זה כביש צר ללא שוליים בספָר המדבר ובעומק הגדה, המטפס בפיתולים אל פסגת הר בעל חצור. חותך את הטבע הבראשיתי המלא בקידות ושיחי סירה קוצנית שטובלים עכשיו בעשב רענן, מצידו האחד שדות בעל וכרמי זיתים ומנגד הרים קירחים ומדרונות היורדים אל הבקעה. נוסעים על דרך אלון, חולפים על פני הכניסה לכוכב השחר ואז פונים ימינה אל הכביש הזה שאין שום שילוט בתחילתו, אולי מפני שמעטים משתמשים בו. יש רק בסיס צבאי בהמשך וכפרים פלסטיניים שהכניסה אליהם לישראלים אסורה.
אתה עומד כאן בשטח, סמוך לגל האבנים שאספו חבריו של הנער המת אהוביה סנדק ז"ל כדי לסמן את המקום, ומנסה להבין איך התגלגלו הדברים. שמיים אפרפרים, רוחות ערות, יום שני שעבר. קצת אחרי השעה 12 בצהריים מתקבל דיווח במוקד המשטרה על מספר נערים רעולי פנים שזורקים אבנים לעבר רכבים פלסטיניים על ציר אלון, סמוך לכוכב השחר. בדיווח אחר נמסר כי הנערים נוסעים בסובארו אימפרזה כחולה ומיידים מתוכה אבנים על מכוניות חולפות. אלה שעות קשות של סערת רגשות וכוננות. לילה קודם לכן נמצאה גופתה של אסתר הורגן ז"ל, שנרצחה באכזריות ביער ריחן סמוך ליישוב שבו התגוררה, טל מנשה. כוחות הביטחון דרוכים. כבר היו מקרים שאחרי אירועי רצח של יהודים בשטחים רוססו כתובות נאצה נגד ערבים ונזרקו אבנים בידי צעירים זועמים.
צוות בילוש של המחלק לפשיעה לאומנית ביחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז ש"י מקבל את הקריאה בקשר. הם קרובים לאזור, בדיוק חוזרים למטה היחידה במעלה אדומים מפעילות בגזרה אחרת. בדרך מאותה פעילות קיבלו קריאה על רכב פלסטיני חשוד באזור צומת תפוח, מיהרו למקום, עצרו את הרכב ובחיפוש בו תפסו תת־מקלע קרלו. ועכשיו קריאה חדשה על זריקת אבנים והם קרובים למקום.
זה אזור שכוח אל עם מרחבים עצומים ושני כבישים בלבד שחותכים אותו. אבל עם כל הנידחוּת הזו, יש פה כמות מצלמות בלתי נתפסת. על כל עמוד תאורה בצמתים ובנקודות החולשות מוצבות כמה מצלמות המכסות כל זווית. מה קרה בדיוק, האם הנערים חמקו ממחסום שהציבו הבלשים או שהבלשים הורו להם לעצור תוך כדי מרדף, את זה צריך לבדוק בצילומים. מה שבטוח הוא שהאימפרזה הכחולה פנתה אל הכביש הצר בנסיעה מהירה כשאחריה במרדף הטויוטה הכסופה של הבלשים. מה יש לחבורת נערים, גם אם הם נערי גבעות, ללחוץ על הדוושה ולהימלט מהמשטרה, בטח אחרי שהתבקשו לעצור בצד? אם הם לא עשו כלום אז למה לברוח?
גם לגבי התנהלות השוטרים בשטח עולות תהיות. אולי זה היה המקום שבו הבלשים היו צריכים להפעיל שיקול דעת, להאט את נסיעתם. מי שמכיר קצת את האזור יודע שאין באמת לאן לברוח. שייסעו, יכלו לומר לעצמם הבלשים, נעצור אותם בהמשך. אין חולק על עילת המעצר ועל הסמכות, אבל בנסיבות האלו היה אולי מקום לחשוב. במקום זה המרדף נמשך בכביש הצר והמפותל וברגע שהטויוטה המשטרתית מצמצמת על האימפרזה, היא נוגחת אותה. אין כאן שוליים, אתה לא יכול לשחק עם ההגה. השוליים הם הטבע, הסלעים, הקידות, איפה שהכבשים של רועה הצאן אוריה אלדר מלחכות עכשיו עשב. כמה היפוכים והרכב נוחת על גבו.
