ארתור פינקלשטיין, אסטרטג הבחירות האמריקאי שעבד עם נתניהו ועם ליברמן, הגדיר טוב מכולם את ההבדל בין הגושים הפוליטיים בישראל. אתה שואל אדם מה הוא קודם, יהודי או ישראלי, הציע פינקלשטיין. אם הוא אומר יהודי, הוא משלנו, מצביע ימין; אם הוא אומר ישראלי, הוא משלהם, מהשמאל. ביבי או לא ביבי, ההגדרה תופסת גם היום: בדוּק. שלשום נפגשתי עם רון חולדאי בלשכתו, בקומה ה־12 של בניין עיריית תל־אביב. מה אתה קודם, שאלתי, יהודי או ישראלי. ישראלי, השיב אינסטינקטיבית. אין מה לעשות, אמרתי. אתה שמאלן. אפילו קראת לרשימה שהקמת "הישראלים".
הוא סיפר שאכל לא מזמן ארוחת ערב עם אדם שמגדיר את עצמו כמרכז־ימין. "אשתו אמרה לי, אתה שמאלן. שאלתי אותו, אתה בעד סיפוח השטחים? לא, אמר. אתה קפיטליסט? לא, אמר. אז הדעות שלך הן כמו הדעות שלי, אמרתי לו. אין הבדל".
חולדאי פנה אליי. "תוך שנתיים־שלוש לא יהיה כאן יותר ימין ושמאל", אמר. "אתה תראה. זה התהליך". הוא הבחין בספקנות על פניי. "אתה ידעת שברית־המועצות הולכת להתפרק?" שאל. "לא ידעת. אתה ניבאת את האביב הערבי? לא ניבאת. ככה זה בתהליכים היסטוריים: לא יודעים שום דבר מראש.
"אחרי מלחמת יום הכיפורים היו בארץ בחירות. למרות המחדל, מפא"י ניצחה. אבל הכעס חילחל למטה. נדרשו עוד שלוש שנים והרבה הפגנות כדי שהשלטון יתחלף. תהליכים לוקחים זמן".
חולדאי שולט בתל־אביב-יפו ביד רמה. כשנבחר לתפקיד, לפני 22 שנה, העירייה הייתה שקועה בחובות עד צוואר. בתוך חצי קדנציה איזן את קופתה ופתח בתהליך שהפך אותה לאחת הערים האטרקטיביות בעולם. הוא יודע לנהל ויודע להחליט: הוא הבוס. לא פחות חשוב, הוא נקי וערכי. בניגוד לכמה מהקולגות שלו בערים אחרות, לא מרחף מעליו ענן של שחיתות.
מפעם לפעם אנחנו נפגשים או מדברים בטלפון. הוא גוער בי קשות, לא חשוב על מה, ואני נזכר בטדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, שידע תמיד מה נכון ומה לא, והִרבה לגעור בכולם. אולי זה התפקיד; אולי הגיל; אולי האופי.
20 שנה אתה מוקף באנשים שתכלית קיומם היא לרַצות אותך, אמרתי לו. בפוליטיקה הארצית זה עובד להפך. אתה תאסוף אנשים שיחשבו שכל תפקידך הוא לרצות אותם. לא בטוח שאתה בנוי לזה.
"אני יודע", אמר, והרכין מעט את ראשו.
רשימה אחת
20 עד 25 מנדטים מצויים במרחב שמכונה מרכז־שמאל, בין יש עתיד לרשימה המשותפת. על הגוש הזה מתחרים כרגע כחול לבן המכווצת, מרצ, העבודה, הרשימה של עפר שלח וחולדאי. חולדאי קורא את המפה אחרת. אם אני מבין נכון, הוא מכוון אל המרחב הגדול שבין הליכוד למשותפת – עד 40 מנדטים. הוא מקווה לנס, אירוע קוסמי ממש, שיכנס תחת הגג שלו גם את לפיד וגם את גנץ. רשימה אחת גדולה תפנה אל גוש הבוחרים הזה, והוא יעמוד בראשה.
