הוא לא לבד

1. "הוא לבד על המגרש", אומרים תומכיו של נתניהו. "הוא לבד על המגרש", אומרים בבעתה גם מתנגדיו. תרשו לי להרגיע. הפעם נתניהו לא לבד על המגרש. גדעון סער, זאב אלקין ואחרים שעוד יתייצבו מולו מהבייס שלו עשויים להביא לכך שמשפחת נתניהו תפנה את בלפור.

זאת ועוד: מערכת הבחירות הרביעית בתוך פחות משנתיים מעלה על פני השטח מועמדים חדשים. אין בכך שום דבר שלילי. כל קול יזכה להישקל על פי חלקו בעוגה שתצא מהתנור אחרי 23 במארס. עזבו את משיאי העצות שמציעים, כמו בעבר, לשים בקלפי "פתק אסטרטגי". תבחרו רק על פי מדד אחד: המדד הערכי. הלקח החשוב ביותר מהמציאות המטורללת שחווינו בשנתיים האחרונות שבהן נחשפנו להבטחות של מועמדים שהפרו את הבטחותיהם, הוא לבחור הפעם רק על פי צו המצפון שלנו. אם כך נבחר, אז אין הכרח שנצא בקינה על כך שמה שהיה הוא שיהיה.

2. בני גנץ אמר בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" ש"יש חומרים על נתניהו ואני לא הייתי מוכן להשתמש בהם. אני לא הולך למקומות אפלים".

על "החומרים" האישיים שאספו נגדו אמר שהם אינם אינטימיים. "אין משהו שאני סחיט עליו", הצהיר, "לכל אחד יש את הפינות השקטות שלו".

גנץ הזכיר לי סיפור על השגריר היפני במוסקבה במלחמת העולם השנייה. כשהציגו לו אנשי הקג”ב תמונות אינטימיות שלו בחברת נערים צעירים, במטרה לסחוט אותו, הוא ביקש מהם באדיבות שידפיסו לו עותקים אחדים מהתמונות. "החומרים" על מועמדים מצביעים על עומק השפלות שאליה מוכנים אחדים מאלה שרוצים להנהיג את הישראלים לצלול. רשויות אכיפת החוק היו אמורות להרים את הכפפה הגועלית ולמצוא את האחראים לה, כדי להרתיע את העוסקים במלאכה הבזויה הזאת.

בסופו של יום, ראוי היה שכספי מימון המפלגות, שנגבים מהמסים שלנו, יוצאו להסברת עמדות המועמדים ולא לתשלום למשרדי חקירות וליועצים לכל דבר איוולת כדי לקדם את מעסיקיהם, כפי שנרמז באסופת התחקירים שהתפרסמה בתקופה האחרונה.

3. ההחלטה של גדי איזנקוט שלא להצטרף לאף אחת מהמפלגות שמתמודדות בבחירות לכנסת ראויה לכל שבח. הנה לכם מישהו עם עמוד שדרה. אני מניח שאיזנקוט החליט לא לעלות למגרש הפוליטי בגלל הדלות שמאפיינת את השיח שבין המועמדים. התפריט שמציעים לבוחר הוא דל ולמעשה משתמט מהצגת פתרונות לסוגיות האמיתיות שזקוקות לתיקון.

היפרדות מהפלסטינים, השקעת משאבי ההנהגה באיחוי השסעים בחברה הישראלית והקביעה שאיראן, סוריה וחיזבאללה אינן אלו שמציבות את האיום הקיומי על ישראל. אלה המסרים העיקריים שעלו במאמר שפירסם איזנקוט בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות". איזנקוט לא הולך לשום מקום. יש להניח שהוא ימשיך להיות מעורב בתיקון עוולות בסוגיות שמאפילות על החיים כאן. "ישראל זקוקה למנהיגות של דוגמה אישית", כתב.

עוד תגיע ההתארגנות הפוליטית שתגרום לו להתייצב מתחת לאלונקה. איזנקוט ניחן בתכונות של מנהיג.

4. הכותרת המקוממת שהצמידו בסביבת נתניהו לנרמול היחסים עם מרוקו הייתה "מהלך היסטורי". אבל מה אפשר לעשות שאחדים מאיתנו הגיעו לרבאט בטיסה ההיסטורית של ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס בספטמבר 1993 לפגישה עם המלך חסן השני, אירוע שסימן את נרמול היחסים ופתיחת הנציגויות של שתי המדינות. בפינת העבודה בביתי אני שומר תמונה עם המלך הנוכחי, מוחמד השישי, שאירח אותנו בארמונו. וצריך גם להזכיר למי ששכח שמרוקו ניתקה את היחסים הרשמיים עם ישראל אחרי שפרצה האינתיפאדה בסתיו של 2000. אם כך, נניח ל"היסטוריה" ונישאר בגבולות המציאות.

5. השנה שחלפה סוכמה מכל זווית אפשרית, ואוסיף רק היבט אחד שראוי לזכור: הכל זמני.

בספר, שכותרתו “69.99 ש”ח” (זו לא טעות, שם הספר הוא המחיר שנדרש מהרוכש) של הסופר הצרפתי פרדריק בגבדה, מצאתי סיכום אחר לשנה שחלפה: "הכול זמני, האהבה, האמנות, כדור הארץ, אתה, אני. המוות הוא כל כך צפוי עד שהוא מפתיע את כולם. איך נדע שזה אינו יומך האחרון? אתה חושב שיש עוד זמן ופתאום זה בא. זמנך אוזל. המוות הוא הפגישה היחידה שלא רשומה בארגונית שלך".