במהלך העשורים האחרונים המדינה נסוגה מהאחריות שלה בכל המערכות הציבוריות שלה, כמו סרטן ממאיר שמתפשט בגוף ללא מעצור. הקורונה נתנה מכה קשה לגוף החולה הזה. במהלך המשבר נדרשנו אנחנו, האזרחים, לשלם על הכשלים של מדיניות זו לא רק מבחינה חומרית וכלכלית, אלא גם נפשית וחברתית, וכרגע נראה שנצטרך להתמודד עם ההשלכות של משבר זה שנים רבות קדימה.

אולם ההתמודדות עם המשבר והשלכותיו לא הייתה אחידה בכל המגזרים והאוכלוסיות. כך קרה שאוכלוסיות חסרות כוח פוליטי כמו האוכלוסייה הערבית הושפעו בצורה קשה יותר. האוכלוסייה הערבית היא אוכלוסייה בסיכון עקב השילוב של שיעורי תחלואה כרונית גבוהים ועוני חריף. לא צריך להיות מומחה לאי־שוויון בבריאות כמוני כדי לראות שהקשיים באוכלוסייה זו היו כפולים ומכופלים עקב היעדר תשתיות, צפיפות ופערים כרוניים של שנים. לצערי גם משבר הקורונה לא גרם לקובעי המדיניות לשנות משהו בנוגע לפערים אלה ועל כן נפערו פערים חדשים.

לא נעשו מספיק מאמצי הסברה ביישובים הערביים, והחקירות האפידמיולוגיות לא תאמו את המציאות המורכבת והצפיפות שמהן סובלים יישובים אלה. גם כשרופאים ואחיות ערבים עמדו ועדיין עומדים בחזית הטיפול בחולי קורונה בבתי חולים, אנשי מקצוע ערבים לא היו שותפים לתהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לטיפול בקורונה ביישובים שלהם עצמם.

כמומחית לאי־שוויון הייתי רוצה להאמין שמשבר הקורונה יהיה הזדמנות לריפוי המחלות הכרוניות שהמערכות הציבוריות בישראל חלו בהן בשנים האחרונות, כדי ששירותי הבריאות יוכלו לתפקד כראוי ולשאת בנטל של התחלואה בקורונה בנוסף לטיפול הרגיל באוכלוסיית החולים האחרים, כדי שמערכת החינוך תצמצם את הפערים בין התלמידים, וכדי שמערכת הרווחה תספק את המענים הנדרשים לאוכלוסיות הנזקקות. יש אנשים שחושבים שאני נאיבית, אני חושבת שזה הכרח המציאות.