העולם בתום שנה של מגפה נראה כמו אותו חתול בסרט מצויר הקופץ מחלון בקומה העשרים, וממשיך ללכת בבטחה באוויר עד שהוא מסתכל למטה ומגלה שעליו לצלול אל קרקע המציאות. וצולל. כמותו גם מקבלי ההחלטות הגורליות בארץ ובעולם המנסים בכל כוחם להתעלם מהתמורות שחוללה המגפה וללכת באוויר. הם אמנם מוכנים להודות שמה שיהיה הוא לא מה שהיה, ובה בעת בטוחים שמה שיהיה ייראה כמו מה שהיה רק בתיקונים קלים.
להליכה באוויר אין עתיד. במרוצת 2021 ייחשפו ההריסות של הסדרים הישנים והחדשים יתפסו את מקומם. הם כבר איתנו, כאן, גם כשעינינו מתקשות לראותם.
מדינה גדולה לנצח
המעורבות של המדינה — כל מדינה — בכלכלה, בחברה, בתרבות, בחיי היומיום של האזרחים הגיעה אשתקד לעומקים שנחזו רק בסרטי מדע בדיוני עתידניים. מדינות מזרימות סיוע בטריליונים, בנקים מרכזיים מזימים כסף בעוד טריליונים, רשויות ממלכתיות מצוות מתי להישאר בבית, מתי לצאת ולאיזה מרחק, את מי לארח ובאילו נסיבות מותר לחבק את המשפחה. שוטרים רשאים לצוות על האזרח לכסות את הפנים ופקחים להסתלק מרחוב, מחנות, מפארק, מחוף ים. המדינה שולטת בפתיחה וסגירה של מקומות עבודה, עסקים ושירותים ומשלמת פיצויים על ציות להוראותיה. במקומות שבהם החשש מכוח יתר של המדינה כובל את ידי הממשלים מתרחש אובדן השליטה על התפשטות המגפה. הסתכלו על קליפורניה ועל צרפת ותראו.
טועה מי שמצפה שעם דעיכת המגפה תדעך גם ההתערבות של המדינה והיא תיסוג לאחור, תתכווץ לממדים מלפני הקורונה. זה אולי יקרה בעתיד, אבל לא ב־2021. משקל המגזר הציבורי במשק ובחברה יישאר דומיננטי. בריטניה שפרשה בסוף 2020 מהאיחוד האירופי כדי להפגין את עצמאותה הלאומית המפוקפקת יכולה לשמש דוגמה. ממשלתו השמרנית של בוריס ג'ונסון הגדילה את התקציב הציבורי בעקבות המשבר ל־45% מהתוצר המקומי, השלימה עם גירעון של כ־15% מהתוצר ומפעם לפעם מטילה על התושבים הגבלות שלא היו כמותן מאז הפצצות הנאצים את לונדון במלחמת העולם השנייה. מנגנוני איכון ממשלתיים (שכמובן לא פועלים כנדרש) עוקבים אחרי מפירי הבידוד, והם רבים. הבנק המרכזי הבריטי לא רק מדפיס כסף כאחוז דיבוק, הוא גם נותן הלוואות ישירות לעסקים. מה שקורה לבריטניה נכון אלינו. משקל ההוצאה הציבורית, הכוללת את תקציב הממשלה, קופסאות הסיוע לסוגיהן ופירעון החובות התקרב בשנה שחלפה ל־50% מהתוצר המקומי. הגירעון בתקציב על ספיחיו הגיע לפחות ל־12% ממנו.
תופעת "הממשלה הגדולה" תימשך עמוק לתוך המחצית הראשונה של העשור הנוכחי ולו רק משום שיהיה כורח לטפל בגירעונות ובחובות. כלכלנים לא מעטים מעריכים כי הלא־ייאמן יקרה: חלק ניכר מאגרות החוב שהנפיקו הממשלות לכיסוי הגירעונות החריגים שלהן לא רק יירכשו על ידי הבנקים המרכזיים ובכך יהפכו לכסף נזיל (תהליך שמתרחש ממארס אשתקד) אלא פשוט ייעלמו כלא היו. האחזקות של הבנק המרכזי לא ייספרו עוד כחוב המדינה.