"זה האתגר כרגע", אמר לי. "רשימה אחת".
לפני חמישה חודשים, ביולי 2020, דיווחתי כאן לראשונה על הקמת רשימה לכנסת בראשות חולדאי. הסיבות שהוזכרו אז תקפות גם היום: כישלון הממשלה בטיפול במגפה, התפרקות כחול לבן, התמוססות מפלגת העבודה, הבור הענק שנוצר בצד השמאלי של המפה. "קיבלתי צו 8", אמר.
הדגש היה על ההצלחה שלו בניהול העיר, הצלחה שעשויה לקרוץ גם לבוחרים ימנים. מאז נפל דבר: גדעון סער הקים את המפלגה שלו ואילץ את כולם לחשב מסלול מחדש. לבוחרים ימנים שמאסו בנתניהו, סער מציע עכשיו בית נוח, טבעי, שמגיש להם את האוכל בטעם ובמרקם שהורגלו בהם. הם לא יחצו קווים. למפלגות במרכז לא נותר אלא לפנות שמאלה.
מי יצביע בעדכם, שאלתי אותו.
"כל מי שירצה במנהיגותי", אמר. "אין היום אדם שמנוסה ממני בניהול מערכת ציבורית בישראל. אבל אני לא רק מנהל – אני מנהל על פי ערכים".
האם אתה בונה על המורשת של מפלגת העבודה, שאלתי.
"אין מפלגת העבודה", השיב בחדות. "גם מורשת אין. בתודעה שלי, העבודה הייתה מפלגה ביטחונית, מיישבת, מפלגת שלטון. היא האמינה שלכל אדם יש זכות לחינוך ולדיור וכן הלאה, שירותים ציבוריים ברמה גבוהה. אין אתוס אחר. העבודה התחפשה במשך השנים למשהו שהיא לא".
למה היא התחפשה, שאלתי.
הוא לא רצה לומר שמאל. "לכל מיני דברים אחרים", אמר.
חולדאי נולד וגדל בחולדה, קיבוץ שהיה בשמאל של מפא"י. נדמה לי, אמרתי, שבחולדה לא היו מסכימים איתך.
"לך דבר עם הצעירים בחולדה", הציע. "בשבילי ובשבילך יש משמעות לקווי 1967. גדלנו על זה שיש גדר, יש גבול. לבן שלי, שהוא כבר פנסיונר של חיל האוויר, זה לא אומר כלום".
לפי חולדאי, האירוע המכונן הוא הסכם אוסלו. הוא מאמין שכולם מיישמים אותו – גם נתניהו. הנורמליזציה עם האמירויות גם היא תולדה של ההסכם. אני חושב שהוא טועה: יש מי שביקש ללכת מאוסלו אל מציאות של שתי מדינות, ויש מי שביקש ללכת משם אל מציאות של מדינה אחת שבתוכה פירורי מדינות, בנטוסטנים.
חברו בייגה שוחט – הם חברים מהתקופה שבה שוחט היה ראש מועצת ערד וחולדאי מפקד השדה בנבטים – סיפר לי פעם, שלפני כמה שנים, תחת הפצרות חברים, חולדאי השתכנע לרוץ לפריימריז במפלגת העבודה. אני נוסע להירשם, אמר, ובדרך התחרט.
האם חשבת להתייצב הפעם בראש מפלגת העבודה, שאלתי.
"זה לא עלה על דעתי", אמר. "אמרתי לך, אין מפלגת העבודה".
צירפת את ניסנקורן, אמרתי.
"צירפתי את ניסנקורן כי הוא הוכיח את כושר העמידה שלו במאבק על עצמאות המשפט", אמר.