השעה היא 12 ורבע בצהריים, הבלשים מדווחים בקשר על תוצאות המרדף ומזעיקים אמבולנס.
אופנועני הגבעות
הוא מת לא הרחק מהגבעה שאליה עלה עם הוריו, נישא על ידיהם, כשהיה תינוק. כל מי שהכירו אהב אותו בכל מאודו ורק אחרי מותו, באותה התהפכות, התגלו מחברותיו של אהוביה, שמונה במספר, שבהן רשם בכתב יד מסודר וקריא שירים והגיגים. הוא עשה זאת כל אימת שיצא לרעות את העיזים בגבעה שבה חי, מעוז אסתר, מאחז קטנטן שהקימו הוריו לפני 15 שנה מעל כוכב השחר, חודשים ספורים אחרי שפונו מביתם בגוש קטיף.
סנדק ז"ל הוא ציר מרכזי בסיפור הזה, שהתפתח למחאה סוערת בכל רחבי הארץ נגד המשטרה. יותר נכון – נגד ימ"ר ש"י והמחלק לפשיעה לאומנית. המחאה פרצה לא רק בגלל מותו של סנדק, אלא בשל מה שנראה בעיני המפגינים כניסיון טיוח של נסיבות האירוע. קודם כל ההכחשה שהיה ניגוח, הכחשה שהפכה כעבור כמה ימים להודאה, ואחר כך העובדה שהשוטרים המעורבים נחקרו רק בחלוף שלושה ימים. הידיעה כי הכניסה לזירת התאונה נאסרה על צלמים ועיתונאים במשך שעות לא הוסיפה להרגעת הרוחות. גם ההודעה שיצאה ממשרד המשפטים, ולפיה המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) הקימה צוות חקירה מיוחד לאירוע יחד עם היחידה המרכזית של מחוז תל־אביב, מתסיסה. מה פתאום היחידה האמונה על חקירת שוטרים משתפת פעולה עם יחידה משטרתית בחקירה שבה היו מעורבים קולגות ממחוז אחר?
כך או כך, השלטים בהפגנות לא מטילים ספק בזהותו של האשם במותו של אהוביה. השוטרים מכונים "רוצחים", והמוחים דורשים לסגור את ימ"ר ש"י ואת המחלק לפשיעה לאומנית. זו יחידה המסומנת כבר שנים בהתנחלויות כמי שמתנכלת בעקביות לנערי גבעות, שכל חטאם, לטענתם, הוא יישוב הארץ. ההפגנות מתקיימות בכל ערב, לרוב בירושלים, וכבר נעצרו בהן עשרות צעירים וצעירות במהלך עימותים עם המשטרה. השוטרים, מצידם, לא בדיוק שומרים על איפוק, וחלקם תועדו בסרטונים כשהם מכים מפגינים. זו מחאה שגולשת לאלימות וחסימות כבישים וגם לאיום על חייהם של השוטרים המעורבים ומשפחותיהם. השבוע הגיעו מפגינים לביתו של אחד השוטרים המעורבים בתקרית, והמשטרה תיגברה את כוחותיה בשכונת מגוריו. שניים מהשוטרים מוגדרים כמאויימים בדרגה הגבוהה והוצמדה להם אבטחה
בכניסה ליישוב בת עין, שבו גרים הוריו של סנדק, נתלו כרזות עם תמונתו והכיתוב: "אהוביה סנדק הי"ד נרצח על ידי משטרת ישראל". כבר היו מעצרים וחקירות של נערי גבעות בידי שוטרי ימ"ר ש"י, אבל זו פעם ראשונה שמפגש בין נערי גבעות למשטרה נגמר במוות. עו"ד נתי רום מארגון "חוננו", המייצג את חבריו של סנדק שהיו איתו ברכב ונמצאים כרגע במעצר, טוען שהאימפרזה לא סיכנה אף אחד ולא היה צורך לנגחה על מנת לעצור את יושביה. "אנחנו פה כבר רבע שעה ליד מקום ההתהפכות", הוא אומר, "וחוץ מהכלב של הרועה צאן, אף אחד לא עבר. את מי הם סיכנו, אה? תגידו אתם. הרי שוטר יכול להפעיל כוח אם הבורח מסכן את ביטחונו של הציבור או ביטחונו שלו, אז את מי הנערים שהיו ברכב סיכנו? ניגוח כמו שהיה פה רואים רק בסרטים".
