"הוא נכנס לחדר ההורים, הרכיב את האם־16, כדור באבא, כדור באמא, עלה למעלה, כדור בראש של כל אחות, ירד למטה, ושם את הרובה על השולחן"
הפרשה הזאת זיעזעה את המדינה: ילד מחונן בן 14 ממשפחה נורמטיבית בירושלים ירה למוות בדם קר בהוריו ובשתי אחיותיו וריצה שש שנות מאסר. מאז הוא מחק את עברו לגמרי וברא לעצמו חיים חדשים כבעל משפחה עם קריירה מצליחה שרק אשתו יודעת את סודו. 34 שנים אחרי, לקראת עליית הסדרה 'המניע', חזרנו לכמה מגיבורי הפרשה: איש המז"פ שלא התאושש מהזירה המדממת, חוקר הנוער שמשוכנע שהנער תיכנן את הטבח מראש, עורך הדין שהשיג לו עסקה מהחלומות ודאג שיקבל את ירושת הוריו. ומעל לכל מרחפת השאלה: מה גורם לילד אהוב ומוערך לחסל באמצע הלילה את כל משפחתו
הוא בן 49 היום, מתגורר בעיר במרכז הארץ. הוא שיקם את חייו לגמרי. נישא ויש לו ילדים, מנהל קריירה יציבה ומוערכת. מלבד אשתו, אף אחד לא יודע על הפרק הנורא בעבר שלו, וגם היא מגינה עליו בנחישות מפני חשיפה. הוא יכול להיות השכן אצלכם בבניין, החבר לעבודה או האבא הנחמד מהכיתה של הבת שלכם. שום דבר בהתנהגותו ובאורח חייו לא יכול להעיד על העובדה שבגיל 14 הוא הרג בקור רוח בלתי נתפס, ביעילות מקפיאת דם, את ארבעת בני משפחתו.
זה קרה בלילה בין שישי לשבת, 21 ל־22 בפברואר 1986, בבית המשפחה בשכונת עין כרם בירושלים. בזה אחר זה, בפרק זמן של דקה וחצי, נטבחו ברובה אם־16 צה"לי אב המשפחה ניסים (44), פקח בעיריית ירושלים, האם לאה (40), עובדת במשרד החינוך, האחות הגדולה ענת (19), חיילת שרק התגייסה, והבת הצעירה שירה (17), תלמידת תיכון.
הפרשה הזאת מלווה כבר כמעט ארבעה עשורים את השכנים בעין כרם, את קרובי המשפחה והחברים של הקורבנות ואת חוקרי המשטרה שניסו, ללא הצלחה, להבין מה גורם לילד בן 14, אינטליגנטי ואפילו מחונן - שלפי כל העדויות זכה לאהבה רבה בחייו, מעולם לא התלונן על התעללות ותואר כ"נסיך" של הבית - לחסל מטווח אפס, כמו רוצח שכיר בשירות המאפיה, את כל משפחתו. שאלת המניע, והאלימות החריגה של המעשה שנגזרה ממנו, ממשיכות לרחף מעל הפרשה, כמו גם העובדה שהנער נענש בסך הכל בתשע שנות מאסר שמתוכן ריצה שש במוסד לנוער עבריין, זכה לרשת את הרכוש שהותירו הוריו והמשיך בחייו, בחסות חוק הנוער המבטיח שהאנונימיות שלו תישמר לנצח.
החברה הישראלית של האייטיז הייתה הרבה יותר נאיבית ממה שהורגלנו לו בשנים האחרונות. מערכת המשפט שלה סירבה להאמין שנער נורמטיבי יקום באמצע הלילה ויוציא לפועל מעשה כה אלים בקור רוח, בכוונה תחילה, והעדיפה לקבל את הגרסה המבולבלת שלו שהוא נדחף לבצע את ההרג בגלל דמות של “יצור ירוק” שהשתלטה עליו באופן שלא הותיר לו ברירה. עסקת הטיעון שהשיג לו עו"ד יוסי ארנון נתפסת על ידי רבים כהוספת חטא על פשע שרק העצימה את הזוועה ומנעה מהקורבנות את הצדק שהגיע להם.