מתחת לחזות הבוטה, התוקפנית, הוא איש מורכב. יש בו הומור, גם הומור עצמי. כאשר התחילו החיסונים, הוא נסע למרכז שפתחה מכבי, הקופה שהוא חבר בה, בהיכל הספורט בגני התערוכה. "הגעתי לשם מוקף בצלמים", הוא מספר. "האחות שאלה אותי: יש לך אלרגיה? כן, אמרתי. היא אמרה, אני לא יכולה לחסן אותך. היא קראה לרופאה המחוזית. מצטערת, אמרה הרופאה. אתה לא יכול לקבל חיסון. נסעתי הביתה. לאחר שעה הרופאה מטלפנת: בדקתי, אתה כן יכול להתחסן. נסעתי חזרה, בלי נהג ובלי מלווים. ניגש אליי אזרח. אתה חולדאי? שאל. סלבריטי? אתה בא להתחסן לבד, בלי פמליה, בלי צלמים? כל הכבוד".
"אתה רואה", סיכם חולדאי. "הכל מקרי בחיים. צריך רק להיות שם, בזמן הנכון".
אשכנזי ולואיז
גבי אשכנזי סיים את הפרק הפוליטי בקריירה הציבורית שלו בהודעת פרישה אלגנטית, כמעט אבירית, ובתחושה עזה של החמצה. הוא יוצא לפסק זמן שאת אורכו איננו יודע. החיידק הפוליטי לא מת: הוא ימשיך להציק לו. הוא היה הגנרל האחרון שעלה על רכבת כחול לבן. גנץ ויעלון ולפיד כבר היו שם, כל אחד וסיעתו. הוא הגיע לבד ופרש לבד. הוא סיכם עם גנץ שיכהן כשר החוץ עד לאחר הבחירות. אחר כך ילך הביתה. איך אתה מרגיש, שאלתי אותו שלשום. "בהתחשב באלטרנטיבות, הכל בסדר", אמר.
כחול לבן מסיימת את תפקידה ההיסטורי כמו שתי גיבורות הסרט "תלמה ולואיז" – בדהרה פראית אל תוך התהום. או, אם תרצו, כמו אקט הסיום בפסטיבל מידברן: פסל עץ ענק שנבנה בעמל רב מועלה באש, לתשואות הקהל. בני גנץ החליט להיות שם עד הסוף: אין טעם ללעוג לו בדרך למטה. אשכנזי משקיף על המחזה בצער. הוא לא מבין מדוע כולם חובטים בגנץ, מה האכזריות הזאת. אתה זוכר את "יש לנו תיש", משחק הילדים הישן, אמרתי. "במקל, בסרגל, מה שבא ליד".
אני מתעסק בדברים שהיו רק כאשר אני יכול להפיק מהם לקח, אמר אשכנזי. הנפילה קרתה לא משום שנכנסנו לממשלה, אלא בגלל ההתנהלות שלנו. האשם העיקרי הוא ביבי. הוא עבד נגדנו מהיום הראשון. לא ידענו איך לטפל בו; עשינו טעויות.
אני לא בטוח שהוא צודק. כחול לבן הייתה אוהל שהוקם על חולות נודדים, על דיונות. לא היו לה יסודות, לא היה שלד. כמו מפלגת קדימה לפניה, היא נולדה כמפלגת שלטון. התקווה לשלטון יצרה אותה, והמגע עם השלטון פירק אותה.
נתניהו היה נתניהו: הוא לא יכול אחרת. אשכנזי משוכנע שנתניהו מתחרט היום על שהוביל את המדינה לבחירות רביעיות. הוא לא רצה בחירות, בוודאי לא במועד קרוב כל כך. אבל בדרך להסכם הוא רמס את כחול לבן יותר מדי. ההסתרה, ההשפלות ובעיקר הוויתורים שדרש מכחול לבן. הוא ניהל משא ומתן חזירי.
יש במערכת הפוליטית, גם בכחול לבן, גם בליכוד, אנשים שהסיקו שעם נתניהו אי־אפשר להגיע להסכם. החרדים אולי יכולים: יש להם במה לאיים עליו. אבל בשביל כל האחרים הוא פסול חיתון. אשכנזי הגיע למסקנה אחרת: נכון, נתניהו מפר הסכמים. הוא מתחיל בקטנה, במשחק על זמן או בהפרה של סעיף משני. הוא חוצה את הקו האדום רק קצת, בצעד אחד, באינץ'. אסור להכיל את זה: הוויכוח איתו איננו על סעיף כזה או אחר אלא על כללי המשחק.