חבריו של אהוביה טוענים כי ניגוח רכבים זו פרקטיקה שכיחה של ימ"ר ש"י. בחור בשם גלעד אמר בבית הוריו של אהוביה כי הוא מכיר לפחות חמישה אירועים שבהם ניגחו ניידות משטרה כלי רכב של נערי גבעות. אלישע יֶרֶד, שחי במשך כמה שנים במאחז מעוז אסתר וכיום גר בגבעות יצהר, מכיר שני מקרים שאירעו בשנה האחרונה. "בשניהם מדובר ברוכבי אופנועים. מקרה אחד היה ביצהר, והשני בעדי עד שבעמק שילה. בנס הבחורים שרכבו על האופנועים יצאו רק עם פציעות ולא מתו". במחוז ש"י זוכרים את האירועים שירד מציין, רק שהעובדות מבחינתם שונות לגמרי: בשני המקרים רוכבי האופנועים הם אלו שהתנגשו בניידת משטרה.
עו"ד איתמר בן גביר ניהל לאחרונה תביעה נגד המשטרה באירוע דומה. הוא ייצג את ידידיה מלכה שבדצמבר 2017 רכב על אופנוע בכביש 443 וננגח על ידי ניידת שביקשה ממנו לעצור בצד. מלכה לא שמע שקוראים לו לעצור, המשיך לנסוע, הופל לכביש ונפצע. ואם זה לא מספיק, השוטרים קפצו עליו, אחד מהם הכה אותו באלה ואחר ירה עליו באקדח טייזר. "מח"ש קבעו בהחלטה שערורייתית שצריך להעמיד את השוטרים לדין משמעתי בלבד", אומר בן גביר, "ואני שואל: מה יותר פלילי ממה שהשוטרים האלו עשו ללקוח שלי? אחר כך הם הודו שטעו בזיהוי. תבענו את המשטרה ובשבוע שעבר נקבע בהליך פשרה שהמשטרה תפצה את מלכה ב־800 אלף שקל.
"אני לא מכיר פרקטיקה חוקית שמאשרת ניגוח. יש נוהל לאיך מבצעים מעצר, נוהל למרדף, באילו נסיבות אפשר לקיים מרדף ובאילו תנאים. למרדף משטרתי יש גבולות של חוקי ולא חוקי, בטח כשהוא מתקיים בסוף העולם".
שלוש משפחות באוהל
סנדק נולד בהתנחלות מורג שבגוש קטיף, בין חאן־יונס לרפיח. בכור להוריו, אברהם ואיילת, שניהם עובדים סוציאליים, היה בסך הכל בן שנה ושלושה חודשים בפינוי, "חווה את הפגיעה בערך ההתיישבות בארץ ישראל כתינוק", אומרת האם איילת ומוסיפה: "הוא היה עשוי מגוש קטיף".
חודשיים אחרי ההתנתקות הגיעו לכוכב השחר. "היינו נסערים עדיין מהגירוש", היא מספרת. "הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו בשביל הנשמה. לעלות על גבעה ולטעת בה בית, מעשה תגובה על הגירוש. ככה קמה הגבעה שקראנו לה מעוז אסתר. היה שם עץ בודד. עלינו שלוש משפחות עם אוהל 12, גנרטור ועוקב מים. פינו אותנו משם שוב ושוב, ובכל פעם עלינו חזרה".
אברהם: "אלחנן השכן מהגבעה הביא במשאית שלו גן שעשועים שלם שהוא מצא זרוק באיזה חור. פירקו את המתקנים כי הם היו גמורים. התקנו מגלשה קטנה ואהוביה לא הפסיק לעלות ולרדת, לעלות ולרדת. את הצעדים הראשונים שלו הוא עשה שם על הגבעה. אחרי פרק זמן החלטנו לעבור לגור ביישוב. נולדו עוד ילדים, הרגשנו שבגרנו. הכמיהה לגבעה לא הרפתה. גרנו בבית אבן, אבל שאפנו לגבעה".
