"העולם לא חייב לי כלום"

אז מה אם חלמתי על זה, אז מה אם עבדתי על זה, אז מה אם התכוננתי לזה. כמו כולם, ישבתי אי־שם במארס האחרון מבולבלת מאוד מהמצב, מקבלת הודעה שכל מה שחשבתי שהולך לקרות אצלי בשנת 2020 מתבטל כלא היה.ֿ באותה תקופה עבדתי כמלצרית, מתוסכלת כבר מלהגיש אוכל ולהבריק כוסות יין עד 3 בלילה ומהעובדה שאני לא מתפוצצת על העולם עם המוזיקה שלי. חיכיתי ל־31 במארס, התאריך המקורי של מופע השקת האלבום שלי, כמו שכלה מחכה לחופה שלה. לכן כשהבנתי לאן המציאות הזו הולכת, התאבלתי והתמרמרתי, כאילו משהו שהיה אמור להיות שייך לי נלקח ממני. כאילו העולם חייב לי משהו.

אז איך יוצאים מהמרירות? לא נותנים למציאות המטורללת הזו לחדור ומסתלבטים על החיים. אם עוצרים וחושבים על זה לרגע, יש משהו קורע מצחוק בשמיים ריקים, בתוכניות שלמות שירדו לטמיון. בזה שגם ביונסה וגם אני, גם הפוליטיקאי וגם מוכר הפלאפל, יושבים כרגע בבית. יש משהו קורע מצחוק באפסיות שלנו, בני האדם, יצורים מתוקים שחושבים שיש להם שליטה על המתרחש כשהאמת היא שאנחנו חלק כל כך קטן מתוך תמונה ענקית. זה כמו משחק פינג־פונג. הכדורים לא מפסיקים להיזרק לכיווננו, גם אם אנחנו עייפים ומותשים. היכולת שלנו להשפיע ולשנות טמונה אך ורק באיך שנחזיר את הכדור, לא משנה איך הוא מגיע.

אז אני מנסה לכבד את הגורם המעכב, אפילו אם לכאורה בא לרעתי. להאמין בתמימות שאין רע יורד מלמעלה. להסתנכרן עם הקצב והשקט של העולם, ולהפסיק להילחם. כי אם אנחנו שחקנים במשחק הפינג־פונג הזה, אין לנו שליטה על התוצאה. אנחנו יכולים רק להסכים לשחק ולהשתתף גם אם נפסיד. לטעות, ליפול, להתבזות, להתאכזב ולאבד כיוון אלף פעמים ולהשתדל לצחוק כל הדרך כמה שיותר.

אומרים שאנחנו עושים תוכניות והוא צוחק. אז אולי נקדים תרופה למכה ובפעם הבאה שנתכנן תוכניות כבר נצחק בעצמנו. המציאות היא האמיתית, והתוכניות הן בדמיון. ועם כמה שהמציאות יכולה לכאוב, זה הדבר היחידי שקיים.