פוליקר וגלעד לפני הפרידה הגדולה ביניהם. הטקסט נכתב על ידי השניים ביחד, בהשראת ביקור בניו־יורק שבו התגבר פוליקר על הפחד מטיסות ארוכות וגילה שהיה די שווה בסך הכל.

שורה לקחת: שכח מאיפה באנו לשלושה ימים, מכל מה שפחדנו שם, כל החיים.

23. אלקו (1985)

מהנכסים הגדולים של האלבום "עיניים שלי" שתירגם גלעד, הלחן של סטווארוס קוימדזיס. התוצאה נוגעת ישר בלב.

שורה לקחת: אלקו זה אחד שלא נחשב, אין לו כסף אך יש לו לב זהב.

צילום: אלי דסה

24. קצר פה כל כך האביב (2011)

פוליקר קיבל פנייה מדויד גרוסמן, שכתב את המילים על בנו אורי, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוא בחר להלחין בנימה אביבית, נעימה, המנוגדת לטקסט המתאבל. התוצאה הייתה בדיוק מה שביקש גרוסמן: שילוב של כאב ושמחת החיים שנותרה.

שורה לקחת: מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב – רק ניתן לי ותכף נלקח.

25. מזוודות (1995)

בלדת רוק עלילתית, באווירת בילי ג'ואל על הבר, טקסט משותף לפוליקר־גלעד.

שורה לקחת: אני לא מרגיש שייך לגיבור המצוחצח, לא לצחוק המחונך, לאגו המסוכסך.

26. כפיים (1985)

מזי כהן הייתה אמורה להוביל את הביצוע במקור. אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר מתוך האלבום "עיניים שלי".

שורה לקחת: הגברים נותנים לה קצב, היא רוקדת לעצמה.

27. יורם (1990)

עלי מוהר כתב את השיר על חברו יורם ביאלר שנפל ב־1969. פוליקר הלחין לגידי גוב - שהקליט את השיר באלבומו "דרך ארץ". לימים הסתייגו מוהר ופוליקר מהעיבוד והעדיפו עיבוד פחות רוקיסטי, ופוליקר הקליט גרסה משלו.

שורה לקחת: יורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך? מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך?

28. פרח (1990)

גם את השיר הזה העניק פוליקר לגידי גוב, אבל חשב שצריך ביצוע שונה ובהמשך הקליט בעצמו גרסה שונה, רכה יותר. את המילים כתבה צרויה להב לזכרן של צליל שלח ועופרי טואל ז"ל, שנהרגו בפיגוע בראס בורקה ב־1985, וגם לזכר בתה שנהרגה כילדה בתאונת דרכים. לימים פוליקר הקדיש את השיר לאסתי וינשטיין ז"ל ששמה קץ לחייה בעקבות הניתוק מבנותיה לאחר שיצאה בשאלה.

שורה לקחת: את החיים לקחו לך, הו, מלחמות קדושות. מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות.

29. מכאן ועד בכלל (1988)

שיר פרידה זועם ומצליף שלא הפך אייקון פוליקרי בוהק בעיקר כי "אפר ואבק" הבליט שירים חשובים יותר לקו המרכזי של האלבום, אבל הוא נחשב לנכס של ממש בקרב ליבת המעריצים.

שורה לקחת: מצד אחד חיוך שטני, חצי חיוך מצד שני. הרשי לי לכבות את החשמל.

30. חולם בהקיץ (1986)

שיר הנושא של אלבום ההופעות שיצא על בסיס הסיבוב המצליח של "עיניים שלי", מהבחירות הטובות של פוליקר באימוץ מיוונית.

שורה לקחת: מלאך רחום היה מותי, קרוב כל כך ואמיתי, והיא איתי איננה.

31. זה הכל (1982)

לא התחרה בתשומת הלב של להיטי בנזין באלבום הראשון, אבל פנינת רוק שעובדת תמיד.

שורה לקחת: עכשיו את לא עונה, ולא נשאר לי מה לשאול.

32. בתוך הפקק האינסופי (2001)

תמצית בהירה ומדויקת של הישראליות בעיני פוליקר־גלעד, בבוקר עצבני של מדינה בהמתנה. ואין שלום, אף פעם לא היה.

שורה לקחת: בוקר טוב לשלדים בארונות, לשדים בקופסאות, לא ניקח ללב ולריאות.

33. לא יודע (1995)

מונולוג רומנטי שנחבא מעט מתוך האלבום "הילד שבך", שזכה למינוף נוסף עם רמיקס של יזהר אשדות.

שורה לקחת: לא יודע אם אני יודע לאהוב אותך כמו שאת.

34. נד נד (1992)

משני השירים הבודדים שהופיעו באלבום האינסטרומנטלי "לעיניך הכחולות", וכמה טוב שהוא שם. טקסט קסום של יהונתן גפן.