ומה במקומותינו? יהיה המנצח בבחירות במארס אשר יהיה, לכשתקום הממשלה החדשה אי שם במאי — בתקווה שבניסיון רביעי תהה זו קואליציה יציבה ונטולת שיגיונות – כלכלת ישראל עדיין לא תשוב לגודלה מלפני המגפה, רמת החיים עדיין תישאר נמוכה יחסית והאבטלה גבוהה יחסית. הפצעים במגזר העסקי לא יגלידו עד אז והסיבוכים התקציביים לא יתפוגגו; הרי הכנסת היוצאת לא אישרה תקציב מדינה רגיל ל־2021 אלא מן יצור כלאיים "המשכי". לכן, ב־2021 לא נראה מסים חדשים, מלבד תיקונים ועדכונים שוליים מטעמים פוליטיים, ולא ינחיתו עלינו גזרות. כן נראה צמצום הדרגתי בתוכניות הסיוע — ככל שהמשק יתאושש — האצה מסוימת באינפלציה, מחיקת חובות פרטיים בקנה מידה משמעותי, השקעות בתשתיות הבריאות ובהכנתן למגפה הבאה, דיון סוער על מיזם המטרו, התקדמות בפריסת תחנות הטענה למכוניות חשמליות ורמזורים חכמים היודעים לווסת תנועה והמון דיבורים על הצורך בחדשנות טכנולוגית והעלאת פריון הייצור.
המשל של בנימין נתניהו כשר האוצר על המגזר הפרטי הרזה הסוחב על גבו את המגזר הציבורי השמן לא היה נכון כשנאמר ב־2003 והוא מתגשם כעת בהיפוך תפקידים: המגזר הציבורי השמן נושא על גבו את המגזר הפרטי הרזה, המוחלש, הרעב, המשותק בחלקו. המשא לא צפוי להסתיים בקרוב.
דירוג חדש של טובים
זמן קצר לפני פרוץ מגפת קורונה פורסם דירוג של 200 מדינות לפי מידת המוכנות של מערכות הבריאות שלהן לאירוע אפידמי רב־ממדים (דירוג GHSI). מערכות הבריאות של ארה"ב, בריטניה, הולנד, שוודיה, דנמרק, צרפת וספרד, לדוגמה, קיבלו דירוג גבוה מאוד, נמנו עם תריסר המדינות המובילות; אלו גם המדינות שנפגעו קשה ביותר במשבר הקורונה. לעומת זאת מדינות שמערכות הבריאות שלהן דורגו נמוך בסולם המוכנות למגפה הצטיינו גם בשיעורי תמותה נמוכים, בהן פולין שדורגה אז במקום 32, וייטנאם במקום 50, ישראל במקום 56 ואתיופיה במקום 84. ממחקרים המתבססים על השוואות אלו מתברר שאת "התוצאות הטובות ביותר במאבק בקורונה השיגו ממשלות שנכנעו הכי פחות ללחצים פופוליסטיים". ובתרגום לעברית, הנה מסקנה לא צפויה ממבט על השנה שחלפה: משטרים סופר־דמוקרטיים מתקשים לקבל החלטות הכרחיות המגינות על בריאות הציבור אפילו מול סכנה ברורה ומיידית למרבית האוכלוסייה. משטרים פחות דמוקרטיים כן מצליחים בכך.
האם כישלון הדירוג של מערכות הבריאות של GHSI ישפיע על מדרגים מתחומים אחרים לבחון מחדש את הסולמות שלהם? לא מיד — החתול הרי ממשיך ללכת זמן מה באוויר - כן אחר כך. אמצעי תקשורת ישקלו איך לבחור את איש השנה; ברור שאשתקד בחרו לא נכון. מנהלי תיקי השקעות הופתעו משוק ניירות הערך וינטשו במהלך 2021 את שיטות ההערכה הקיימות של שווי החברות הנסחרות בו. הסטטיסטיקאים יצטרכו להמציא מדדים חדשים לבחינת היקפי התעסוקה, האבטלה, השכר, המחירים, הצמיחה והעוני. חנויות מקוונות יבחנו את העדפות הקונים ויגלו שהן לא מסתדרות עם הסחורה במחסנים. מורים ומחנכים כבר מבינים שנדרש תיקון יסודי בשיטת הציונים הנהוגה בבתי הספר. הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס שמקיים את הכינוס השנתי שלו בסוף ינואר (האם הכינוס בסוף ינואר 2020, עם אלפי המשתתפים מרחבי תבל שהצטופפו באולמות סגורים, לא היה מדגרת קורונה ענקית?) דחה אותו בחצי שנה וממשיך להנפיק דירוגים שונים ומשונים. עדיף כבר לסגור את הבאסטה היקרה. לנחות על הקרקע.