במשך השנים הנער - גם כשהתבגר - סירב להתראיין או לשתף פעולה עם הניסיונות לשחזר את הסיפור שלו. תקופה מסוימת שמר איתו על קשר עו"ד ארנון שהמשיך לייצג אותו גם לאחר שיצא מהכלא ואפילו קיבל הזמנה לחתונתו. "הוא התקשר להזמין אותי, ואמרתי שאבוא, אבל רק בתנאי שאשתו לעתיד יודעת על עברו. הוא בא איתה אליי", הוא מספר עכשיו. "היא אהבה אותו. רק היא יודעת על מה שקרה. אפילו להורים שלה אין מושג. הסיפור הוא שהוריו נהרגו ולא היו לו אחים. אני הוזמנתי לחתונה כחבר של אביו המנוח. הקשר בינינו התקיים רק כשהוא התקשר אליי. רוב השיחות שלנו היו על כדורסל, מכבי תל־אביב מול הפועל ירושלים, אבל באחת מהן הוא סיפר לי שיש לו ילדים. מאז הקשר נותק. דווקא ניסיתי להגיע אליו כי יש לו אצלי כסף בנאמנות, אבל לא הצלחתי למצוא אותו".
הוא אי פעם הביע בפניך חרטה על מה שעשה?
"הוא מעולם לא הביע חרטה וגם לא ביקשתי".
גם טלי שמש יודעת שאין מה לצפות לחרטה. שמש, שגדלה בעין כרם, הייתה בזמן האירוע בת 16, חברה טובה של שירה, הבת האמצעית במשפחת כהן. יחד נסעו מדי בוקר באוטובוס לתיכון 'זיו' במרכז ירושלים. הרצח נשאר אצלה כזיכרון ילדות שלא הפסיק להכאיב. "שנים היו לי פחדים שפתאום אחי יקום בלילה וירצח את כולנו. וככה זה אצל כל המחזור שלי. אנשים יצאו מזה פוסט־טראומטיים. לא התגייסו. פחדו לראות נשק. בבוקר לאחר הרציחות אנשים נכנסו פנימה לבית, והמראות של הדם ליוו אותם עוד הרבה זמן. אני זוכרת שהסבתא, שחזרה לשם בצאת השבת, שמה נרות על המדרגות, הסתובבה כמו רוח רפאים, בכתה ומילמלה וצעקה. אחר כך לא התקרבתי לבית הזה. זה היה פחד אלוהים. גם עכשיו, אין פעם שאני אעבור שם ולא תהיה לי צמרמורת. זו עננה שחורה שנחתה על עין כרם ולא עזבה".
בבגרותה שמש הפכה ליוצרת קולנוע וטלוויזיה. את הסרטים שלה היא עושה עם בן זוגה, הצלם אסף סודרי. לפני כעשר שנים החליטה לנסות לפתור את השאלות שהעסיקו אותה מאז שהייתה נערה. התוצאה: סדרה הדוקו 'המניע', שתעלה בשבוע הבא בערוץ yes דוקו (ימים ראשון-רביעי בשעה 22:00). בנוסף השניים ערכו גם גרסה מקוצרת לסרט באותו שם שהוצג בפסטיבל ירושלים. הסדרה והסרט מכילים תמונות גרפיות קשות לצפייה - רובן ככולן שחזורים מדויקים של הזירה המקורית. "היו רגעים בזמן העשייה", אומרת שמש, "שמאוד פחדתי להכאיב לאנשים שאני אוהבת - קרובי המשפחה של ההרוגים ששמרתי איתם על קשר. אבל הדוד ויקטור, האח של לאה ז"ל, אמר לי: 'אם לא את, אף אחד לא יעשה את זה. זה יהיה קשה, כולם יהיו נגדך, אבל את חייבת'. גם הוא הרגיש שזה חייב לצאת מתישהו והוא עצמו לא מסוגל לספר את הסיפור".
סודרי ושמש קיוו להשיג ראיון עם הנער הבוגר. הם הצליחו להגיע לטלפון הנייד של אשתו, שהזכירה להם שציון כל פרט מזהה על בעלה מנוגד לחוק והסכימה להעביר לבעלה הודעה שהם מעוניינים שייצור איתם קשר. הוא לא החזיר להם טלפון והם החליטו להמשיך לעבוד על הסדרה גם כשהתברר שהוא לא ישתף פעולה. "אפילו הגענו למסקנה שעדיף בלעדיו", אומר סודרי, "כי הוא יעשה לנו את אותו דבר שהוא עשה לכולם. ינסה לסובב אותנו, ימציא פרטים ולא ייתן כלום".
