חיסון/ הזריקה התרחשה מהר מאוד. וכיוון שהייתי תחת השפעת הסיפור על הרוקח שקיבל חמש מנות במכה, הצצתי בזווית העין לבדוק אם המזריקן החביב נותן לי מנה מדויקת.
היה זה בוקר שמשי, התור היה לא נורא ארוך כי היו אלה ימי תחילת החיסונים. בעיקר היו פה האנשים הרגישים שרקדו במסיבות בסיקסטיז לצלילי אלביס, קליף ופול אנקה. חלקם כנראה לא מכירים שירים של עומר אדם אלא משמועה, ומערבבים בין עדן פינס, גיא פינס ועדן חסון.
ואגב, הרשו לי מילה טובה על קופות החולים שלנו (במקרה שלי, מכבי). כי עם כל הקיטורים הרגילים שלנו, מזל שיש לנו אותן. מקצועיות, אנושיות ועומדות מעל כל תו תקן בעולם המערבי, כפרה עליהן.
נו, איך אתה מרגיש? שאלו אותי כל אלה שהם בעיקר נגד החיסון. אז הרגשתי סבבה. והרגשתי שאולי השואלים התאכזבו.
שלוש אשכוליוס/ 2021 נכנסת בלי תרועות חצוצרות, בעוד 2020 יוצאת בזחילה מוכה ומותשת. אני חושב שזה היה איינשטיין (אלברט, אלברט) שאמר פעם שיש לנו נטייה מטופשת לעשות כל הזמן אותו דבר, ולחכות שמשהו בכל זאת ישתנה. 'סתכלו, למשל, על הבחירות החוזרות ונשנות, על הכניסות והיציאות מהסגרים ועל כל שאר הטעויות בחיינו הקטנים.
אבל היו לנו גם ימים אחרים. למשל, לפני שנים היו לנו שני עצי גויאבות בחצר, שמרוב פירות שגדלו עליהם נהייתה החצר אשכרה בית קברות לגויאבות. אז כשנמאס לי לקבור גויאבות העברנו את העצים למקום אחר. שנה אחר כך שמעתי את אשתי לשעבר נאנחת בנוסטלגיה: זוכר את הגויאבות? כאילו אמרה, זוכר את ליל החתונה שלנו?
אין לי גויאבות מזמן, אבל יש לי עץ אשכוליות בכפר בהר הכרמל. ויומיים לפני הסגר, כשהיינו כבר חזק ובאיחור כבד בעונה השנייה של 'שטיסל' (לקראת השלישית שהחלה עכשיו), כיוון שמדברים שם שפה שנעה בין יידיש לעברית, כלומר מוסיפים יו"דים וסמ"כים ולפעמים גם ו"וים לכל מילה שנייה, השפה שלהם החלה פשוט להשתלט עליי.
וכוכה (ככה) הולכתי לקטוייף אשכוליוס מהעץ שלי בכפר. וכשנתקלתי בשלוש עקשניוס שצמחו על הענייפים העליונים הבאתי כיסא מהמיטבוח וטיפסתי. זה היה מסוכן. מה עוד שהיד מהחיסון עדיין כאבה. אבל הצלחתי, שכוייח (יישר כוח)! וכשירדתי מהכיסא נהייתי מבסוט אש. אני, אגב, מאמין בלשמוח בזמן ולא לפני הזמן (כמו השמחה המוקדמת הידועה בלילות בחירות שמתגלה לרוב כבדיחה), אבל עם אשכוליות, מותר תמיד.
ספר חנוך/ היו ימים שהוצאנו כסף מהכספומטים, שיצאנו לרחובות בג'ינס ולא בטרנינגים ובפיג'מות, ושאני הייתי מסתובב חופשי בחנויות ספרים. ועכשיו? השליח השאיר לי ליד הדיילס (דלת) את הסייפר החדש של חנוך דאום, 'החיים הם תקופה קשה'.
גילוי נאות. אני מחבב את חנוך למרות שלא שירתנו יחד בצבא ולא התפללנו באותו בית כנסת ברמת מגשימים בגולן, ואנחנו רק משרתים יחד באותו עיתון.
אז כשהגיע הסייפר, גיליתי שהוא מלא מעשיות ותובנות על עולם מטורף של אחד שמיצמץ, גימגם, אכל ציפרלקסים, הידהד את עצמו, והגיע למצב שהוא יכול לפרק את הצורה לכל סיטואציה שנקרית בדרכו. היה אפילו רגע אחד שכל כך התפוצצתי מצחוק, שהחתולה השמנה בחצר שלא סובלת אותי, עצרה והביטה בי בהשתאות. מה הצחיק אותי? משהו שקרה באמצע הלוויה, דווקא. על המוות יימח שמו.
אז עמדתי במטבח והכנתי אשכולית לאכילה (אני בוצע מלמטה ומחלק למשולשים ומוסיף ממתיק סטיביה). הידיים נדבקו מהמיץ, שזו הבאסה היחידה באשכוליות, וקראתי בעמידה את התהייה של חנוך: "השאלה מה מותר ומה אסור להגיד העסיקה אותי לא מעט", הוא כותב. "מצד אחד אני לא רוצה לפגוע. אבל מן הצד השני, למה לא לפגוע, למה לוותר על אמירות נוקבות?"
