5 שנים לפיגוע בפאב הסימטא: "היום הזה הפך לסוג של שותפות גורל. אירוע שחיבר בינינו לתמיד"

בסוף השבוע חגג אריאל נוסבכר יום הולדת 36. כבר חמש שנים שהיום הזה טעון עבורו ועבור חבריו הטובים. אלה שהגיעו להרים כוסית לכבודו גם ב־1 בינואר 2016 בפאב הסימטא ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, ונקלעו לפיגוע שטילטל את חייהם. מחבל שהגיע למקום פתח בירי, רצח את חברם שמעון (שימי) רוימי ואת אלון בקל, ממנהלי המקום, ופצע שבעה נוספים. בהמשך, לאחר שנמלט מזירת הפיגוע, רצח במנוסתו גם את נהג המונית אמין שעבאן שהסיע אותו.

שימי רוימי ז"ל | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

למרות הכל, נוסבכר והחבורה הקפידו להיפגש במקום, אחת לשנה. "מאז הפיגוע המשכנו לחגוג את יום ההולדת שלי בסימטא", הוא מספר. "במקום לקחת את זה למקום הטראומטי בחרנו לקחת את זה למקום אופטימי - בהתאם לרוח של שימי, שהיה איש שמח וחיובי מאוד. השנה לא חגגנו בגלל הקורונה, אבל עשינו ארוחת ערב, ראינו תמונות והעלינו זיכרונות. מיד אחרי הסגר אנחנו מתכננים להשלים את טקס ההנצחה של החבורה המצומצמת".

שלוש הדקות הארוכות בחיי

בשישי בבוקר לפני חמש שנים הגיע שימי רוימי, שהתגורר באותה תקופה בדרום, במיוחד לתל־אביב כדי להצטרף לחבורה. "הוא בא באנרגיה כאילו זו היומולדת שלו. הוא שמח בטירוף", מספר נוסבכר, נשוי ומתגורר בתל־אביב.

אחרי ארוחת בוקר משותפת עברו כל החברים לפאב הסימטא, ברחוב דיזנגוף 122. "אני זוכר שניגשתי לאלון (בקל ז"ל) וביקשתי שיחליף את המוזיקה, רצינו לשנות אווירה. הוא הסכים ואמר שאם יירד גשם הכל מוכן עבורנו בקומת המרתף".

המחבל, נשאת מלחם, ערבי ישראלי בן 31 תושב ערערה, הגיע לפאב כחצי שעה אחרי שהחברים התיישבו במקום. חלק מהחוגגים ישבו בחוץ וחלק בתוך הפאב. "אנחנו היינו בשולחן האחרון, עם הגב לחנות הטבע הסמוכה אניס, משם יצא המחבל", נזכר אנסבכר. "ישבנו באותה שורה קבוצה של חברים. פתאום שמענו רעש. בי פגע כדור בצד הגב, נכנס ויצא. לידי נפצעו קשה חבר וחברה, שהיו מאושפזים זמן רב".

ניר אמיתי, מאורס לסיון ומתגורר היום בבאר־שבע, ישב באותה השורה כשהכדורים שרקו מימינו ומשמאלו. "ברגעים הראשונים המוח שלי זרק אותי לפורים. חשבתי שמישהו יורה קפצונים, ומיד אחר כך אמרתי לעצמי 'אבל רגע, עדיין לא פורים', ואז הבנתי שמדובר בפיגוע".

"סגירת מעגל". ניר אמיתי

רז אביטן־כץ, נשוי ואב לשניים מכפר מרדכי, בדיוק קפץ לרגע לשירותים כשנורה הצרור הראשון. "אני יושב ושומע יריות, כשבחוץ יושבים החברים הכי טובים שלי ואחי הקטן", הוא משחזר. "הייתי משוכנע שזהו, זה הסוף. כשהיריות נפסקו הבנו שיש פה אירוע מטורף שצריך לטפל בו. ניר עוד הספיק לעשות החייאה על שימי ואני עליתי איתו לאמבולנס כדי להגיע איתו כמה שיותר מהר למיון, וכל הדרך אני אופטימי, בטוח שהוא ייצא מזה. חיכינו שם שלוש שעות עד שהמשפחות קיבלו את הבשורה הרשמית מהמשטרה, ובינתיים חשבנו מחשבות חיוביות. היום אני מבין שזאת הייתה הדחקה".

