ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    באדיבות בית המכירות דיינסטי
    חדשות • 29.12.2020
    השירים הסודיים של זלדה
    תגלית: שמונה שירים בכתב ידה היפה של זלדה, ככל הנראה משנות ה־40, שלא פורסמו מעולם, נחשפים עכשיו לראשונה • המשוררת הדתייה הנחבאת אל הכלים, מענקיות התרבות העברית, כותבת בהם על בדידות, תקווה והימים הנוראים
    איתמר אייכנר

    שמונה שירים בכתב ידה המרשים של המשוררת זלדה, שלא פורסמו מעולם ‑ יוצעו למכירה פומבית בעוד כשבועיים. חמישה מתוכם נכתבו ככל הנראה בשנות ה־40 של המאה שעברה בדפי מחברת, והיתר, המאוחרים יותר, על דפים חלקים, שכמה מהם מוכתמים. חלקם בעט כחול וחלקם בעט שחור. לחמשת השירים המוקדמים אין כותרות והאחרים נקראים "מוצאי יום המנוחה", "בדידות" ו"תבל".

     

    המשוררת הדתייה והנחבאת אל הכלים, שנחשפה בגיל מבוגר, נחשבת לאחת החשובות בתולדות השירה העברית. היא מוכרת גם בזכות שירה "לכל איש יש שֵם" ששרה חוה אלברשטיין ללחן של חנן יובל. "לכל מי שמבין בשירתה של זלדה, שמונת השירים האלה הם ממש תגלית", אמרו בבית המכירות הפומביות "דיינסטי". הדפים, הם מספרים, התגלגלו לידיהם אחרי שזלדה עצמה נתנה אותם לאחד משכניה בשכונת שערי חסד בירושלים. שירים מקוריים, בכתב ידה של זלדה, נמכרו ב־2017 בסכום של 13 אלף דולר.

     

    אחד השירים שנחשפו נכתב כנראה בימים הנוראים: "הבוקר יאיר חשכי / גורל לאומים יקבע / מי ל... ומי ל... / שכינה תומיך גורלי / יחדש בטובו רעננה / חיה יחידה".

     

    שיר אחר עוסק ברוח האדם: "וכבוקר יאיר תקווה תבוא / אלי אנוש ימים יספור / להחיות עצמות, לדשן עפר / צלם אדם לבלי גבול...".

     

    בשיר "תבל", העוסק בבריאה, כותבת זלדה: "אוי תבל המסוימה / בינתיים קיומה על בלימה / יומה יבוא תפנה מקומה / אלי שלימה מושלמה / נפשי סדוקה, נפש בוהקת / רוח אותה להחיות קמה...".

     

    ב"מוצאי יום המנוחה" מתארת המשוררת את תחושותיה במוצאי השבת. השיר "בדידות" משקף עצב מצד אחד ותקווה מצד שני. אחד השירים המוקדמים נפתח במילים: "בצהרי היום ילדות נשחקת / אנה פנה אדם לחייך... שירת נעורייך איה היא...". שיר אחר, אפוף באווירת אחרית הימים, פותח במילים: "אולי יבוא, אלי יבוא מבשר שברון רוח להחיות...".

     

    המשוררת זלדה נולדה בשם שיינא זלדה שניאורסון־מישקובסקי ב־1914, בעיר יקטרינוסלב שברוסיה למשפחת אדמו"רי חב"ד מיוחסת. אביה היה אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון שנודע כ"רבי מלובביץ'". היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה לאורך השנים על קשר הדוק עם בן דודה.

     

    ב־1925, כשהייתה בת 11, עלתה ארצה עם משפחתה שהתיישבה בירושלים. לפי סיפוריה, השנים הראשונות שלה בישראל היו עגומות. היא הפכה למורה, ובין היתר לימדה את הסופר עמוס עוז, שכתב עליה בהערצה בספרו "סיפור על אהבה וחושך". בגיל 36, שנחשב אז מופלג, נישאה לרבי חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון.

     

    השניים, שהיו חשוכי ילדים, התגוררו בבית אבן ישן וצנוע בשכונת כרם אברהם בירושלים, אודותיו כתבה מספר שירים. ב־1971, לאחר מחלה ממושכת, נפטר בעלה.

     

    את שירה הראשון כתבה כבר כילדה בת שמונה ברוסיה. היא נהגה לדקלם את שיריה, לכתוב אותם על פיסות נייר ולחלק למי שחיבבה. טיפין־טיפין הם החלו להתפרסם בבמות שונות ובמדורים ספרותיים בעיתונים.

     

    רק כשהייתה בת 53, ב־1967, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, "פנאי" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שזכה מיד להצלחה חסרת תקדים, והעניק לזלדה מעמד של כבוד בקרב חובבי השירה העברית. "שירי זלדה", שיצא לאחר מותה וכינס את כל שיריה, נמכר בלמעלה מ־20 אלף עותקים, ונחשב לאחד מספרי השירה הנמכרים ביותר.

     

    היא נפטרה בירושלים ב־1984.