טוב, זו השאלה של המאה שבה כולם חושבים שמותר להגיד הכל על הכל, חשבתי. ואז נזכרתי במישהי שהייתה פעם אלופה בלפגוע באנשים. רק שיום אחד, כשאיזה שני חבר'ה לייצים פגעו בה, אלוהים איזו מהומה היא הרימה שם מרוב שנעלבה.
הרב שוּלֶם גליקמן/ את 'שטיסל' המופלאה טרפנו בלילות האחרונים כאמור באיחור אבל באהבה. וכשהבטתי בדובל'ה גליקמן שמשחק בשלמות את שולם האב, נזכרתי שהיינו יחד בלהקה צבאית (חיל הים) לפני מיליון שנה, ושהיינו נוסעים לתעלת סואץ דרך חולות סיני, שדמו לחולות דובאי, רק יחי ההבדל. בחולות דובאי עומדות דוגמניות ועושות צילומי פרסומת, ואילו בחולות סיני הפגיזו.
דובל'ה היה שחקן מרכזי בלהקה. והיה חולה על יוסי בנאי, ורץ אחרי ההופעות שלו כמו משוגע. ולמרות שאין לנו קשר 50 כבר שנה, נזכרתי ברגע נדיר שבאתי איתו בגיל 20 לבית של הוריו בשיכון דן או ברמת החייל, ואמא שלו הטובה עשתה לנו מרק של חיילים. וזהו זה. הכל היה אחרת.
הפרזנטור/ יום אחד הציעו לי להיות פרזנטור של בנק. הייתה לי תשובה נחרצת לעצמי באשר לכן או לא, רק הניסוח היה חסר. בסוף מצאתי גם את הנוסח: "רוצה, אבל לא יכול", אמרתי להם. אגב, מעולם לא התחרטתי והבנק המשיך לגדול בלעדיי.
למה אני מספר את זה? כי לפעמים אני חושב שזה מה שצריכים להגיד אנשים שמתלבטים אם מתאים להם ללכת לפוליטיקה. יש פה לאחרונה ערימות של פצועים פוליטיים שלא ידעו להגיד לפוליטיקה "לא", וכששלחו לים את הבקבוק עם המילה "הצילו" כבר היה מאוחר מדי.
בקיצור, עם כל הרצון להביא לעולם הפוליטי כמה שיותר אנשים טובים, בטיעונים כמו הצלת המדינה ו"העם זקוק לך", שמחמיאים נורא לאגו־שמגו, כדאי גם לשקול ברצינות "לרצות אבל לא להיות יכול". הנה, למשל... טוב, מה אני מתערב בכלל?
מגובה העץ/ כשהיטלטלתי מגובה העץ כמו אקרובט בניסיון לקטוף אשכולית, באה לי תחושת העצב על מר אטלס ברור (משה), שנפטר השבוע בגיל 101 ושהמציא לנו בשיעורי הגיאוגרפיה בבית ספר את האטלס הנשגב, עם השאלה הדרמטית שהיינו שואלים כשהיינו מביטים במפות: ואיפה מדינת ישראל? באמת הקטנה הזאת? ועוד שאלה קפצה לי מראש העץ: האם אדם שקוטף אשכוליות מעץ ששייך לאלוהים הופך לבעלים שלהן, או שזו רק אשליה של בעלות? השאלה הזו נכונה על ארץ. מפלגה. מדינה. הורות.
ואחרונה חביבה שאלת סגר: תגידו, איפה נסתגר כשהכל יחלוף? איפה נמצא אז את השקט שלנו זה מזה ומהרעש שאנחנו מייצרים בתוך עצמנו?
ויכוחים/ ובינתיים? נשאר לחכות שהחיסון יעבוד ולהתווכייח כמו משוגעים לקראת הבחירות. ואפרופו ויכוייחים, נזכרתי בעוד סיפור מהספר של בעל הטור מימין. והפעם הוא מתרחש בבית הכנייסת שהוגדר כמקום העבודה של אבא שלו.
באחד החגים התגלע ויכוח בבית הכנסת אם צריך להגיד קדיש או לא. אחד אמר שצריך, כי כל שנה אומרים. אחד אמר שהוא זוכר שלא אומרים. ואז הם באו לאבא של חנוכי ושאלו אותו, מה המנהג? להגיד או לא להגיד? "המנהג הוא להתווכח על זה כל שנה", ענה האבא החכם.
צריך יהיה עצבי ברזל עד שהרוב יתחסנו ועד שנגמור לבלוע את הפלברות של הסגר ושוב ניפגש עם אהובינו בשש. מה שכן, לפחות יש לי בינתיים במקרר מלאי אשכוליוס שיספיק לארבעה שבועות. הן מרות נפש אבל מחזקות, נדבקות לידיים אבל אפשר לרחוץ במים ולהיפטר מזה. להיפטר ממי? נו מהווירוס שמירוס. אלא ממי חשבתם?