זוכרים אחרי הפיגוע בפאב הסימטא | צילום: דנה קופל

אריאל: "ברגע שהבנו שמדובר בפיגוע מי שלא נפגע ואלה שנפצעו קל התחילו מיד לטפל בפצועים הקשים ולנהל את הטלפונים והעברת המידע למד"א. התושייה של רז לדעתי חסכה לנו עוד כמה הרוגים, בהתחשב בפציעות".

אמיתי מספר שבאותם רגעים היה משוכנע כי חייו הגיעו לקיצם. "אני מסתובב תמיד עם נשק, אבל באותו יום אני וחבר נוסף התלבטנו אם להגיע איתו או לא. בסוף השארנו את האקדח בבית של אריאל. ברגע הראשון של הפיגוע אני שולח את יד ימין לאקדח וקולט שהוא לא שם. אני ואריאל רצים ונופלים אחד על השני. אני מסתכל לו בעיניים וחושב על מועדון הבטקלאן בפריז. באותו רגע נפרדתי מאריאל. השלמתי עם המוות. אני חושב שזו הנקודה הכי חזקה שחוויתי בחיים. הכי עוצמתית".

אחרי ההלם הראשוני הוא מיהר להתעשת. "נכנסתי לתרגולת. ניסיתי לעשות החייאה לשימי, ורצתי להביא את האקדח, לרדוף אחרי המחבל. רצתי לבית של אריאל, שלוש הדקות הארוכות בחיי. עליתי לבית, היד שלי בקושי מצליחה לפתוח את המנעול. אני מכניס מחסנית ורץ בדיזנגוף, מכוסה בדם של שימי, עם אקדח שלוף. מישהי צעקה 'הוא ברח למטה'. אני ועוד לוחם ירדנו לחפש אותו והוא לא היה שם".

השניים רצו ברגל עד לבית החולים איכילוב. "רופאה שראתה אותי ניגשה אליי בבהלה ואמרה לי 'אתה צריך טיפול'. עניתי לה 'זה לא הדם שלי', והלכתי לשטוף את עצמי בכיור. הכיור הפך אדום מהדם של שימי. אלה תמונות שהולכות איתי לכל מקום. שם ראיתי גם גבר ואישה שכל הזמן שאלו אותי 'איפה אלון'. לא ידעתי לענות להם. פתאום הגיע אמבולנס ואני רואה את ניצה, אמא של אלון ז"ל, זועקת זעקות שבר. כנראה משהו ברגש האמהי שלה הבין שזה הבן שלה בפנים. דודו, האבא, ראה את אלון והתעלף. רז ואני ניגשנו לטפל בדודו ואז ירדו לי כל האסימונים. אלון היה מטר מאחורינו, בהפסקת סיגריה, כשהתחילו היריות, אבל היינו עם הגב אליו".

איך מעבדים טראומה כזאת?

"תראי, כולנו היינו בצבא, נתקלנו בסיטואציות לא נעימות, אבל כשאת מוכנה לזה זה אחרת. הפיגוע הזה היה כמו לעבור מאפס למאה. זה הדבר הכי קשוח בחוויה שלי. יצא לי לסכן את החיים בצבא, אבל תמיד הייתי מוכן לזה. כשאת יושבת לשתות בירה ביומולדת של חבר את בלי הגנות, ופתאום ‑ בום. המעבר הזה מאוד מורכב למוח ולנפש".

שותפות גורל

אחרי הפיגוע ניסה כל אחד מהם להתאושש ולהשתקם בדרכו. "זה יום שהפך לסוג של שותפות גורל. הסיטואציה הזאת חיברה את כולנו", אומר רז. "כל אחד לקח את הפיגוע ואת האובדן למקום אחר, אבל לשמחתי כולנו ניתבנו אותם לעשייה, כי בקלות טראומה כזאת יכולה להוביל לקורבנוּת. אבל עוצמת החברות שלנו משכה אותנו למקומות חיוביים".

רז ואשתו היו באותה תקופה עסוקים בעיקר בקריירה. "פתאום המציאות מתפוצצת לך בפנים ואתה מקבל פרופורציות", הוא אומר. "אחרי הפיגוע אני ועדי, שלמרבה המזל לא הייתה בפאב, החלטנו להביא מיד ילד לעולם. כבר בנובמבר אותה שנה נולד הבן הבכור שלנו. לקחנו שלוש אותיות משם המשפחה של שימי, רוימי, וקראנו לו רום, שזו גם הנקודה הכי גבוהה בשמיים, וגם סמל בשבילנו להרים את הראש, לזכור להגיד תודה על מה שיש. מאז החלפתי עבודה ואת כל תפיסת החיים ‑ למדתי לא לחכות, להגיד דברים עכשיו, לעשות ולהיות. אין יותר מוחשי מזה שאתה חוגג יומולדת לחבר ילדות ביום שישי בפאב, בצהריים, בתל־אביב, עם אנשים שעברו מלחמות, ופתאום פותחים עליך בירי. החיים באמת לא צפויים".