לפני תשע שנים עברו לבת עין. אהוביה התגעגע לגבעה. בכיתה ח', בן 13 וחצי, עבר ללמוד בישיבה הקטנה בכוכב השחר. חברו ירד, 21, אומר שבפעם הראשונה כשראה את אהוביה, חשב שהוא נער בוגר. "התפלאתי שהוא בסך הכל בן 14. אם הייתם רואים אותו הייתם מבינים על מה אני מדבר. הוא בחור גדול פיזית, בוגר בחיתוך הדיבור שלו, לא שטותניק. אחד שלוקח אחריות ויודע לנהל. הוא גם יזם מפגשי לימוד בגבעה בנושא ארץ ישראל ושבתות צעירים בגבעה. תחשבו שבזמן שהוא למד בישיבה בכוכב ועדיין גר שם, הוא היה מתנדב לבוא לשמור בלילות ולהוציא את העדר למרעה. הייתה לנו חברותא קבועה כל יום, מאד נקשרנו אחד לשני".
לפני כשנה, מספרים הוריו, הוא החליט לעבור לגבעה. ליבו היה קשור למקום. אלדר רועה הצאן מספר שאהוביה היה רועה צאן קלאסי. "רועה צאן צריך המון סבלנות ואורך רוח. גם אם הכבשים או העיזים בורחות, אתה לא רץ אחריהן. תרוץ אחריהן, הן רק ירוצו יותר. יש משפט אצלנו שאומר: 'רועה צאן הולך לאט, מגיע מהר'. אתה חייב להיות נינוח, שלו, רגוע. אהוביה היה כזה".
"הוא היה יוצא עם תיק למרעה ובתוכו מחברותיו", מספר האב, "מתיישב על סלע וכותב את הגיגי נפשו. אחרי מותו מצאנו מחברות מלאות, עמוד אחרי עמוד, בכתב קריא, ברור. אקריא לכם אחד: 'הארץ שלך, שנתת לנו... אני כל כך אוהב אותה!! אהבה עצמית שלא תלויה בכלום. אבא!!! שכל אחד מבניך יגלה את מעיינות האהבה שיש בליבו אליה. וינשק אותה. יתקרב אליה תמיד. לשלות באהבה אין קץ את הקוצים מתוך שערה. להלבישה בגדי מלכות...' ושתבינו, הוא היה בחור חזק מאוד, 1.89, ידיים חזקות. אבל עדין בנפש עם פנים של תינוק. בפינויים, כשבאו להרוס את הגבעה, מקום חייו ואהבתו במובן העמוק, הוא לא הגיב בשנאה. עמד זקוף עם עיניים חודרות, בטוחות, שראו למרחוק".
מעוז אסתר בנים
מבית ההורים נסענו לגבעה, מעל שעה נסיעה. שלא יהיה ספק: מדובר במאחז בלתי חוקי ולא מורשה. על בקתת הרווקים ב"מעוז אסתר בנים" תלו הבחורים כרזה עם תמונתו של אהוביה. "מעוז אסתר בנות", הצביע מישהו, "זו הגבעה ההיא".
אהוביה נטע כאן זיתים, טיפח את העדר וניהל את כלכלת המקום. שישה בחורים בבקתה, ישנים במיטות קומתיים. פלטת עץ בעובי 18 מ"מ המונחת על משטחי עץ, זו הרצפה. הקירות הן פלטות OSB, שבבי עץ מודבקים. לגג משתמשים בפח אסכורית. "מחירי הדבק עלו", הסביר ירד, "אולי בגלל זה במפעל מתקמצנים ושמים פחות דבק בפלטות, ככה שהקירות מהפלטות החדשות פחות עמידים. תחשבו איך העסק הזה עומד בימים של רוחות חזקות. ההרגשה היא כמו ספינה בלב ים סוער".
מחלק הפשיעה הלאומנית בימ"ר ש"י יודע להצביע על כ־80 נערי גבעות המסתובבים בכל רחבי הגדה ונחשבים למחוללי צרות. כאלו שמרססים כתובות נאצה נגד ערבים, פוגעים ביבול ובשטחים חקלאיים, זורקים אבנים על פלסטינים ונכנסים לכפרים לפנצ'ר גלגלים ולהצית רכבים, כל מה שנחשב לפעולות "תג מחיר". שמו של אהוביה לא מופיע ברשימות הללו. מבחינת המשטרה הוא לא היה מוכר. כמו הוריו, גם חבריו מעידים שהדבר היחיד שעניין אותו היה ללמוד תורה ולפתח את הגבעה.