שורה לקחת: בכל מקום בו מישהו חוגג, מישהו אחר בודד.

35. קין (1995)

פוליקר בוער מזעם על מי שרצח את אחיינו קובי ז"ל, באמצעות מכת קסדה במהלך ריב.

שורה לקחת: מי זה שגידל אותך? תגיד לי בנאדם. אף פעם לא תדע מה לקחו ממך כשבאת לעולם.

36. סולם יעקב (1992)

נעימת הנושא המצמררת של האלבום האינסטרומנטלי "לעיניך הכחולות" שהקדיש פוליקר לאחיינו קובי. ללא מילים אפשר להבין הכל.

37. ג'ינג'י (2001)

גלעד ופוליקר מעצבים ביחד מראה עבור השונה שבחברה.

שורה לקחת: אתה חיה אחרת, מה הם מבינים? הם לא רואים ממטר את כל הסימנים.

38. זינגואלה (1992)

השיר השני ב"לעיניך הכחולות" שאינו נעימה, על פי לחן של קזנג'ידיס. ממתק יווני.

שורה לקחת: את ילדה וילדותך היא כבר נוסטלגיה.

39־40. טרנס אוריינט, סיפור זמנים עברו (1990)

שני פרקים של שתי נעימות. כשתל־אביב פוגשת את סלוניקי. עונג צרוף.

41. רומיאו (2003)

פוליקר בחר להקליט שוב את השיר שהלחין ליהודית תמיר. אכן, פנטזיה נהדרת.

שורה לקחת: ועכשיו עם השנים, האהבה אחרת. פחות חולמת את עצמה, הרבה יותר נקשרת.

42. פומה פומה (2011)

בחזרה ללחנים יווניים (כריסטוס ניקולופולוס), שיר מסבאות קלאסי ומרים.

שורה לקחת: סיגריה מה נותן לך, אתה מבסוט.

43. הם רקדו יחפים (1992)

נעימה צוענית צבעונית.

44. כתמים (1995)

שיר מחאה נוקב על אלימות נגד נשים, נכתב מנקודת מבט של מי שקרוב לאישה המוכה.

שורה לקחת: הו לא, אני מכיר אותו, את מכירה את כף ידו.

45, יום עצמאות (2010)

גיליון העצמאות הפתוח של פוליקר, שיר שנכתב על הגעתו לתל־אביב.

שורה לקחת: היא קוראת לי, יודקו, יום עצמאות שמח. תסתכל, כוכבים כבר דוהים והשמש עולה.

46. כמעט כבר נוגע (2014)

פוליקר כבר מרגיש לגמרי נוח לכתוב את עצמו. סוג של התבוננות פנימית אחרי שחרור הנפש.

שורה לקחת: קח את החיים שלך בידיים שלך, זה הראש שלך. אתה כמעט כבר נוגע.

צילום: תומריקו

47. בגלל (1988)

הקול הזועק של בני הדור השני לשואה מול הוריהם.

שורה לקחת: בגלל שכל חייך תחפש אהבה של איזו אמא טובה, בגלל שכל חייך תחפש איזה אבא לפייס.

48. לילה טוב לכי לישון (1990)

טקסט שהלחין פוליקר למילים, הכואבות מאהבה נכזבת, של יהודה עמיחי.

שורה לקחת: לא אלוהים ולא אישה, שכיבה לבד על מיטה קשה.

49. כל דבר מזכיר לי (2011)

סגירת מעגל עם חאריס אלקסיו בדואט שהלחין אפוסטולוס קלדארס.

שורה לקחת: רוח יד שולחת, הדלת לא נפתחת. אף אחד לא בא, רק צל בלי עקבותיו.

50. אהבה הורגת (1988)

אפר ואבק פינת בנזין פינת פרדי מרקיורי, שהוציא שיר סולו באותו שם. מונולוג של גבר שבור לב אחרי שאהובתו בחרה ללכת עם חברו הטוב.

שורה לקחת: אז תגיד לה, אם היא דואגת, שהאהבה אותי הורגת.

51. קללת הים (1985)

עוד נכס של מושבעי פוליקר. להגיש בריח של נמל יווני, לפנות ערב, עם כוסית אוזו.

שורה לקחת: כמו הדג ברשת, כמו ספינה טרופה, אהבה שלנו - מה יהיה סופה?

52. והנה היום את צוחקת (1990)

טקסט מנחם של אסתר שמיר באווירת שיר ערש.

שורה לקחת: ואסור לטפס על ענפים דקים כי נופלים.

53. קול מארץ הרוח (1988)

שיר בנימה כמעט מאופקת על דמות אם מוכת טראומה ובעיניה ציור של משפחה.

שורה לקחת: היא הולכת, נטרפת. היא הולכת, ואני שותק.