אמיתי היה קצין ביחידה מובחרת בצבא, שהחליט לאחרונה לשנות כיוון. "לקחו לי חמש שנים לעשות את השינוי. רק לפני מספר חודשים החלטתי להשתחרר. הבנתי שהלב שלי רוצה לעשות משהו אחר. החלטתי לקדם נערות ונערים בסיכון שנשרו ממסגרות, שהגיעו להרס עצמי ולניתוק חברתי ומשפחתי. המספרים עצומים. כל כך הרבה בני נוער נופלים למקומות של סמים וזנות בגלל חוסר מסגרת. רציתי להקים מקום שיוכל לסייע להם לחזור למסלול הנורמטיבי של החיים. אחרי הפיגוע התחלתי להתנדב ב'עלם'. ליוויתי נער שאני בקשר איתו עד היום ונחשפתי למצוקה הקשה של רבים אחרים. הבנתי שהמון בני נוער לא זוכים למעטפת שאני זכיתי לה, ואנחנו מאמינים שיחד, במסגרת החווה, נוכל לעזור להם וגם להנציח את שימי ואלון. ניטע לזכרם עצים, וכל אחד יוכל ללמוד ולהכיר מי היה אלון בקל ומי היה שימי רוימי. רז ואריאל התגייסו לעזור. הם נותנים לי תמיכה ומחזקים אותי בהקמת הפרויקט".

אריאל: "אנחנו מנסים להתמקד בטוב. הוא קיים ואפשר לפתח אותו. אחרי הפיגוע הכרתי את אשתי לעתיד והתחתנתי. היא הייתה מורה, ולמרות שהיא מעולה בזה החליטה לשנות כיוון. אמרתי לה שתעשה רק מה שטוב לה, שתשב בבית אפילו שנה, למרות שאנחנו זוג צעיר שצריך לפתח את עצמו כלכלית. זה משהו שיישמתי גם על עצמי, לעשות רק מה שעושה לך טוב. בראייה לאחור אמנם עברה פחות משנה, אבל אני רואה כמה זה תורם לאושר של שנינו".

רז: "כולנו עשינו קעקוע כמו זה שהיה לשימי של 'קארפה דיאם' — לחיות את הרגע. תמיד צחקנו על הקעקוע שלו ופתאום הוא קיבל משמעות כפולה. עכשיו הוא חלק מאיתנו. זה להיות כל הזמן בתנועה, כי החיים באמת חד־פעמיים. אתה רוצה לזכור אותו ושיהיה חלק מהחיים שלך, אבל גם להתקדם ולעשות את הטוב ביותר שאפשר. לעשות תיקון עולם כמו עם החווה שניר מקים לנוער בסיכון. לקחת אדמה שאין בה כלום ולהצמיח ולגדול בה".

את חוות רימון מקים היום אמיתי סמוך לקיבוץ להב. עכשיו הוא בשלבי גיוס כספים בהד־סטארט. "התקרבתי למקורות אחרי הפיגוע. ראיתי שבספר יהושע היה יישוב שנקרא רימון שנהרס ונבנה שוב ושוב, ושם התארסתי עם סיוון. אנחנו הגלגול השלישי של היישוב רימון. יש בזה משהו מאד סמלי, לטעת עצים לזכר יהודים שנרצחו משום שהם יהודים. זו סגירת מעגל. המקום הזה גם מרפא אותי וגם יכול לעזור להמון אנשים. אנחנו מאמינים שדרך עבודת אדמה במרחב הפתוח נערים ונערות בסביבה מיטיבה שמתייחסת אליהם בכבוד יהפכו לאזרחים טובים עם תחושת ערך עצמי. יש לנו תוכנית סדורה, מטפלים ועיריית אופקים שגם נרתמה לעזור. עכשיו אנחנו קוראים לציבור לקחת חלק בפרויקט". •

לתרומות: חוות רימון בהד־סטראט