בארגון "יש דין", שעוקב בין היתר אחרי אירועי אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים, מכירים היטב את הגבעות של כוכב השחר. המנכ"ל ליאור עמיחי אומר שבידי הארגון קיים תיעוד של 44 מקרי אלימות באזור כוכב השחר מאז 2015. "זה לא אומר שאלו כל האירועים שהיו, אלא רק מקרים שגבינו לגביהם עדויות. מדובר ב־12 מקרים של אלימות מתנחלים, 16 מקרים של פגיעה ברכוש פלסטיני, עשרה מקרים של פגיעה ברכוש פלסטיני הכוללת ריסוס כתובות נאצה, בכללם שני אירועים של פגיעה במסגד, ארבעה מקרים של השתלטות על קרקעות פרטיות ושני מקרים של מניעת גישה לאדמות פרטיות. יש שם כמה מאחזים מאוד אלימים".
בימ"ר ש"י יודעים על כל הגבעות. לא כל מי שנמצא בהן מסומן כאובייקט שצריך לשים אליו לב, אבל אותם 80 נערים נחשבים יריב לא פשוט, לא כמה חבר'ה עם טושים ומכלי צבע. על עמידותם בחקירות נכתב ונאמר כבר הכל. הם יודעים איך לחמוק ממעקבים ולשתוק בחקירות. יוצאים לפעולות "תג מחיר" בלי טלפונים או עם סלולריים לא רשומים. הם אינם מקבלים את סמכות המדינה ולא רואים ברשויות האכיפה גורמים שצריך להביא בחשבון.
פעילות המחלק הלאומני ממוקדת ביעדים שקיים לגביהם מידע שהם עלולים להוציא פעולות נגד פלסטינים, אבל בהתיישבות לא מבדילים בין הימ"ר לשאר המשטרה הכחולה. השבוע, למשל, רצה בהתנחלויות שמועה שאחד השוטרים המעורבים באירוע מותו של סנדק נראה כשהוא רושם דוחות לנערי גבעות על אי־עטיית מסכה במקום להיות מושעה מעבודתו. זו טענה מגוחכת מהסיבה הפשוטה שבלשי הימ"ר אינם עוסקים בפעילות כזו.
בינתיים הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים נגד הימ"ר והמחלק. ההמון כבר קבע את אשמתם ובכל מקום הם נקראים "רוצחים". בכמה מקומות התפרסמו כתובות של חלק מהשוטרים ולידם ציור של חבל תלייה. ברשת גם רצות תמונות שלהם ובאחד הפוסטים, ליד תמונת אחד השוטרים, נכתב: "רוצים נקמה! אם לא תפסתם אותו תפגעו באמא שלו או בדבר הכי יקר לו".
גולגולת של עז
גורמי ביטחון אמרו ביום רביעי השבוע כי "המחאה של פעילי הימין מאז מות הנער אהוביה סנדק יצאה משליטה ושתיקת הדרג המדיני מתפרשת כמתן גיבוי". לדברי אותם גורמים, "בשבוע שחלף מאז מותו של סנדק התגברו מקרי האלימות נגד פלסטינים, הותקפו בלשי משטרה והושחתו ניידות. כמו כן נעשה ניסיון להצית מבנה משטרה ביישוב חשמונאים ורוססה שם הכתובת "ד"ש מאהוביה". הם הזהירו כי אלימות המפגינים עלולה ליצור תגובת שרשרת מסוכנת שתוביל לביצוע מעשה חריג נגד פלסטינים ולתגובה פלסטינית, ותגרור את האזור כולו להסלמה.
הנערים בגבעה מספרים כי לפני מספר חודשים הגיעו כמה אנשי שב"כ למקום, ריחרחו סביב ולפני שעזבו אמרו להם, "אנחנו יודעים שמפה לא יוצאת אלימות, תמשיכו ככה". זו בקתה עם תנור עצים ובכניסה אליה שעון קלשון על הדלת. פטיש חמישה ק"ג זרוק בצד וגולגולת של עז שנשחטה לפני חודשיים לכבוד חתונה שהתקיימה בגבעה ניצבת על שידה.