× × ×
ניסים כהן עלה לארץ מתימן, לאה הגיעה ממצרים. המשפחה התגוררה בבית אבן ערבי ישן שנוספה לו קומה שנייה. במבנה צמוד התגוררה אמו של ניסים, סלמה כהן. שלושת הילדים חלקו חדר גדול בקומה השנייה שפוצל לשניים באמצעות ארון - חצי אחד לבנות וחצי לנער. בצד הארון שפנה לחלק שלו הוא תלה פוסטרים של מדונה והביטלס, על המדפים היו אלבומי בולים שאסף, וכמה ימים לפני הרצח השלים את בנייתו של טיסן במסגרת חוג לנוער.
בסוף השבוע שלפני האירוע הרצחני הגיע ניסים לחופשה מהמילואים. הנער התלהב מרובה האם־16 שהביא איתו וביקש מאביו ללמד אותו איך לתפעל את הנשק. ניסים הסכים. הוא הראה לו איך לפרק ולהרכיב את הרובה, הסביר איך להכניס את המחסנית. סבתא סלמה, שצפתה בהם מחלון חדרה, צעקה לבנה, "למה אתה מראה לו? מה אתה עושה?"
ביום ראשון נסע ניסים לבסיס ושב הביתה ביום חמישי, 20 בפברואר. באותו לילה סלמה חלמה חלום מפחיד: שריפה פרצה בבית וכל דייריו - בנה, אשתו ושלושת ילדיהם - נספו. למחרת בבוקר היא התקשרה לאחת מבנותיה שגרה במרכז הארץ ואמרה לה: "אסון גדול. אסור להיות פה בבית, אני לא נשארת פה בשבת. אני רוצה לבוא אליכם". ניסים ושאר בני המשפחה ניסו לשכנע אותה להישאר - בסך הכל חלום רע - אבל היא סירבה לוותר ונסעה. וכך, היא לא הייתה בבית כאשר אירע האסון שתוצאותיו הטרגיות הגשימו לפחות חלקית את הנבואה שראתה בחלומה.
בשישי בצהריים הגיעו חברים של ההורים לביקור וישבו בחצר. גם ענת שבדיוק סיימה טירונות, באה לחופשת שבת. על הפלטה החשמלית במטבח ששופץ זמן קצר קודם לכן עמד סיר חמין לצהריים של מחר ובתנור נאפתה עוגת קוקוס. שירה קטפה נרקיסים ושמה באגרטל שאותו העמידה על שולחן המטבח המכוסה במפה אדומה, ליד האם־16 של אביה. את המחסניות ניסים דאג להרחיק מהרובה ושם אותן במקום אחר בבית.
בשישי בערב צפו כל כל בני המשפחה בסרט בטלוויזיה. כשהסרט הסתיים, הלכו לישון. בערך בשעה אחת וחצי בלילה דפק הנער על דלת בית השכנים. "יורים אצלנו בבית", הסביר לאישה שפתחה את הדלת, "היו פורצים". השכנה הכניסה אותו פנימה והזעיקה את המשטרה. החשד המיידי היה שמדובר באירוע חבלני, ותושבי השכונה מיהרו להסתגר בבתים.
"באמצע הלילה", נזכר לימים חוקר הנוער אבי סמואל, "מתקבל מידע שנשמעו יריות בעין כרם. בחוץ חושך, גשם, ואני בניידת לבד, מגיע למקום, ונכנס לבית מגורים שמורכב משתי קומות. בכניסה על השולחן אם־16 צה"לי וממול חדר השינה של ההורים. אני רואה את האבא שוכב במיטה ולידו אשתו, פניה לכיוון הווילון, שניהם ירויים מטווח מאוד קרוב. שוטרי הסיור שהיו במקום אמרו לי: 'סמואל, תעלה גם למעלה'. אני עולה במדרגות, קומה שנייה. איך שנכנסתי פנימה שתי מיטות, ובמיטות שתי גופות של בחורות, שתיהן קיבלו כדור ממרחק אפס".
