"המדינה זרקה אותנו לכלבים. אנחנו לגמרי לבד"

את אווה מאייר (43) ואדי פלבניק (45) מגבעתיים אנחנו מלווים לאורך כל השנה האחרונה, שהפכה לקשה בחייהם. בין סגר לסגר הם ניסו לשרוד. הוא שכיר, תזונאי. היא צורפת שנאלצה לסגור את חנות התכשיטים שלה בחודש יוני, עברה לעבוד מהבית וכמעט שלא מקבלת יותר הזמנות.

אווה עלתה מרוסיה ב־1998, אדי עלה מבלארוס ב־1991. הם נפגשו כשאווה החליטה לרדת במשקל, והגיעה אליו כדי לקבל ייעוץ תזונאי. מאז הם יחד – בטוב, והשנה בעיקר ברע. רגע לפני ש־2020 שלהם נגמרת, וחצי שנה אחרי שאדי הופיע על שער “ידיעות אחרונות”, אווה מסכמת לנו את התקופה שעברה עליהם - בתקווה לעתיד ורוד יותר. 

X X X

"החיים שלנו עד הקורונה היו דבש. לא היינו עשירים אבל חיינו מצוין. מה שבטוח - לא היו לנו חובות. לא היו לנו טענות כלפי אף אחד. בחיים לא חזר לי צ'ק אחד מהבנק. מעולם לא היה לי מינוס בחשבון הבנק.

"הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים. חתמתי הסכם על שכירת חנות התכשיטים שהייתה לי אז, ברחוב דיזנגוף, רק בפברואר. מי היה מאמין שהמכה הזו תנחת גם בישראל, תחרב לי את הפרנסה ותוציא את בעלי לחל"ת. אני זוכרת מצוין את היום בו הייתי מאושרת מעל הגג: ב־12 במארס עשינו פתיחה חגיגית של החנות. הייתה כל כך הרבה גאווה על זה שיש לי סוף־סוף חנות משלי. ואז, ב־15 במארס, בדיוק שלושה ימים אחרי החגיגות, סגרו אותנו. הקורונה הכתה בנו חזק. לי היא הרגה את העסק. אדי הוצא לחל"ת בכל סגר מחדש, וגם כשהוא הוחזר לעבודה זה כבר לא היה לאותו היקף משרה. נכנסתי למצב של סטרס ומצוקה נפשית. לא ידעתי איך נמשיך הלאה.

"בלית ברירה מצאתי את עצמי מתחילה לקחת הלוואות מכל עבר. זה בנוסף להלוואה שלקחתי באחריות מלאה לפני הקורונה. כי הלוואות צריך להחזיר מפרנסה. אבל הפרנסה נתקעה וההוצאות לא נעצרו. מצאתי את עצמי מגיעה לרופא המשפחה במצב של חוסר שינה, לא אכלתי ולא הייתי רגועה. נכנסתי לדיכאון, ובלית ברירה התחלתי לקחת כדורי הרגעה שהרופא נתן לי כדי להתחיל לישון ולתכנן תוכנית אסטרטגית לנסות לשרוד את הקטסטרופה, שמיום ליום רק נהייתה עוד יותר מסובכת ומורכבת. כצורפת עם 28 שנות ותק בענף קיוויתי שאצליח לעבוד בתקופה ההזויה הזו באונליין ולשרוד, עד שתוך חודש־חודשיים התקופה הזו תעבור ונצחק עליה. אבל זה לא קרה. הקורונה צחקה עלינו ועשתה על כולנו סיבוב. ומקבלי ההחלטות הלכו לאיבוד עם ההחלטות ולא תיפקדו. אני מתביישת להודות שגם אני, שידועה בניהול הוצאות והכנסות בשליטה מלאה, מצאתי את עצמי מהר מאוד במצב של צ'קים שחזרו, הלוואות שחוזרות. אבל העיקר שאלה שמנהלים את המדינה שלנו מקבלים פטורים, הקלות במס והטבות כלכליות.

"הגענו למצב שממש פחדתי מטלפונים מהגבייה. מאז אני חיה בתחושת רדיפה ובחששות שפגעו בבריאות שלי. בסגר הראשון אני לא אשכח את הטלפון מהשולמנים, שצילצלו יום אחר יום לבדוק שאני חיה. הם חששו שאפגע בעצמי בגלל שהדאגתי את הסובבים אותי. ברוך השם לא הגעתי למקום כל כך נמוך והחלטתי להמשיך להפשיל שרוולים ולשרוד את המצב הבלתי אפשרי הזה. בינתיים הבנקים לא מפסיקים להתקשר. החובות, שהתחילו ב־250 אלף שקל אחרי הסגר הראשון, נערמו והכפילו את עצמם. עכשיו, בתחילת הסגר השלישי, אנחנו חייבים חצי מיליון שקלים, ואני עדיין לא רואה את קצה המשבר הזה. כל הזמן אני מרגישה שאני לגמרי לבד במצוקה הזאת. המדינה זרקה אותנו לכלבים.

"עבור אדי שלי זו הפעם השלישית שהוא הוצא לחל"ת. סגר שלישי, חל"ת שלישי. עד מתי נמשיך ככה? החובות נערמים, ודמי האבטלה בקושי מכסים את המזונות שעליו לשלם עבור שני ילדיו. בקיץ, בחופש הגדול, הבן הגדול של אדי, שלומד בפנימייה, חזר לחופשה. המזל הוא ששמרנו כל הזמן על הביחד המשפחתי, זה עזר לנו לעבור את הסגר השני עם אופטימיות בלב. אבל אז אדי הוצא שוב לחל"ת, בערב ראש השנה, ושוב חזרנו לחיות על דמי אבטלה. המצב הפך לבלתי נסבל כלכלית, ואני מודה שהיו ימים שגם לא היה לנו אוכל במקרר, רק דברים בסיסיים. פשוט לא יכולנו להרשות לעצמנו לעשות עוד קניות בסופר השכונתי מול הבית.

"גם שילמתי בבריאות שלי. ניתוח שהייתי צריכה לעבור בתחילת הקורונה נדחה כל הזמן והפך לניתוח מורכב יותר. אני מתפללת שהתוצאות של הגידול שהוסר ממני ללקיחה יראו שהוא שפיר ושלא אקבל בשורות איוב. אני אחרי החלמה של חודש בבית מהניתוח, ולי אף אחד לא משלם על חופשת מחלה, כי אני עצמאית, בלי זכויות, למרות שאני משלמת כל החיים שלי לביטוח הלאומי. כיום בלי חנות, עם עבודה פה ושם בהזמנות באונליין (www.evamayerjewelry.com), כשכל הזמנה כזו שנכנסת לאתר ממלאת אותי בשמחה ובאושר שמכניס לי תקווה בלב. תקווה שאולי בכל זאת נצליח לעבור את המשבר, עם הראש מעל המים - ובריאים".