שידוד המערכות יגיע גם לפוליטיקה; אני מעז להתנבא שכבר בבחירות במארס 2021 שאלת המפתח לא תהיה בעד או נגד ביבי אלא, אולי, בעד או נגד שינוי משטר/הממשל. האידאולוגיה תחזור ועימה תחזור במלוא חריפותה סוגיית הסכם עם הפלסטינים. ואין ערובה שהנושא המרכזי בבחירות לא יהיה עדיין טיפול הממשלה במגפת קורונה.
חיסון נגד התקהלויות
הנה עוד לקח ממגפת 2020: האדם החושב, הטיפוס האחרון בשרשרת ההתפתחות של המין האנושי, הוא גם "האדם המתקהל". קביעתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", לאור ההתרחשויות בשנה שחלפה, עובתה ל"אני מתקהל משמע אני קיים".
אשתקד התברר לכל, ובמיוחד לרשויות הבריאות הממלכתיות, שהדחף האנושי להתקהל, להיפגש עם אחרים ולשהות בחברתם, אינו בר־כיבוש ואפילו לא בר־ריסון. לא לאורך זמן ולבטח לא בקרב אזרחים מתחת לגיל 45 פלוס־מינוס. הסגרים הכולאים אותם בדירותיהם יכולים להחזיק מעמד לפרק זמן מוגבל וגם אז תחת אכיפה מוגברת ופחד מהידבקות. מעבר לכך הצורך להיפגש עם יצורים אחרים כמונו גובר על הצו הקורא להקפיד על ריחוק חברתי.
הרי הקושי להימנע ממפגשים והתקהלויות היה הגורם המרכזי להופעת הגל השני והשלישי של המגפה בעולם ובישראל. זאת על אף השוני הרב במדיניות ההגבלות והסגרים בין הארצות.
יצר ההתקהלות, יחד עם צורכי פרנסה, ידחפו את עובדי המשרדים בחזרה למשרדיהם, לפחות לארבעה ימים בשבוע. אך החזרה תהיה מסויגת ותלויה במרחב האישי שיינתן לכל עובד. התעקשות המעסיקים על הנוסחה הישנה של "מרחב פתוח", של ישיבה צפופה של עובדים הנושפים אחד בעורפו של השני, תרתיע אותם מלשוב למשרד. זו עלולה להיות עוד דוגמה של "הליכה באוויר" שסופה ידוע.
האדם המתקהל ימשיך לסכן את מיגור המגפה המתפשטת, אלא אם מדענים ימציאו חיסון אמין ועמיד נגדן. ואם ימציאו, מי ירצה לחיות בציוויליזציה של בודדים ומתבודדים בלבד?
התיירים והסופרת
השנה שחלפה הייתה טובה מאוד לתקשורת בווידיאו – במחשב, טאבלט וסמארטפון – ורעה מאוד לחברות תעופה ולענף התיירות. חברות התעופה הפסידו כ־150 מיליארד דולר. והשנה, התאוששות נפלאה? האם בקיץ הקרוב יתפרץ הר הגעש הרדום־בכוח של התיירות ויגרום להתפוצצות אוכלוסין עולמית גם בטיסות וגם במלונות?