54. לא מתוק של אף אחד (2001)

מתכתב מוזיקלית עם "הילד שבך". מונולוג של בדידות, המלווה בחרטה.

שורה לקחת: כבר לא מתוק של אף אחד, וזה שוב אני אותו לבד.

55. מים שקטים (1984)

זוג בהליכי קאמבק תמידיים. יכול להיות בקלות גם החלק הראשון של "פנים אל מול פנים".

שורה לקחת: עם בוקר הוא יחזור אליה, כמו שבא בבוקר הקודם.

56. אל תלכי עכשיו (2010)

פוליקר כותב כנראה לאימו, עם רפרור מסוים לשאנסון הצרפתי Ne me quitte pas.

שורה לקחת: הסודות שהסתרת עמוק בתוכי צרובים בכחול זוהר בנפשי.

57. רומנטיקה זולה (1995)

בניגוד לשם השיר, הפרידה המתוארת דווקא עלתה ביוקר.

שורה לקחת: החיים הטובים נגמרים כשזה רע, בקבוקים בארון כדורים במגירה. זו לא רומנטיקה זולה.

58. גג העולם (2003)

מתוך אלבום האוסף. שיר כביכול אופטימי ומחויך, אבל לא באמת עד הסוף.

שורה לקחת: עולם מושלם נשקף מולי, אבל זה לא עולם שלי.

59. פרחים ברוח (1988)

שיר שכתבה הלינה בירנבאום, אימו של יעקב גלעד, שכולו געגועים עזים.

שורה לקחת: תמונות שרק בזיכרוני עוד, כמו פרחים ברוח.

60. אחרי הטלוויזיה (1982)

טקסט מרדני ופוליטי של גלעד בכסות רוקנרול סיקסטיזי מתקתק. אנדרייטד מובהק בקריירה של להקת בנזין.

שורה לקחת: האש נמשכת - הרחקנו לכת. האש הזאת תמשיך לרדוף אותנו עד הסוף.

61. גברים קשוחים (2011)

בחזרה ללחנים יווניים, הפעם ניקוס קסידאקיס. טקסט ציני במדים.

שורה לקחת: גברים קשוחים מתים חיים בשדות הפקר שלנו.

62. רגע מאושר (2010)

מונולוג אופטימי די נדיר, ביטוי נוסף לשחרור של פוליקר מהכבלים הקודמים.

שורה לקחת: החיים יפים כשאהבה נוגעת לפעמים.

63. מוזיאון החלומות (2014)

במעטפת של רוק רך פוליקר מתפייט על יד אלמונית מסייעת.

שורה לקחת: במוזיאון החלומות שלעולם לא מתגשמים, מבטים מצוירים נולדים מבפנים.

64. דרבי עם חופשי (2010)

כאוהד כדורגל אדוק, ומכבי חיפה בפרט, פוליקר לא כתב יותר מדי שירים על ספורט. כאן הוא מערבב את המצב החברתי־פוליטי עם המגרש.

שורה לקחת: המשיח בוא יבוא, רכוב על גב של טנק.

65. פה ושם בארץ בן־גוריון (2001)

שיר געגועים לחבר שהלך, מתריס וכואב.

שורה לקחת: מפא"י נפלה, חירות ומק"י המציאו שם אחר. הכל אותו דבר, אפילו גרוע יותר.

66. בעיר הזאת (1982)

בנזין בתחילת הדרך, התכתבות קלה ואפלה עם הסקורפיונז, קטעי סולו גיטרה משובחים במיוחד.

שורה לקחת: הלילה נועלים דלתות. קשה למות קשה לחיות, בעיר הזאת.

67, אחרי המלחמה (1986)

מתוך אלבום ההופעה "חולם בהקיץ". שיר שהוא גם שם התוכנית שערכה דלית עופר ביום השואה 1986 בגל"צ, והיוותה גם את הזרז ליצירת אלבום המופת "אפר ואבק".

שורה לקחת: מי בכלל יהיה לו כוח, מי ירצה לבוא לשמוח.

68. והילדים באים (1995)

תיאור מדויק של הנקודה בזוגיות שבה מגיעים למצב ארוך של ניוטרל שוחק.

שורה לקחת: אנחנו, שהיינו חברים הכי טובים, למדנו להיות זאבים ואויבים.

69. אמרי לי נערה (2012)

מהאלבום המשותף עם אביו, ג'קו. דואט מרגש ביוונית.

שורה לקחת (תרגום): הציפורים מצייצות בעץ הפורח. שם מתחתיו יושבים הסובלים מאהבה.

70. התחנה טרבלינקה (1988)

לא רק שיר, מצבת נצח שכתב המשורר הפולני ולדיסלב שנגל בעודו בגטו ורשה, בתרגומה של הלינה בירנבאום, אימו של יעקב גלעד.

שורה לקחת: הכל, כל מילה, כל פסיק.