אחד השוטרים אמר לסמואל שהבן הצעיר נמלט מהבית ונמצא אצל השכנים. "אני מגיע ורואה ילד קטן, שוחחו איתו מספר אנשי משטרה ואני כחוקר נוער עם כל הסמכויות אמרתי להם ללכת", שיחזר. "לא הרגשתי נוח עם הילד הזה. היה לו מבט בעיניים שאני זוכר, למרות שעברו המון שנים מאז, מבט שאי־אפשר לשכוח. איך כתוב בספרות? מזרה אימה. נמוך קומה, ארבעה בני משפחה אינם, והילד מדבר כבעל ותק וניסיון. בהתחלה הוא חוזר על גרסתו, אמר שזה פורץ, ואני אמרתי לו: 'אני לא קונה את הסיפור שלך'.
"ואז הוא מספר את הסיפור הפנטסטי המטורף, איך האבא חזר ממילואים ולימד אותו, לבקשתו, איך להפעיל את האם־16. בערב הם ישבו לאכול ארוחת ערב וראו סרט. בשלב מסוים החבר'ה היו עייפים, פרשו אחד־אחד לישון. ואז הוא אומר שבסביבות אחת ורבע בלילה הוא נזכר בסרט אחר, 'הפרפר'. ותוך כדי זה, הוא שמע פעמוני כנסייה ומשהו אמר לו: 'תקום, תלך'. הוא ירד מהקומה השנייה, נכנס לחדר ההורים, הרכיב את האם־16, כדור באבא, כדור באמא, עלה למעלה, כדור בראש של כל אחות, ירד למטה, שם את הרובה על השולחן, עלה חזרה דרך המרפסת ויצא מהבית תוך שהוא צועק 'פורץ', 'גנב', וכן הלאה. קיבל מכות פעם מההורים? לא. עשה עבירה פלילית ולו הקטנה ביותר? לא. משפחה בעייתית? גם לא. כל שאלה ששאלת כדי להגיע למניע נורמלי, אם אפשר להגיד על אירוע כזה 'נורמלי', אז אין. בסוף לקחתי אותו ככה בידיים, שמתי עליו שמיכה, ורצתי איתו לאוטו".
בחקירות שבאו בהמשך תיאר הנער את אותה ישות מסתורית שפקדה עליו לקחת את הרובה ולחסל את בני משפחתו. באחת הגרסאות זה היה "יצור ירוק", בגרסה אחרת "כוח עליון תפס אותי". אותו כוח, כך טען, אפילו הורה לו להישאר בחיים כשביקש להתאבד. אזכור הסרט 'הפרפר' - שמבוסס על ספרו המצליח של הנרי שרייר, שבו הוא מתאר את מאסרו באי השדים ואת הניסיונות לברוח משם - היה עשוי לספק למשטרה צל של רמז למניע שגרם למעשה. בסצנה אחת, שאותה הזכיר הנער באוזני החוקר סמואל, מספר אחד האסירים לגיבור שהוא הרג את אשתו וארבעת ילדיו. בסצנה אחרת, אסיר צעיר נופל קורבן לתקיפה מינית מצד אסיר מבוגר ממנו. בגלל שזהותו של החשוד הייתה ידועה, החוקרים לא חשבו שהסצנות האלה עשויות לגלות להם פרט שלא ידעו ולא טרחו לצפות בסרט.
בזמן שסמואל דיבר עם הנער, חיים סיאני, ששימש כחוקר בזירות פשע, אסף ממצאים ראשונים בבית. "איך שנכנסנו ישר ראינו מחזה אימים", הוא מספר עכשיו. "למעשה, היו שם שתי זירות רצח. למטה ולמעלה. מה שהשפיע עליי ביותר היה תמונת האחיות בקומה השנייה. לא הבנתי איך האחיות לא התעוררו מהיריות למטה. את יודעת מה זה ארבע יריות, בתהודה של בית ערבי, עם קירות של מטר וחצי? יריות כאלו מזעזעות עולם. בומים שאין לך מושג. זה היה צריך להקפיץ את האחיות מהמיטות. אבל החיילת לא הנידה עפעף, זה נראה כאילו היא אפילו עוד חייכה מתוך שינה. הסתכלתי עליה ובכיתי. היו לי דמעות כל הזמן. הייתי צריך לנגב את העינים ולקחת פסק זמן בין צילום לצילום. הייתי שם חמש שש שעות עד שהוציאו את הגופות".
