ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 29.12.2020
    אין אולמות, יש קולנוע
    עברו כמעט עשרה חודשים מהפעם האחרונה שבה צפינו בסרט באולם קולנוע, אבל גם בשנה הקשה הזו יצאו כמה סרטים שהוכיחו שהענף אולי משתנה אבל הוא עדיין חי. מבקר הקולנוע שלנו בוחר את 10 הסרטים שנזכור מ-2020
    בנימין טוביאס

    זו הייתה שנה פסיכית, עצובה, מרגשת ומהפכנית. בחיים של כולנו בכלל, ובקולנוע בפרט, שהשתנה ללא היכר בגלל הקורונה. ממארס האחרון אולי לא ראינו סרט אחד בקולנוע, אבל הקולנוע נוכח מתמיד: בשירותי הסטרימינג, בפסטיבלים אונליין, בהמלצות שאנחנו נותנים אחד לשני על סרטים ישנים שפתאום צצו בנטפליקס. נכון, זה לא נעים לראות אולם קולנוע סגור, אבל לראות סרטים עדיין אפשר, והרבה. לא בכדי השנה הייתה תחושה שיוצרים נלחמים - ויותר מתמיד- כדי להוציא את הסרטים שלהם ומתחננים שתתנו להם צ'אנס. וב-2020 היה מה לראות. הנה לפחות עשרת סרטים מהשנה שנגעו כל אחד בדרכם בגדולה.

     

     

     

    1. אני חושבת לגמור עם זה

    אחרי שנים ארוכות של היעדרות מהמסך, התסריטאי המיתולוגי צ'רלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול") חזר למסך במה שהוא כנראה סרטו הגדול ביותר, וגם השנוי ביותר במחלוקת, אך בעיני הוא סרט השנה. סרט שמתחיל כמו דרמה רומנטית על זוג חנונים, רגע לפני פרידה, בדרך לפגישה עם ההורים הקריפיים של הבחור. זה ממשיך כמו ספק סרט אימה סטייל "תברח" ומתפתח למשהו אחר לגמרי - סרט על עבר והווה ועתיד, זכרונות ואהבות שלא מומשו. סרט של טפטים, של בית חורק, של נסיעה בלתי נגמרת בסופת שלגים, של פאוזות ורגעים מביכים בין בני זוג, של זוגיות שלא בטוח מתי התחלת ומתי תסיים, של זמן ש"עובר בנו כמו אוויר קר" כמו שאומרת כה יפה גיבורת הסרט חסרת השם. אל תחמיצו, גם אם לא תתחברו על ההתחלה.

     

     

     

    2. נשים קטנות

    במילון הקולנוע צריך לשים את הפוסטר של הסרט הזה ליד השאלה "איך לעבד ספר אהוב למסך הגדול?". זהו טיפול קולנועי חכם, דינמי, רענן ומלא חן לספר הנוער הקלאסי של לואיזה מיי אלקוט. יותר מ-150 שנה אחרי יציאתו, הבמאית הצעירה והכה חכמה גרטה גרוויג ("ליידי בירד") יצרה סרט שהפך את סיפורן של ארבע האחיות מארץ' - שנלחמות למצוא את מקומן בארה"ב של המאה ה-19 - לאקטואלי למדי. זה סרט שעוסק בעצמו על חדוות היצירה, הפעם של סופרת צעירה. וכל זה מלווה בתצוגות משחק מעולות של סירשה רונאן, תימוטי שלאמה, לורה דרן, מריל סטריפ ובעיקר הכוכבת העולה פלורנס פיו ("מידסומאר") שמשכתבת לחלוטין ובצורה נהדרת את התפקיד של בת הזקונים איימי.

     

     

     

    3. יהלום לא מלושט

    כשמו כן הוא: הסרט האחרון בכיכובו של אדם סנדלר - בפאזת שחקן האיכות שבו - הוא יהלום לא מלוטש למראה שפשוט נוצץ בכל רגע. סרט בהפרעת קצב, על סוחר יהלומים יהודי וקצת ערס מניו-יורק, שמג'נגל בשתי יממות קריטית בחייו בין האישה למאהבת, בין סדר פסח להחזר החובות, ובין תקווה להתעשר בזכות יהלום מאפריקה שעליו שם את ידיו לבין רדיפה אחר כוכב כדורסל (קווין גארנט בתפקיד עצמו, והוא נפלא) שגונב לו אותו. סרט כאוטי כמו הגיבור שלו, שביימו שני האחים היהודים המוכשרים האחים ספדי. הסרט קצת פיצל את הקהל כשיצא בינואר בנטפליקס - שזה תמיד סימן טוב. אם תידלקו עליו כמוני, תגלו סרט כמעט מושלם.

     

     

     

    4. פאלם ספרינגס

    הסרט הכי כיפי של 2020. קומדיה רומנטית היפסטרית על בחור ובחורה שנתקעים באותו יום כל יום בעיירת הנופש המדברית פאלם ספרינגס. סרט מצחיק ושנון שמנצל יפה את כישורי הכוכב שלו אנדי סמברג ("סאטריי נייט לייב") ומכיר לנו כוכבת חדשה, כריסטין מיליאוטי. סרט חם וחכם.

