מרים (מירי) צחי ז"ל הגיעה ליהודה ושומרון כצעירה חילונית, נשואה טרייה, והפכה עם השנים לצלמת המיתולוגית של שגרת ההתנחלות. עם מצלמה ביד ונקודת מבט אחרת, היא הציעה זווית יומיומית על הזירות שלרוב מופיעות בתודעה הישראלית בהקשר של קונפליקט לאומי ואלימות. התמונות שלה הציגו את רוטינת החיים באחד המקומות הטעונים ביותר שקיימים, באופן שתפס את המתבונן לא מוכן. הידיעה על מותה בגיל 66 לאחר מאבק במחלת הסרטן ציערה רבים, וראש הממשלה ונשיא המדינה ספדו לה שניהם.
צחי נולדה ביפו להורים יוצאי טורקיה, ולאחר שקיבלה מצלמה במתנה לבת המצווה, החלה לטפח את התחביב שיהפוך להיות הקריירה שלה. היא למדה אמנות ותיאטרון באוניברסיטה העברית, רישום בבצלאל וצילום במכללת בית וגן, במכללת אמונה אמונה ובסטודיו בתל־אביב. ב־1997 פורסם לראשונה צילום שלה בעיתון "מקור ראשון" ונתן את יריית הפתיחה לקריירה ענפה כצלמת עיתונות שהציגה בין היתר את עבודותיה בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית".
אחד הפרויקטים המשמעותיים שלקחה על עצמה אי פעם סבב סביב תוכנית ההתנתקות ופינוי יישובי גוש קטיף: צחי תיעדה את החיים בגוש קטיף משנה לפני הפינוי ועד כמה ימים לאחריו: מהיומיום, דרך ההפגנות והמחאות, ועד לפינוי עצמו; אלפי תמונות שמאירות את התקופה הסוערת באור אנושי. לאחר מכן הוציאה ספר שאיגד את הכרוניקה כולה במאות צילומים מרגשים.
לאורך השנים היו לצחי מספר היתקלויות עם הרשויות. בפינוי עמונה ב־2006, תמונותיה שימשו את אפי איתם, אז חבר כנסת, כדי להוכיח שנפגע בראשו מהמשטרה ולא כתוצאה מיידוי אבנים. בסוף 2011, צילמה צחי אירוע שבו חדרו מתנחלים לבסיס חטמ"ר אפרים. המשטרה דרשה את התמונות על מנת לתפוס את האחראים, צחי סירבה בטענה שהדבר יהווה פגיעה בחופש העיתונות ויקשה עליה לעבוד בעתיד, והמקרה הגיע עד לבית המשפט העליון.
אחת מהתמונות הבולטות שצלימה צחי הייתה בבית משפחת רום מהיישוב אש קודש שבבנימין. בצילום נראה עז בחלון בית המשפחה. נתי רום שצולם עם משפחתו בתמונה סיפר ל"ידיעות אחרונות": "מאז הצילום מירי נקשרה למשפחה שלנו, נפשנו התחברה. היא הביאה את הלב הטוב שלה אל תוך עדשת המצלמה והצליחה לספר את סיפורה של ההתיישבות".
במועצת יש"ע הביעו צער על פטירתה של מירי צחי. "מירי הייתה צלמת מוכשרת ורגישה", אמרו עם היוודע דבר פטריתה, "אשר דרך עדשת המצלמה הטיבה לנצור את התמונות המעניינות והמרגשות ביותר. במשך השנים מירי הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף של כולנו ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. לא היה מקום שאליו לא הגיעה, חמושה במצלמה ובחיוך האופייניים לה. התמונות שלה, וזכרה, ימשיכו ללוות אותנו לכל מקום. יהי זכרה ברוך".
נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד לה: ''סרתי למרותך בכל פעם שאמרת: 'רגע רגע רובי, יש פה עוד פריים יפה, אל תלך. אני כל כך שמח שהספקת להוציא את הספר שהיה לכרטיס ביקור אישי ונדיר של עבודתך ואני כל כך כואב את אובדנך. תהיי בליבי תמיד''. •
