דם סמיך ממים

האלטרואיסטים // אנדרו רידקר - מאנגלית: גיא הרלינג - עם עובד - 379 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

ארתור ופרנסין אלטר חיו בסנט־לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה בלי תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. כשפרנסין מתה מסרטן השד, ובמקביל התגלה שלארתור יש מאהבת, ילדיהם מגי ואית'ן עקרו לניו־יורק ועקרו את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן (2015), הם מקבלים מאביהם מכתב שמזמין אותם לבלות איתו סוף שבוע בסנט־לואיס. ארתור, בוק חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות לחמם את היחסים עם ילדיו, שירשו מאמם במפתיע סכום כסף גדול, כדי שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול. עיקר הספר, שזכה להצלחה כשהתפרסם ב־2019, נסב על סוף השבוע עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו לטובת המשכנתה.

רומן הביכורים של אנדרו רידקר, אמריקאי יליד 1991, הוא סאטירה אינטליגנטית ומוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר, ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות־משעשעות. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח", כותב רידקר על הבת הצעירה, שגרה בקווינס - חלילה לא במנהטן - ומקפידה לבחור עבודות פילנתרופיות ולהתפרנס מעט ככל האפשר. "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש".

בכלל, רגשות אשם הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שסובלת גם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. רידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות מוגזמות, אבל באופן שאינו פוגע באמינות. למשל כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית, במטרה לייסד בה עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל - אדיבה, יעילה ושנונה" - אבל אז היא מפוטרת על ידי אותו ארגון עובדים ששלח אותה, הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, לא מדובר בסאטירה קיצונית, ומתוארים כאן רגשות מעוררי אמפתיה וסימפתיה כלפי הדמויות. כמו בדברי מגי לאחיה הבכור: "'אתה חושב שאמא הייתה טובה בעבודה שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של אית'ן, שחי גם הוא בניו־יורק, אבל אורח חייו הפוך לזה של מגי. אית'ן כילה את ירושת אמם בסגנון חיים פזרני, הוא חי בשכונה יוקרתית בברוקלין, ובסנט־לואיס הוא מקווה לקבל הלוואה מאביו (בלי לדעת, כמובן, שלאביו יש כוונות דומות הפוכות). אבל יותר מזה, אית'ן מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור כל־אמריקאי שהיה חבר שלו בקולג'. פעם אחת הם אפילו שכבו, אבל צ'רלי התכחש לנטייתו המינית וניתק את יחסיו עם אית'ן באופן כואב. הקלוז'ר עם צ'רלי, הוא מקווה, יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע אליה.

יהדותה של משפחת אלטר נדונה כאן בהרחבה לא מעמיקה ("אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך", אומר אית'ן), כולל מבט לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. ילדיהם שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות־הברית, אבל יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים מופלגים, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים לטעמה של מגי. למרות ש"המחבר המובלע" של הרומן נוטה כנראה לצד שמאל, חלק ניכר מחיצי הסאטירה שלו מופנה כלפי האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה - פרויקט שנכשל באופן מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב.

רק עניין אחד מעיב על הרומן המהנה והשנון הזה. הדמיון ליצירתו של ג'ונתן פראנזן ולספרו 'התיקונים' בפרט. הדמיון הזה זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות בלתי מודע לסופר. רומן על משפחה משוסעת מסנט־לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת במערב התיכון הפרובינציאלי למפגש פסגה/פירוק. אפילו עלילות המשנה של הרומנים מקבילות. הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי חופפת להסתבכותו של צ'יפ בליטא ב'התיקונים'; קרובי המשפחה היהודים השמרנים, המגוחכים, מקבילים לתיאורים דומים ב'חירות'. זה יותר מ"השפעה". לכל הפחות "הליכה בעקבות". הבעיה בחיקוי אינה רק ש"כבר קראנו את זה"; הבעיה היא שמשהו בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת משהו שקיים במציאות, או משהו שקיים בראיית המציאות הבלעדית של היוצר - היא בסך הכל קונבנציה ספרותית.

ועדיין, בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה של רידקר גדול כמו גם כישרון הכתיבה שלו. 'האלטרואיסטים' מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה אינטליגנטית, משעשעת, מותחת, ולעיתים אפילו מרגשת. •