ברגע שהוא לא מביא את התקנון המוסכם לאישור הממשלה – בום, אין ממשלה. ברגע שהוא לא מכנס את קבינט־העל לכלכלה (בקבינט היו אמורים לשבת ארבעה: נתניהו, כץ, גנץ ופרץ) – אין ממשלה. כך היה צריך לנהוג.
בהסכם נאמר שאם נתניהו לא מעביר את תקציב 2021 עד 31 במארס, הוא עוזב את בלפור. נתניהו נלחם כדי שההתחייבות הזאת לא תיכנס לחוק. כחול לבן ויתרה לו. היא סיפקה לו את נקודת היציאה שרצה. זה היה ויתור מטופש.
נלך לאחור, אל המשא ומתן שנפתח לאחר סבב הבחירות השני, בספטמבר 2019. כחול לבן קיבלה 33 מנדטים, שניים פחות מבסיבוב הראשון. אבל הליכוד ירד מ־39 ל־32. ליברמן הבטיח שימליץ לנשיא על המפלגה הגדולה ביותר, אבל השתפן. נתניהו היה מוכן לרוטציה שתתבצע בתוך 180 יום, ובסיומה לחזור לכנסת, לא בלפור ולא חליפי, אבל בתוך כחול לבן קמה אופוזיציה. לפי אשכנזי, זאת הייתה ההחמצה הגורלית. והיו עוד.
אני מניח שאילו גנץ היה מחליט עכשיו לפרוש, אשכנזי היה מנהיג את כחול לבן. זה היה מאפשר לגנץ לסיים את שתי שנותיו בפוליטיקה בכבוד, כמי שפינה את הדרך מרצונו. גנץ עשה את הבחירה שלו, ואשכנזי כיבד אותה. היה לא מעט מתח ביניהם לאורך התקופה, ויכוחים מרים וטענות הדדיות, אבל ברמת המעשה כללי המשחק נשמרו. אקט הסיום נסגר בהסכמה הדדית, כמו שנהוג בין בני תרבות.
לשניהם יש טענות לניסנקורן. נכון שניסנקורן לא שותף במשא ומתן שניהל חיים רמון עם הליכוד, על גבו ומאחורי גבו. אבל כאשר סירב לקבל את הדרישות, גנץ עמד מאחוריו. הוא לא היה צריך לעזוב. לא בסדר שגנץ שמע על העזיבה מהתקשורת (ניסנקורן טוען שהתרגיל עם רמון היה הקש ששבר את גבו. עד אותו רגע התלבט. אשתו שיכנעה אותו לעזוב. ההחלטה ללכת לחולדאי ולא ללפיד התקבלה ברגע האחרון, בהתייעצות משפחתית).
כחול לבן תשוב ותנסה את מזלה במועד ד'. גנץ החליט לא להאמין לסקרים. הקמפיין, הוא אומר, לא התחיל עדיין: יש תוחלת, יש סיכוי. אני עשוי להיות לשון מאזניים, שותף הכרחי לממשלה הבאה. אשכנזי פחות אופטימי. הבעיה של המרכז־שמאל היא שהוא לא יכול להקים ממשלה בלי שותף אחד לפחות מימין. גם הסיבוב הבא עשוי להסתיים בתיקו.
באתי לשנות
עפר שלח הגיע ביום ראשון לכנסת, להגיש את מכתב ההתפטרות שלו ליושב ראש, יריב לוין. "ככל שאני צובר שנים בבניין הזה", אמר לוין, "אני לומד להעריך אנשים שיודעים לעבוד".