אולי הן חשבו שפורץ נכנס הביתה והחליטו להעמיד פני ישנות?
"מניסיוני, אנשים לא מעמידים פני ישנים כשיש יריות. להפך. תמיד יש אינסטינקט לזוז, לפקוח עיניים. אנשים בהתקפות מחבלים קפצו מהחלונות, נכנסו לארונות, גם אם היו משותקים מהפחד - הם עשו משהו. ולחדר של האחיות היה חלון. אפשר היה להימלט. בעיקר כשלירות ארבעה כדורים ולעלות מדרגות, זה נותן מספיק זמן. ולא רק זה. כשהילד יורה באבא - האמא שישנה לידו לא תזוז? לא תעשה תנועה? זה לא ייתכן. בהמשך נבדקה האפשרות שהוא הרעיל אותם או נתן להם כדורי שינה וזה נשלל".
לפי אחת הגרסאות, האחות שירה כן התעוררה מרעש היריות למטה ואפילו הספיקה לפנות לאחיה בשאלה לפני שנורתה למוות בעצמה. "בשחזור, הנער הראה איך עלה למעלה, הרג קודם את החיילת ואז את האחות הצעירה שירה", מספר סיאני. "והוא אמר שאחת האחיות אמרה משהו, ניסתה. היא סובבה את הפרצוף שלה ושאלה 'מה קורה?' והוא נתן לה באמצע המשפט. 'מה, לא ריחמת עליה?' והוא ענה: 'לא אני, אם זה היה תלוי בי זה לא היה מתבצע'. מה אגיד לך, את הזירה הזו צריך לקחת ל'תיקים באפלה'".
× × ×
מהרגע הראשון החוקרים נדהמו מול האיפוק שהפגין הנער לנוכח הטרגדיה שחיסלה את משפחתו. האופן המפורט, חסר הרגש, שבו שיחזר את מעשיו, ההתמצאות שהפגין בעבודת המשטרה, העובדה שלא הזיל דמעה אחת - הרימו הרבה גבות. "לקחנו אותו לקברים בהר המנוחות", מספר סיאני, "חשבנו שיבכה, יקבל פלאש, יחזור לעצמו. וכלום. הזירה הזו הדירה שינה מעיניי המון שנים. הגעתי למסקנה שיש פה משהו מוזר, משהו שאני לא יכול לתת עליו הסברים. עד כדי כך שכשהוא אמר לי 'כוח עליון תפס אותי' כבר התחלתי להאמין לו. שאלנו אותו: 'למה לא נכנסת לחדר של הסבתא?' - הרי לא ידענו שהיא נסעה - והוא אמר: 'הדמות לא נכנסה'. הוא דיבר על דמות שתפסה אותו, שהחזיקה אותו, שהוא לא יכול היה להתנגד לה".
ככל שהחקירה התקדמה, השוטרים הרגישו שהם רק הולכים ומתרחקים מהבנה מלאה של מה שאירע באותו לילה. ולא מפני שהנער לא שיתף פעולה. למעשה, "הוא שיחזר ללא הפסקה", אומר סיאני. "בהתחלה הוא אמר: תנו לי דף ועט ואני כותב הכל. את כל ההשתלשלות, איך זה בוצע. אבל לא היו לו רגשי אשמה. בשחזור הוא עשה את זה כמו איש קומנדו. ממש התלהב להראות לנו. הכל התאים שם: קו הירי, התרמילים, הממצאים. אבל את המעבר משלב לשלב - זה אף אחד לא יכול להסביר. זה היה כל כך מהיר, כאילו בוצע ברגע אחד. הוא הרג את כולם במיומנות תוך דקה וחצי. ירי בבודדת. הסביר שאבא שלו לימד אותו להשתמש בנשק".