     

     

     

    5. הזהב של נורמן

    ספייק לי ממשיך לחקור את המיתולוגיות של ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בארה"ב, והפעם: מלחמת וייטנאם. ארבעה חברים שחורים לנשק חוזרים לוייטנאם כדי למצוא זהב שהחביאו שם לפני כמעט 50 שנה, בסרט שמערבב בין אקשן, רעות, היסטוריה, אמונה, תחושות בגידה וקיפוח והרבה מוזיקה טובה. כמו רוב סרטי לי, יש מי שמצאו את הסרט כמעט מטיפני וברור מדי. מצאתי אותו מרתק וסוחף בכל רגע, ובעיקר נהנתי מהופעה נהדרת של דלרוי לינדו בתפקיד הראשי.

     

     

     

    6. עיניים שלי

    הנציג הישראלי ברשימה, שיצא בינואר וזכה לפגוש קצת קהל לפני שהכל נסגר. סרטו של ירון שני ("עג'מי") בכיכובו של השוטר לשעבר ערן נעים, הוא חלק מטרילוגיה שמבוססת בעיקר על אלתורים. זה מסוג הסרטים שיכלו להיות בלתי נסבלים אם הם לא מבוצעים נכון. הודות למשחק הנהדר של נעים, זוכה פרס אופיר, ולסיפור חזק ועריכה מהודקת, נוצר פה וואחד סרט על קצין משטרה שטובע בעולם של אלימות מחניקה.

     

     

     

    7. מאנק

    סרט שכולו נוסטלגיה להוליווד של פעם, על מקורות הסרט הגדול בכל הזמנים ("האזרח קיין"). הפעם האגדה מסופרת מנקודת המבט של מי שנתפס לרוב כגיבור משנה בסיפור: התסריטאי שלו, הרמן מנקייביץ'. לא הכל עובד בסרטו החדש של הבמאי דייויד פינצ'ר ("הרשת החברתית"), שנראה כי ויתר קמעה על הגימור הפרפקציוניסטי שלו כשביים תסריט פחות ממושלם שכתב אבא שלו. ובכל זאת, בין אהבת קולנוע מרגשת להופעה מצויינת של גארי אולדמן ואמנדה סייפריד בתפקידים הראשיים, יש כאן יופי של מכתב אהבה שייענג חובבי קולנוע בכל רגע. באופן אירוני, תמצאו אותו על המסך הקטן, בנטפליקס.

     

     

     

    8. משפט השבעה משיקגו

    הכי דרמת בית משפט מפעם שהיא בעצם הקולנוע הכי סוחף ועכשווי שאפשר לדמיין. אהרון סורקין ("בחורים טובים", "הבית הלבן") שוב יוצא במיטבו בסרט שקצת חותר נגד מוסכמות הז'אנר שהוא עצמו המציא - דרמות בית משפט - על סיפור המשפט של שבעה פעילים אנטי מלחמתיים בשנות ה-60. סרט סוחף וכיפי עם קאסט מהחלומות.

     

     

     

    9. 1917

    לא יצירת המופת שיוצריו ניסו למכור לכם, ובכל זאת קולנוע סוחף ומרשים, בעיקר ברמה הטכנית. הסרט של סאם מנדס ("אמריקן ביוטי") והצלם הדגול רוג'ר דיקינס, שמתרחש ביממה קריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה, מנסה ולא תמיד מצליח להיות ה"להציל את טוראי ראיין" שלה. ובכל זאת, צילומי המלחמה בשוט רציף הם מהמרשימים שנראו בשנים האחרונות וחוויה שגורמת לנו להתגעגע עוד יותר למסך הגדול.

     

     

     

    10. עם קרח (On the Rocks)

    סרט קטנטן וחכם שביימה סופיה קופולה, עם לא מעט נקודות דמיון ל"אבודים בטוקיו" שהביא לה תהילה לפני כמעט 20 שנה. הסרט הנוכחי - גם הוא עם ביל מאריי בתור אב פלרטטן ומעצבן של אישה אבודה שמחפשת דרך חזרה לבעלה - טוב וחכם יותר מ"טוקיו", ויש בו אווירה ניו-יורקית מעושנת נהדרת.

     

     

     

    מחוץ למצעד: וונדר וומן 1984

    כאן אני מרמה קצת, כי ראיתי את הסרט בהקרנה מוקדמת והוא טרם זמין (באופן חוקי) לצפייה בישראל. ובכל זאת, זה הסרט שמרגיש במידת מה הכי רלוונטי לתקופה: גם גיבורת על אופטימית (גל גדות, אלא מי) שמצילה את העולם בשילוב של נשיות חזקה וחתירה לאמת, גם נבל שנראה כמו טראמפ ומכור להבטחות שווא ופייק ניוז, גם וייב אייטיזי שכולו מרפרר לאמריקה של היום, והרבה סצינות אקשן גדולות מהחיים שהכי מתחשק לראות בקולנוע. ואם כבר מדברים, מתי הקולנוע נפתח כבר? נתראה שם בשנה הבאה, אנחנו מקווים.