שלח יודע לעבוד. שמונה שנים הוא כיהן בכנסת, בקואליציה ובאופוזיציה, יצר בריתות חוצות קווים מפלגתיים, גילגל הצעות חוק, קידם וטירפד מהלכים. דורות של טירונים מגיעים לכנסת כשהם בטוחים שמספיק להיות צודק כדי להשפיע. הם מתקשים להסתגל לעובדה שמדובר במיומנות, במקצוע. שלח, כמו ריבלין בזמנו, כמו סער, כמו לוין, למד את המקצוע על בוריו, עם כל הטריקים והשטיקים. "מבחינת הבוחרים אין לזה משמעות", הוא אמר כשנפגשנו השבוע. "אין בפוליטיקה שכר לעמלים". הוא קבע עובדה – לא התלונן.
שלח, 60, הוא איש מוכשר מאוד: על כך אין ויכוח. הוא היה עיתונאי בולט, פרשן ספורט ופרשן צבאי, ידען, מהיר תגובה, אנליטי, רהוט – טאלנט אמיתי. הוא אינטליגנטי יותר מרוב הפוליטיקאים שאיתם הוא צריך לעבוד. הבעיה היא שהוא נותן להם להרגיש שהוא יותר אינטליגנטי מהם. אולי משום כך הוא רץ בינתיים לבד, בבדידות מזהירה.
הצעתי לו לדלג על סאגת הגירושים שלו מחברו הקרוב יאיר לפיד. הסתפקנו בעיקר: שלח משוכנע שהתפרקות כחול לבן חשפה את החולשה הבסיסית של המפלגה – שבעה־שמונה מנדטים שעזבו את גנץ נדדו לבנט בלי להתעכב לרגע ביש עתיד. תקרת הזכוכית מעל לפיד נשארה כשהייתה. כל מה שקרה השנה – הקורונה, ההפגנות, המשבר הכלכלי, המשבר הפוליטי – היה צריך לקדם את לפיד בדרך אל ראשות הממשלה. הוא לא זז במילימטר.
"אני שייך למחנה עם השקפת עולם", אמר שלח. "מחזיקים בה יותר ישראלים משמצביעים בעדה. דעותיהם בשמאל. כששואלים אותם, הם אומרים, אנחנו בימין".
איך אתה מסביר את זה, שאלתי.
"המפלגה שלהם, מרצ, נעדרת מסוגלות פוליטית", אמר. "העבודה לא קיימת. צריך להקים את המסגרת מחדש.
"סער מביא כרגע בסקרים 18 מנדטים – שישה מימין ו־12 משמאל. העלייה שלו יצרה פוטנציאל פוליטי לשמאל: אתה יכול להציג לבוחרים פתרון שאפשר להיאחז בו – אנחנו נשב בכל ממשלה שנתניהו לא יישב בה, אבל אנחנו נהיה שם בלם לאלקין ולסער. ניצור מתוך הממשלה את האלטרנטיבה לעתיד. המאגר הדו־ספרתי הזה, אנשי שמאל שחונים אצל סער, בוודאי מעדיפים הצבעה בעד מפלגת שמאל בממשלת ימין על פני הצבעה למפלגת ימין הארדקור.
"אם לא נלך על זה בכנסת הבאה, הימין עלול לקבל 80 מנדטים. זה מצב שקשה מאוד יהיה לחזור ממנו".
תוך כדי שיחתנו הוא עקב בטלפון אחר הדיונים המשפטיים על השליטה במפלגת העבודה. ראשות מפלגת העבודה היא אופציה שהונחה לפתחו. "זה כמו לעשות מבגדי אתא מותג אופנתי", אמר, והוסיף: "זה מעניין מאוד".
הוא רוצה להיות שותף לגוף שיציג עמדות ברורות, גם בסוגיה הפלסטינית, גם בסוגיית הלגיטימיות של הקול הערבי. עם חברי הרשימה המשותפת בכנסת הוא הִרבה לעבוד – גם עם חברי בל"ד. הוא משוכנע שהרים תרומה משמעותית לתהליך ההשתלבות שלהם במשחק הפוליטי. עכשיו, כשנתניהו עובד עם מנסור עבאס מהתנועה האיסלאמית, סיפור הפסילה נגמר.