הרצח המשיך לרדוף את סיאני גם לאחר שהתפקיד הרשמי שלו הסתיים. "הייתי בבית עוד פעם ועוד פעם. דיברנו עם אנשים, עניין אותי לשמוע עדויות על הילד, על החיילת. ביקשתי ממישהו מהאף־בי־איי שישלח לי מידע על מקרים דומים, אבל הוא אמר שאין מקרה כזה שאנשים נשארים לישון במיטות כאילו כלום. אפילו סבתות קמות מהרעש וחוטפות כדור. עד היום אני לא שלם עם הזירה הזו. מה, אני אגיד שאני מאמין ברוחות, בשדים, בכוח שנכנס שנתן לו נשק והוא עף איתו? יצחקו עליי. הילד הזה השאיר אותנו פצועים בלי הסבר".
יוסי כהן, אז ראש מפלג הנוער במשטרת ירושלים, זוכר מהזירה את תמונת ההורים בערב חתונתם שהייתה תלויה מעל המיטה בחדר השינה, כשעל הקיר סביבה נתזי דם. למחרת הוא חקר את הנער בתחנה. "ילד קטן, קר רוח, יושב ומספר. אתה לא יכול לכעוס עליו כי הוא ילד. והוא פירט הכל, אבל להגיד מה הסיבה ולמה ואיך, הוא סירב. אני זוכר שהוא נראה מאובן, אין רגש. דאג לקדם דברים שקשורים לבית הספר. עניין אותו שלמחרת היה מבחן".
כהן המליץ להעמיד את הנער לדין באשמת רצח. "בשביל להביא להרשעה ברצח צריך להוכיח תכנון מוקדם. זה שהאבא לימד אותו לירות שבוע קודם, מראה שלילד הייתה מחשבה. זה לא דחף רגעי. זה לעלות ולרדת, קומה־קומה, ולחסל בירי מבוקר אחד־אחד. המניע לא מעניין אותי. אני למד על הכוונה מהנסיבות. הוא רוצח במלוא מובן המילה. לא השאיר זרע למשפחתו, חוץ מאת עצמו, כי הוא אגואיסט מגעיל. אתה רואה שהוא דואג רק לצרכים שלו. לא למשפחה שנותרה. לקחנו אותו לקברים, שיוריד דמעה. הנחיתי את החבר'ה לעבור איתו קבר־קבר, הם חזרו בהלם. לא הבינו. מפחיד שילד יכול להתעורר בבית ולעשות דבר כזה".
לאחר שנעצר נשלח הנער בן ה־14 לשלוש הסתכלויות שבדקו אם הוא שפוי, אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין, אחת מהן התבצעה אצל פרופ' שמואל טיאנו, מומחה לפסיכיאטריה של ילדים ונוער שכיהן כמנהל בית החולים גהה. "זה היה המקרה הראשון שנתקלתי בו שילד רצח את משפחתו", הוא אומר עכשיו. "אני נשאלתי, 'עמיד או לא עמיד לדין' ולא מצאתי סיבה לשלול את יכולתו לעמוד לדין".
גם אתה לא הצלחת להבין ממנו מה המניע למעשה?
"אני לא הצלחתי לחלץ ממנו מניע. אבל זה לא משנה. את יודעת כמה אנשים עמדו לדין ולא נתנו מניע? לא רוצה לספר? אין מה לעשות. אין לנו אמצעים לחלץ את זה ממנו, ואני לא מרשה לעצמי להשתמש בהיפנוזה או בזריקה. זו חבלה בזכויות החולה. לא נכנסתי לזה רגשית. התחלקתי בעבודה עם עוד קולגה. לקבוע שפיות זה אחריות מאוד כבדה כי אתה מחליט על גורלו. הוא נראה ילד טוב ירושלים. לא רוקע ברגליים, לא שובר או מרביץ. לא הייתה סיבה לפתח כלפיו כעס או שנאה. וכל זמן שאתה לא יודע למה, אתה לא יכול לפתח עמדה ערכית כלפי המעשה. האם אני סקרן למה הוא עשה את זה? כן, בוודאי".
האם אתה מרגיש נוח כשאדם כזה מסתובב היום חופשי?
"יש חוק וזה מה שהחברה החליטה. אדם מרצה את עונשו וזהו. אני ראיתי אותו שמונה ימים, קבעתי את קביעתי ואני שלם איתה".
