השבוע הבנו, שגם אם כמאמר המשורר אהוד מנור והמועמד רון חולדאי ארצנו שינתה את פניה - היא עדיין רחוקה מאוד מלפקוח את עיניה.

מפת הבחירות התחילה להתבהר, וכבר עכשיו ברור שבשונה משלוש מערכות הבחירות האחרונות אין משיח למחנה המרכז־שמאל. משיח לא בא, ואילו המשיח של שלוש מערכות הבחירות האחרונות ניסה השבוע לאסוף את השברים של מפלגתו שחבריה נפוצו לכל עבר.

הסקרים אחרי הודעתו של חולדאי לא העלו שזה הגיים־צ'יינג'ר של המחנה הזה, ויכול להיות שמועמדותו אפילו משמשת תקרת זכוכית ליאיר לפיד ותקשה עליו לגדול. גם לא נראה שיש בשטח דמות אחרת שיכולה לשנות מציאות, כפי שציפו עד השבוע מאיזנקוט ופעם, לא מזמן, מאשכנזי.

השאלה הכי מעניינת היום במחנה המרכז־שמאל היא האם חוץ מהפיצולים ההולכים ומתרבים נראה מתישהו גם חיבורים. ההחלטה של עפר שלח להקים מפלגה ולא להגיע להסכמות עם חולדאי, למשל, רק פגעה בו ובמעמדו לקראת חיבור עתידי. העובדה שהוא לא עובר את אחוז החסימה היא לא נקודת פתיחה טובה למשא ומתן עם מי שזה לא יהיה. ללפיד הוא לא יכול לחזור, ונשאלת השאלה האם היה כדאי לו לעזוב מפלגה "דיקטטורית" כמו זו של לפיד כמס' 2, רק כדי לעבור למפלגה "דיקטטורית" של חולדאי, ששם יהיה במקום פחות טוב.

העזיבה של אבי ניסנקורן את כחול לבן הוכיחה השבוע שהכל זה שאלה של תזמון, ושלוחות זמנים עשויים לשנות גורלות. כבר ברור שחוץ מחוסר הרצון של משפחת נתניהו לצאת מבלפור - הסיבה האמיתית שנתניהו רצה בחירות היא תיק המשפטים. אם שבועיים קודם היה ניסנקורן מודיע לגנץ שהוא לא מתכוון להמשיך איתו, לא היינו היום בבחירות.

זה גם מראה עד כמה גנץ נעדר חושים פוליטיים. היה ברור שניסנקורן מחפש פלטפורמה אחרת. יצא שגנץ נשכב על הרימון לא רק בשביל המדינה, כפי שציין בנאומו העצוב השבוע, אלא גם בשביל מישהו שעזב אותו ממילא. לכן, אם צריך להכתיר את הגיבור הטראגי של השבוע, זה יהיה גנץ. האיש משלם את כל המחירים. אפילו מצבו הפוליטי של מי שנטש אותו להיות מס' 2 במפלגה אחרת הרבה יותר יציב משלו.

הנחישות של גנץ להמשיך, למרות כל המכות שספג, נוגעת ללב. נראה שיש ציבור מסוים שבניגוד לכל חוקי הפוליטיקה נותן לו פרס על ההתנהגות השלומיאלית שלו. זה שהוא נותר עדיין מעל אחוז החסימה - זה נס רפואי.

מה מחזיק אותו עדיין בפוליטיקה, שאלו את עצמם לא מעט אנשים. למה הוא לא הולך הביתה. מישהו ניסה השבוע לתת לי תשובה: יכול להיות שמה שמחזיק אותו זה מה שהוא עצמו הבטיח, שנתניהו לא יחזור מהבחירות האלה לראשות הממשלה. במילים אחרות: הוא רוצה לנקום. הוא מבין מה נתניהו עשה לו, ואם יש משהו שמחזיק אותו זה רק לראות אותו במו עיניו עוזב את בלפור.

אלא שהסקרים שנערכו השבוע מראים שגם חיבור בין כל מפלגות המרכז־שמאל לא מנצח את נתניהו. גם אם יקרה נס, ולפיד וחולדאי יתחברו – מה שלא יקרה, כי כל אחד משני האנשים האלה נחוש לעמוד בראש איחוד כזה – החיבור שלהם לא מעורר אנרגיה בשמאל ולא מביא יותר מסכום המנדטים של כל אחד מהם לחוד.

די ברור, אמר השבוע גורם בכיר, שמועמד מגוש השמאל לא יכול לנצח, ושנתניהו יכול להיות רגוע מהאגף הזה. וגם אם יתחברו, אמר, נתניהו צריך לשלוח להם פרחים. אין מה שהיה משמח אותו יותר מאשר לברוח מההתמודדות שלו נגד סער ולחזור לקרב המסורתי שלו נגד השמאל.

מה שגלוי לעין זה שנתניהו נצר את האש נגד בנט. גם בבלפור הבינו שהם צריכים לעמעם בינתיים את אש השנאה לבנט ושקד, כי הם הופכים לתקווה האחרונה שלהם. בלי שיתוף פעולה שלהם – אין לנתניהו ממשלה. אם נתניהו, בנט והחרדים לא יגיעו ל־61 מנדטים – תם עידן נתניהו. וגם אם יגיעו – גורלו של נתניהו יהיה בידיהם של בנט ושקד, שיצטרכו להחליט אם הם חוזרים אליו או שולחים אותו לגורלו. מה עוד שהשבוע נבקע עוד סדק בבלוק של נתניהו, שממילא נראה כבר יותר כמו אבני חצץ: יש קולות הולכים וגוברים במפלגות החרדיות האשכנזיות שהברית עם נתניהו היא לא לנצח, וכשיש מועמד כמו סער ניתן בהחלט לשקול את זה.

כל זה כשבליכוד מתעניינים בעיקר בפריימריז וברשימה לכנסת. זו מערכת בחירות שלישית ברצף שהבחירות הפנימיות מתבטלות בליכוד, ושהשינוי היחידי שם זה הכניעה שלהם לנתניהו לשריין אנשים מטעמו. הדמוקרטיה בליכוד מתה מוות סופי, אומרים שם.

היחידי שמצליח להדיר שינה מעיניו של נתניהו זה סער, שמשמר את מעמדו כמועמד אלטרנטיבי. גם במפלגתו מודים שהרבה קולות מגיעים אליהם מהמרכז־שמאל, ממצביעים שמבינים שרק מועמד מהימין יכול לנצח והגיעו להחלטה אסטרטגית שמבחינתם לנצח את נתניהו עדיף מאשר להמשיך להיות טהרנים ולהפסיד.

מתחדדת המטרה הברורה, כתב לי השבוע אחד ממפגיני בלפור – סילוק הנאשם מכיסאו באופן הכי ממוקד, כולל בהצבעה אסטרטגית וחזרה לכללי משחק חברתיים ופוליטיים ברוח העקרונות הפשוטים והברורים ששירטט איזנקוט ביום חמישי במאמרו ב"ידיעות אחרונות". לפי מה שפורסם, כותב אותו אדם, איזנקוט היה הכי קרוב לסער בשיחות שניהל. אם סער יכול להכיל אדם עם דעות כמו איזנקוט, אני יכול להכיל את סער שיוביל את הפלת נתניהו.

והנה, ככה שוב הפסיד השמאל את הבחירות.