ירד אומר שכל מי שהוא מכיר בגבעות עסוק בבנייה וחיבור לארץ ולאדמה. "התנאים לא פשוטים, אין כביש גישה לגבעה ובחורף אתה מבוסס כל הדרך למעלה ברגל בבוץ. חשמל חיברו רק לאחרונה וגם בהספק מאוד נמוך שמספיק למנורה ומאוורר קטן. וברקע אתה חווה כל הזמן התנכלויות והצקות של המשטרה ומערכת הביטחון. הרס חוזר ונשנה, פינויים, מעצרים על לא כלום. זה מפתח כעס גדול. הם באים בארבע לפנות בוקר עם אקדחים שלופים ואמצעי ראיית לילה מכמה כיוונים כדי לעצור נער בחשד להפרת צו שטח צבאי סגור או צו הרחקה. פשיטות על בסיס יומיומי, מציקים, מטרידים, ואם אתה מעז לצלם קופצים ועוצרים אותך על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".
היו לא מעט מקרים שבהם תועדו נערי גבעות תוקפים פלסטינים.
"אף אחד לא מרביץ או זורק אבנים. מי שתוקף זה הערבים מהכפרים הסמוכים שתוקפים רועי צאן ובחורים שלנו שעובדים בשדות. אתם מוזמנים לגור בגבעה ולחוות את המציאות".
טענת המשטרה היא שיושבי הסובארו זרקו אבנים וניסו לברוח מהבלשים שהורו להם לעצור.
"לא מכיר דבר כזה. האמינות של המשטרה שואפת לאפס. נערים בגבעות עסוקים בלבנות וליישב את הארץ. הגיוני שכמו כל בן אדם כואב להם שיהודים נרצחים בצורה מזעזעת. הגיוני שלא יישארו בבית אלא ייצאו למחות. למחות זה לחסום כבישים, לא לתת לשגרה להימשך".
זה אומר גם להשליך אבנים?
"לא מכיר כזה דבר, אבל זו הזיה שאתם מתעסקים בשאלה האם יהודי זרק או לא זרק אבן בזמן שהערבים זורקים פה אבנים על יהודים כמה עשרות פעמים בכל יום, והתקשורת לא מדווחת".
לא רחוק ממקום האירוע, במעלה שלמה, יש דיר גדול. הוריו של אהוביה מספרים ששמעו כי בדיר הזה יש כמה מצלמות, שאחת מהן פונה למקום התאונה. "אבל ראו זה פלא, הקלטות המצלמה הזו נמחקו, בזמן ששאר המצלמות האחרות תקינות לגמרי", אומרת האם. "אותו דבר קרה אחרי ששוטרים ירו למוות בילד האוטיסט המסכן בירושלים. היו שם מצלמות אבל באורח פלא, באותו רגע הן לא צילמו".
שאלנו אם הציבור המתנחלי לא היה צריך לצאת למחות גם כשהמשטרה הפגינה אלימות נגד הציבור הערבי, יוצאי אתיופיה והמפגינים נגד ראש הממשלה בבלפור. "אנחנו מפולגים כי יש מי שדואג כל הזמן לסכסך בינינו", השיבה אמו של אהוביה. "היינו צריכים לצאת אחרי מה שקרה באום אל־חיראן ואחרי שהרגו את הבחור האוטיסט המסכן איאד אל־חלאק, אחרי שירו בסלומון טקה למוות ואחרי מה שעשו לקשיש החרדי יוסף פליישמן כשלקחו אותו באישון לילה מביתו ואחר כך הפקירו אותו בקור בלילה בלי לדאוג לו. בבית הזה כואבים על כולם. הכאב שלנו הוא לא מגזרי, אנחנו עובדים סוציאליים. אז אשמנו, חטאנו שלא קמנו קודם וזעקנו על כל המקרים הקודמים. החברה שלנו שסועה והקרעים רק הולכים ומעמיקים וכל אחד קרוב לעצמו. אסור לאף ישראלי לסבול התנהלות כזו של המשטרה. לא במקרה שלנו ולא באף מקרה אחר".
מהמחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה (מח"ש) נמסר בתגובה: "חלקם של השוטרים באירוע נבדק על ידי מח"ש, ובמסגרת זו נחקרו ארבעה שוטרים באזהרה. האירוע כולו, ובכלל זה חלקם של האזרחים המעורבים בגרימת מותו של המנוח, נחקר על ידי משטרת ישראל. לנוכח הממשקים בין החקירות החליט המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים להקים צוות חקירה משותף למח"ש ולימ"ר תל־אביב.