למרות ההמלצה של כהן והקביעה של טיאנו שהנער כשיר לעמוד לדין, הוא לא הורשע ברצח. עורך הדין ארנון, שנשכר על ידי הדודים והדודות שלו, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה שבמסגרתה הוא הורשע בהריגה ונידון לתשע שנות מאסר, שמתוכן ריצה שש במוסד 'מצפה ים' ברצליה, שאליו נשלחים בני נוער שהורשעו בעבירות אלימות. ביום הולדתו ה־20 הועבר לכלא מעשיהו, שם ישב חודשים בודדים, עד ששוחרר בעקבות ניכוי שליש ממאסרו. "לתביעה לא היה אכפת לסגור איתי עסקת טיעון, כי אין מאסר עולם לקטין שרוצח", אומר ארנון. "אנשים פשוט לא יודעים את זה. בכל מקרה היינו מגיעים לאותה תוצאה, פשוט חסכו את כל המשפט".
יוסי כהן זוכר את התדהמה שאחזה בו כשגילה שהחשוד לא יואשם ברצח. "פתאום אני שומע שהשופט צבי טל זרק הערה לתובע יהושע רזניק, והם סגרו עסקת טיעון על הריגה. זה עשה לי לא טוב. תשע שנים על ארבע נפשות? על כל נפש הוא היה צריך לקבל עשור. לפחות 40 שנה הוא היה צריך לשבת. זו משפחה שלמה שנעלמה מהמפה. בית המשפט התייחס אליו בכפפות של משי. למה? בגלל שהוא גאון? הוא לא היה נותן את אותו עונש למישהו אחר שנראה, כמו שאומרים, קצת ערס".
חודשים ספורים לאחר שנסגרה עסקת הטיעון עו"ד ארנון פנה לבית המשפט בדרישה שיורה להעביר ללקוח שלו את הבית בעין כרם ואת הפנסיות שהותירו הוריו. מאחר שהנער הורשע רק בהריגה, בית המשפט קיבל את התביעה. הפעם הדודים והדודות היו הרבה פחות סלחניים. "ביום הראשון שהם באו אליי אמרתי להם: 'אני מוכן לקחת את התיק בתנאי שאתם מבינים שאני מייצג את הילד בלבד, ואת האינטרסים שלו בלבד, ואם יהיה ניגוד בינו לביניכם, אני בוחר בו'", אומר ארנון. "הם לא הבינו את זה באותו רגע".
החוקר כהן האמין אז, ומאמין עכשיו, שעסקת הירושה בעייתית ומגונה מבחינה מוסרית. "כששמעתי שהוא רוצה לרשת את הקורבנות, תפסתי את הראש. מי לא היה תופס את הראש? עו"ד ארנון דאג לכך. זה מה שמטריד אותך? איפה הקורבנות המסכנים? לא נראה לי שנעשה פה צדק. אמרתי לו בפנים: 'אתה נחש'. זה אחד הדברים הכי מזעזעים שיש ואני כועס על זה עד היום. ואחר כך לקראת הדיון על קיצור השליש, הוא יזם כתבה בעיתון שבזכותה נתנו למפלצת מתנה, להשתחרר לפני הזמן, ועוד אחרי שקיבל עונש שמלכתחילה היה נמוך. יש פה הרבה שאלות לפרקליטות ולבתי המשפט".
"כהן יכול לכעוס עליי כמה שהוא רוצה", אומר ארנון. "צריך להבין, את הדרך של הנער להתמודד עם ההאשמות לא אני המצאתי. הוא נתן את הגרסה שלו שהכוח העליון או הירוק אמר לו לעשות את זה - עוד לפני שפגשתי אותו. לא יכולתי לתכנן כזה קו הגנה. אבל בעניין הכסף, זה בהחלט היה רעיון שלי ואני לא מתחרט. זה תפקידו של כל עורך דין לעשות את העסקה הכי טובה לטובת הלקוח. אפילו קיבלתי הערה לא נעימה מהשופט שאמר שרק מוח כמו של ארנון יכול לחשוב על דבר כזה. לא נעלבתי".
בסדרה אתה אומר שאם נדע מה הוביל לרצח, אנחנו נצדיק את המעשה, או לפחות נבין אותו. אולי פשוט תגלה סוף־סוף מה המניע הזה?