מול הטהרנים בשמאל הוא מציב שמאל פרגמטי. "השאלה היא בשביל מה באתי לפוליטיקה", הוא אומר. "האם בשביל להציג את השקפת העולם שלי או בשביל לשנות דברים. אני באתי לשנות.
"חבירה של גופים תהיה. אם אני לא אהיה שם, לא יהיה אסון. באתי לפוליטיקה בגיל מבוגר. אין לי שום עניין להישאר על הגלגל בשביל להישאר על הגלגל".
היתקלות מטווח קצר
בגולני היו קצינים שהחטיבה הייתה רק מקפצה בדרך שלהם למעלה, והיו קצינים שעשו בחטיבה את כל הדרך. על הסוג השני אמרו שהם עולים במדרגות; הכבוד ניתן, כמובן, לסוג השני. והייתה עוד חלוקה אחת בין קצינים: אלה שמצטיינים בלבצע, באיך, ואלה שמצטיינים בהבנת המשימה, בלמה. גדי איזנקוט נחשב למי שעלה במדרגות, היה טוב מאוד באיך והיה טוב מאוד בלמה. הוא היה קצין חושב, מעמיק, בעל דעה משלו. הוא היה כזה גם כרמטכ"ל. התקופה שעבר כמזכיר צבאי של ברק ושל שרון לימדה אותו משהו על פוליטיקה. חשוב מזה, היא לא השחיתה אותו, לא הפכה אותו לציניקן.
ההחלטה שקיבל השבוע, לדלג על הבחירות הקרובות, הייתה נכונה. המציאות שנוצרה, עם שלושה רמטכ"לים לשעבר שניסו את מזלם בפוליטיקה ונהדפו לאחור, לא בישרה טובות. הוא כתב מאמר פרוגרמטי שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות". המאמר מתמצת שני מסמכים שכתב: הראשון על תפיסת הביטחון והשני על ההזדמנויות שנפתחו למדינה ביציאה מהקורונה. אותי לא תקבלו, הוא אמר למעשה לכל מחזריו. אבל את דעותיי אני נותן לכם. הנה הן לפניכם.
כשהשתחרר, חשב על פסק זמן של שנתיים, אולי קצת יותר, עד לתחנה הבאה. הוא נסע לשנה לארצות־הברית, למכון וושינגטון. כשחזר, הצטרף כחוקר למכון למחקרי ביטחון בראשותו של עמוס ידלין, מונה כחבר בדירקטוריונים של שתי חברות ולקח בהתנדבות את ראשות יד בן־גוריון. הדרך לא אצה לו.
הקדמת הבחירות יצרה מצב חדש. במשרדי המכון ברמת אביב התייצבו המחזרים, מימין ומשמאל. נוצרו ציפיות, שהפכו לבאזז תקשורתי. במפלגה של סער היו משוכנעים שהוא בא אליהם. בוגי יעלון הכריז שהוא בא אליו: זה סגור. איזנקוט הבטיח לכולם, בנימוס ובנחת, לחשוב ולהתייעץ. כך עשה.
הוא נוקב בשני נימוקים להחלטה שלו לא להתמודד בבחירות. האחד הוא הזמן הקצר מאז שפשט את מדיו, לפני 20 חודש. במהלך שירותו כרמטכ"ל עשה הרבה כדי להרחיק את צה"ל מפוליטיקה. הוא חשש שמעבר מהיר שלו לפוליטיקה יגרום לאנשים לומר, כנראה הוא תיכנן את הקריירה הפוליטית שלו בעודו במדים. ייגרם נזק לצבא, בפנים ובחוץ.
הנימוק השני אישי. כל חייו השתדל לתכנן דברים, לבנות ולבצע. הקדמת הבחירות יצרה מה שהוא קורא "היתקלות מטווח קצר". אם שני ג'נטלמנים, נתניהו וגנץ, לא חישבו נכון את צעדיהם, זה לא אומר שהוא חייב לשנות את תוכניותיו. "החיים לא נגמרים ב־2021", אמר.