אלו תחזיות המתבססות על לקחי העבר ולכן סובלות מתסמונת ההליכה באוויר. גם אם הפתיחה המחודשת של נמלי התעופה ובתי המלון תחולל גל של ביקושים לטיסות ולמלונות ועליות מחירים בהתאם — החגיגה תדעך מהר. הרושם שכולם טסים, האופייני לישראלים ה"נוהרים" ליוון או לדובאי, יחלוף עד מהרה. רובנו נישאר בבית. נישאר בבית מפני שיחסר לנו כסף, מפני שעבודתנו לא מובטחת, מפני שרובצים עלינו חובות, מפני שנאלצנו לסגור את העסק, מפני שביטוח רפואי לחו"ל יקר מאוד, מפני שאי־הוודאות האישית והחברתית עדיין מעיקה עלינו ומעל לכל מפני שנמאס להצטופף בכניסה לנמל תעופה, בעלייה למטוס, במטוס, בירידה ממטוס, בבית מלון ובכנסים חסרי תועלת ותוחלת. ואולי הווירוס המסוכן, כזה או אחר, מסתתר לו שם, בתוך ההמון? עדיף לראות חברים בווידיאו.
צלקות המגפה יגלידו, אם בכלל, רק בחלוף זמן רב. היטיבה לבטא זאת הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ׳וק שספרה הענק "ספרי יעקב" בתרגום מצוין לעברית היה לרב־מכר בארץ: "למען האמת", היא כותבת בקובץ חדש של הרצאות ומסות שכותרו "המספר הרגיש", "עבר לי החשק לטייל לחוץ לארץ". טוקרצ'וק לא רוצה להיות "תיירת במדינות הדרום העניות" ואין לה כבר צורך "לבקר בערים זרות, מאז שבלוגרים בפייסבוק מספרים בפרטי פרטים, בליווי צילומים, מה עשו מדי יום ביומו בטיול האקזוטי שלהם". וכאשר "בכולן אפשר לקנות אותן מזכרות תוצרת סין, אני אלך קודם לכל לבקר במוזיאון בעירי".
בפרוס 2021 עזבו נא את המודלים שמנפיקים מחשבי־על ואת החזאים המתבססים עליהם; הקשיבו לסופרות ולסופרים. להם המצפן לשנים הבאות.
עידן התשובות החלופיות
העיתון הכלכלי הבריטי "פייננשל טיימס" נוהג לסכם את תחזיות עורכיו ופרשניו בתריסר תשובות קצרות לשאלות כן או לא. ואלו התשובות ל־2021: ארגון הבריאות העולמי לא יכריז השנה על סיום המגפה העולמית, רוב אוכלוסיית העולם הבוגרת (5 מיליארד בני אדם) ואפילו רוב האמריקאים לא יתחסנו נגד קורונה, סין וארה"ב לא ישיגו הסכם סחר חדש, הדיקטטורות בהונג־קונג ובוונצואלה לא ייפלו, מחירי הנפט לא ירדו מתחת ל־50 דולר לחבית, ארה"ב תחת הנשיא החדש ג'ו ביידן כן תחזור להסכם גרעיני — קצת משופר קוסמטית — עם איראן, שוק המניות האמריקאי הרחב כן יעלה בעוד 9% והשווי הבורסאי של 5 ענקיות הטכנולוגיה יגיע ל־7,000 מיליארד דולר, ופליטת גז הפחמן כן תתחדש במלוא עוזה עם חידוש הצמיחה העולמית. "פייננשל טיימס" לא שאל על תוצאות הבחירות הצפויות השנה ברוסיה, בגרמניה ובישראל.
אלו תחזיות נטולות הימור, המשקפות הליכה באוויר בקו המשכי המתאים לימים כתיקונם. רק שהימים לא כתיקונם. אם רוב העולם, ובמיוחד סין, לא יתחסן ב־2021, לא תהיה גם התאוששות בכלכלה הגלובלית, לא תימשך הגאות בבורסות והשווי הבורסאי של החברות המובילות יצטמק חזק. מחירי הנפט יצללו מחדש, נפגעי הקורונה יצאו בהמוניהם לרחובות ויפילו את משטרי הדיכוי, ההסכם הגרעיני עם איראן יתפרק לרסיסים, סגנית הנשיא קמלה האריס תחליף בנשיאות ארה"ב את ביידן, יורשו של אבו־מאזן יניח לפנינו תוכנית להסדר שלום עם הפלסטינים שהפוליטיקאים יצטרכו להתמודד עימה, ופוטין ונתניהו יסיימו את כהונותיהם הממושכות.
לא מאמינים? נחיה ונראה.