"מחומר החקירה עולה כי תחילתו של האירוע בחשד שלפיו מספר אזרחים השליכו אבנים על פלסטינים. לאחר שהבחינו בניידת משטרה החלו החשודים להימלט. במהלך המרדף המשטרתי נוצר מגע בין רכב המשטרה לבין רכבם של החשודים. רכבם של החשודים התהפך והמנוח מצא את מותו".
סכנת אלאור אזריה | חן ארצי סרור
סנדק אינו החייל היורה, אבל הפיכתו לסמל בעל כורחו מנוצלת על ידי גורמים קיצוניים
"הנה דמו נדרש" נכתב על שלטי החוצות ברחבי יהודה ושומרון, בפוסטים בפייסבוק ובהודעות הווטסאפ שרצות בקבוצות. שם בקלות השוטרים הופכים לרוצחים, ימ"ר ש"י למפלג של פושעים, ונוער
הגבעות – למיטב בנינו הנרדפים על לא עוול בכפם.
העיוות הזה הוא תוצר ישיר של הבחירה הרעה של משטרת ישראל לא לומר אמת ולא לחקור כראוי את התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק ז"ל. חוסר אמון הוא הדשן הטוב ביותר לתיאוריות קונספירציה ולמתן לגיטימציה לקבוצות שוליים. נוער הגבעות איננו תופעת מיינסטרים בציונות הדתית. רוב מוחלט של הדתיים הלאומיים מביט בקבוצה הזו בחשדנות. אבל סיפורו של אהוביה והזעם העצום הטמון בו הפכו לחבית בערה מתגלגלת, והילד בן ה־16 עם הכיפה גדולה והעיניים הטובות הפך לגיבור בעל־כורחו. לסמל.
בשם אהוביה אפשר לצאת למאבקים נגד שיטור יתר, בעד שקיפות המוסדות המדינתיים ובעד חשיפת הצדק והוצאתו אל אור השמש. אך בשם אותו נער ממש גם אפשר לצאת למלחמת חורמה במשטרת ישראל ובמדינת ישראל. בשטח זה כבר קורה. תיאוריות אנטי־ציוניות ואנרכיסטיות שמטופחות כבר שנים על הגבעות מתודלקות מחדש ומאומצות על ידי נוער בורגני. אלימות כלפי כוחות הביטחון וכלפי פלסטינים מתקבלת בקריצה או התעלמות. בשבוע האחרון האלימות באיו"ש שוברת שיאים. זריקות אבנים מסיביות, קטטות ומכות, גרפיטי על תחנות משטרה שנושאות את הכתובת: "ימ"ר שי הרוצחים אתם בכוונת שלי". האוויר דליק. הפחד מורגש. מחיר הדם עלול לגרור עוד דם.
אלאור אזריה, הלוחם שירה במחבל מנוטרל, עשה טעות שהיה צריך להישפט עליה. אבל עוד לפני שהגלגלים התחילו לנוע הוא אומץ על ידי גורמים קיצוניים והפך לסמל לגבורה ולנחישות. וכשהחבל נמתח — הוא נמתח לכל הכיוונים. אי־אפשר יותר לדבר על לוחם שטעה, אלא על רוצח או גיבור. אהוביה איננו אלאור, אבל מתיחת החבל דומה. השימוש בסמל ריק על מנת להצדיק בחירות קיצוניות ורעות זהה.
נוער הגבעות לא אמור להיות אות ומופת לחלוציות ולאהבת הארץ. בשונה ממה שחושבים, גם לא כל הגבעונים הם טרוריסטים בפוטנציאל או במעשה. המציאות, כמו תמיד, מורכבת. נוער נושר, אידיאולוגי, מבולבל ולהוט, מצא לעצמו ייעוד. חתונות בגילים צעירים מאוד, היעדר השכלה פורמלית, ובעיקר – היעדרם של מבוגרים שיכולים לכוון או לאזן, מייצרים מרחב קסום ונפיץ. הכלים להתמודדות הם חינוך ורווחה, לא כיפוף ידיים. זעקה גדולה נשמעת מהגבעות החשופות, והיא מרה ומתוסכלת. ראוי להאזין לה. הגיע הזמן לדבר עם הנוער הזה בגובה העיניים. לטפל באלימות ביד קשה, אבל באותה עת ממש לשלוח יד מושטת. אין דרך אחרת.