המאמרים שכתב מציבים אותו במרכז המפה הפוליטית. מי שמודאג מהיווצרות מדינה דו־לאומית בין הירדן לים, יתקשה למצוא את מקומו אצל גדעון סער או אצל בנט (זה לא הפריע לשניים לחזר אחריו במרץ); מי שמודאג מהשבר הפנימי ומהפגיעה בעצמאות המשפט, יתקשה למצוא את עצמו בליכוד.
ההתייחסות אליו כאל מותג שיעשעה אותו. באחת משיחותינו סיפר לי שכאשר היה רמטכ"ל, כעס על ההשתלטות של מונחים מפוצצים על השיח המקצועי. כולם רצו לדבר על קפסולות, על מולקולות ועל היברידי. יום אחד הוא אמר לחבריו במטה הכללי, אתם יודעים מה? נשברתי. אני מרשה לכם להשתמש במונחים. יש לי תנאי אחד – תשתמשו בהם בעברית. לא קפסולה אלא כמוסה; לא מולקולה אלא פרודה; לא היברידי אלא כלאיים.
הבעיה נפתרה.
מה שקיבלנו ממפא"י
יש הרבה סיבות לבקר, ממרחק של שנים, את המפא"יניקים, מקימי המדינה. עוולות, שגיאות, אטימות, גם שחיתות, היו גם היו. אבל כל מי שמשתבח, בצדק, במהירות שבה זוכים הישראלים לחיסון מקורונה, יודע על מה נשען ההישג הזה. התשתית החברתית שמפא"י הורישה לנו – איגודים מקצועיים, קופות חולים, קרנות פנסיה, חקיקת רווחה – מחזיקה את החברה הישראלית מעל המים בעת צרה. זה לא בא מחסדי שמיים או מקשרים אישיים מעבר לים: החוסן הישראלי נבנה על סולידריות חברתית וסוציאל־דמוקרטיה – שני ערכים שנשפכו עליהם קיתונות של בוז לאורך השנים. הוסיפו לכך את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, פרי עבודה קשה של שלושה שרי בריאות: אהוד אולמרט, חיים רמון ואפרים סנה. לא במקרה משמשת היום מערכת קופות החולים מושא לקנאה במערב. אמריקה כדוגמה רעה; ישראל כדוגמה מוצלחת.
למפא"י היה גם צד שני. לפני שנה וחצי נפטר רפי איתן, מבכירי השב"כ והמוסד, ובערוב ימיו שר בממשלת ישראל. הממואר שכתב ("איש הסוד", עורך רמי טל, "ידיעות ספרים") פורסם לאחרונה. הספר מרתק. איתן מספר, בין השאר, על אירוע מ־1955. הוא וחברו מוסיק גדרון, אז רב־סרן, לימים אלוף, ביקשו להיפגש עם בן־גוריון.
מה רצו השב"כניק והקצין מראש הממשלה? "מוסיק ואני הבענו את דאגתנו מהאפשרות שמפלגות השמאל יזכו בבחירות. אם אדוני יורה לי, אמרתי, אוכל להבטיח שמפא"י תזכה בבחירות. היה ברור שהוא הבין את כוונתי לאשורה. הוא לא צעק, איך אתה מעז. הוא לא זרק אותנו מהחדר. בהתחלה שתק. אחר כך הפטיר: עוד לא הגיע הזמן לכך.
"אילו היה מביע עניין בהצעתי, הייתי פועל בלי היסוס. אפשר היה, למשל, לפתוח קלפיות בעת העברתן ממקום ההצבעה אל ועדת הבחירות המרכזית, להוציא מהמעטפות פתקים עם כל אות חוץ מ־א' ולמלא אותן בפתקי א'. יכולתי לחשוב גם על דרכים אחרות. לא עשיתי זאת מעולם, אבל אחרים עשו – וגם היום אפשר".