"אני לא יכול להגיד לך למה אני חושב ככה, אבל אני בטוח שזה נכון. לא בטוח, יודע. מעולם לא חלקתי את המניע עם אף אחד, כולל לא עם אשתי או ילדיי. אני יכול להרגיע אותך שזה משהו שלא ידעתי עליו בזמן המשפט, אלא הרבה אחר כך".
× × ×
אחרי שיצא ממעשיהו הנער מכר את הבית בעין כרם, עבר למרכז, השלים לימודים אקדמיים, התחתן וירד למחתרת. הוא ניתק כל קשר עם קרובי משפחתו, גם אלה ששכרו עבורו את העורך דין שהשיג לו עסקה מהחלומות. היחס של הקרובים לנער היה דואלי", אומר היוצר סודרי. "מצד אחד הוא הנצר היחיד שנותר מהמשפחה. לפני שנייה הוא היה היהלום של המשפחה, ואז קרתה לו מעין תאונה והוא השתגע. גם הם רצו לדעת למה הוא עשה את זה. אף אחד לא חשב שהוא ייצא נגדם וייקח את הירושה. מישהו שמכיר טוב את הפרשה אמר: 'ההלם של האירוע גרם לכולם לא לחשוב. רק יוסי עורך הדין סובב את כולם'. זה שהוא לא חיכה דקה, זה מה שהכאיב. רק הרגת אותם, וכבר מגיעה לך ירושה? ביום שהדירה עברה לרשותו, באמצע הלילה, הוא שלח חברת ניקיון שפירקה וניקתה הכל".
לעירית חכם־שליו, שהכירה את הנער מבית הספר, היה מפגש מטלטל, לגמרי לא צפוי, איתו בתחילת שנות ה־90, אחרי שיצא מהכלא. "כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה היה צריך לעשות איזה ספורט ואני בחרתי בגלשנות רוח", היא מספרת. "אמרתי נתפנק על מתנה שהאוניברסיטה נותנת וראיתי אותו. זה היה כאילו, מה עכשיו קורה כאן? אני מבינה מה אני רואה אבל לוקח לי זמן להגיד שאני עכשיו פוגשת אותו. נשתלתי בחול, לא הצלחתי לזוז, כאילו ראיתי איזה שד. כילד הוא היה נמוך ולבן ופתאום מישהו אחר עומד מולי. גבוה ושחום, גבר כמו שאנשים עושים צבא ונהיים מאצ'ואים כאלו. מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות במקום פחות פסטורלי? אתה בקורס גלשנות רוח במסגרת לימודים אקדמיים?"
קראתם לסדרה 'המניע'. הבנתם מה היה המניע שלו?
סודרי: "אפשרות אחת היא גילוי עריות, פגיעה מינית מצד האבא, והרצח הוא אקט של נקמה בכולם כולל באחיות שראו ושתקו. לפי הגרסה הזאת, הנער לא אהב את הדמות שלו בסיטואציה ההיא. סילק אותה, בנה לעצמו חיים חדשים, דמות חדשה שהוא אוהב. זה כאילו חזון של ילד, שכולם ייעלמו ואתה תישאר לבד בלי אלה שעושים לך בושות ומקבעים אותך כלוזר".
שמש פחות בטוחה. "הרבה לוקחים את המניע למקום של פגיעה מינית אבל אני לא יודעת. כי אין באמת סיבה שמצדיקה את מה שהוא עשה, את הרצח של שירה וענת. הייתה סיבה אבל בחיים לא נדע אותה. ובעיניי זה כבר לא משנה. זה רק הצורך שלנו לדעת מה גרם לזה. אף פעם לא האמנתי בסיפור של השד, וכשיוסי ארנון יושב מולי בפעם הראשונה אחרי 34 שנים ומודה שזה לא קרה סתם, היה לי וואו. אני רוצה שיידעו שהייתה משפחה כזו, עם ילדות מהממות, שיום אחד נעלמו - ולא בלי סיבה. מה שהוא השאיר אחריו, אוכל אותך מבפנים כמו חלודה. עכשיו הרגשתי שסוף־סוף מותר להגיד ולהראות את הטראומה. עם השנים הנער עשה הכל שלא יכתבו על המקרה, ניסה להוציא צו איסור פרסום על שמות הקורבנות. השתיקה שמסביב זו האפלה הכי גדולה שיש".
לפנייה לכתב/ת 
