הסתדרו

בסיום "הפנקס האדום", הסרט של יריב מוזר על תולדות ההסתדרות, הכיתוב על המסך מבשר שהדוקו קרם עור וגידים "הודות לשיתוף פעולה עם המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון". ספק אם הצופה הממוצע מבין את משמעות הגילוי הנאות ביחס ל־70 הדקות שקדמו לו.

לשם כך מומלץ לסור לאתר ההסתדרות, שם הפרטים כבר יותר ברורים: "'הפנקס האדום' הוא פרי שיתוף הפעולה של ערוץ 8, שיזם את הפקת הסרט, יחד עם ההסתדרות שהעניקה לו תמיכה, באמצעות מכון לבון ומשאבים ארגוניים נוספים", נכתב שם. "ראוי לציין", נמסר בהמשך, "כי על אף התמיכה בפרויקט, ולנוכח המגבלות של שיתוף פעולה עם ערוץ דוקומנטרי, ההסתדרות נמנעה מכל התערבות בהפקה ולא הייתה שותפה לבחירת הנושאים שבהם עוסק הסרט. למוזר, במאי מנוסה ועטור שבחים, ניתן חופש יצירתי ואמנותי מוחלט".

ובכן, אם "הפנקס האדום" הוא מה שקורה תחת "חופש יצירתי ואמנותי מוחלט", מטריד לחשוב מה נתפס בעיני כל המעורבים בתור תעמולה. כי "הפנקס האדום" הוא לא "פרויקט תיעודי שאפתני" (כפי שנכתב באתר) לציון 100 שנה להקמת ההסתדרות, אלא עוגת יום הולדת עם נרות וזיקוקים. מרשימת המרואיינים ועד ההתייחסות לביקורת החריפה שנמתחה על הארגון, הנרטיב השולט הוא שיר הלל להסתדרות וסיווג כל טענה נגדה כחלק ממתקפה נבזית של אג'נדה מתחרה.

בדומה לסרט אחר שביים מוזר לפני כשנתיים, על הרמטכ"ל גדי איזנקוט (בהפקת דובר צה"ל), "הפנקס האדום" מעצבן יותר מאשר פרופגנדה מוצהרת, שכן הוא מציג מראית עין של דיון פתוח. אלא שהעיסוק בתופעות כגון גזענות, פרוטקציוניזם ושחיתות מעמיק כמו קרטון וענייני כמו פוליטיקאי בקמפיין. פרשות שלמות כמו לא היו. עמדות שראויות לוויכוח קצת יותר אינטליגנטי מהזעקה "זה ניאו־ליברליזם!" לא נשמעות. במקום לגבש אוסף של נקודות מבט על ההסתדרות ולתמרן ביניהן באלגנטיות, "הפנקס האדום" הוא המשכו של הביטאון "דבר" באמצעים קולנועיים. מקומו, במקרה הטוב, הוא בכנס פנימי של ההסתדרות ולא בערוץ שמתיימר להיות הקטר של תעשיית הדוקו.

לכן המרכיב היחיד בסרט שאפשר ליהנות ממנו, עם כל הכבוד לשיחה המלוקקת עם יו"ר ההסתדרות הנוכחי וקודמיו, הוא סרטי ההסברה בהפקת ההסתדרות. באופן טבעי הם מלאים במתיקות נוסטלגית, ובעיקר הם לא מתחפשים לשום דבר אחר מלבד היותם אמצעי שיווק. ככל שאין אשליות לגביהם כך יותר קל לעכל אותם. בדיוק מהסיבה הזאת עדיף לכולם לו "הפנקס האדום" היה נגנז.

בקטנה

יחידת הזמן הקצרה ביותר הידועה לאנושות: מהרגע שבו מבצבץ אופק כלשהו של נורמליות ועד הכתבה של נגה ניר־נאמן במהדורה המרכזית של "רשת" על חופשה. אמש, למשל, הכריזו שם על "פרויקט מיוחד" במסגרתו ניר־נאמן הסבירה לצופים – שהולכים לקראת הקשחת הסגר, כן? – לאן יוכלו לטוס "כבר בפסח הקרוב". ברווח שבין היומרה של האייטם לרמת הפרקטיות שלו אפשר להכניס חטיבת טנקים. אבל בנוהל, בחדשות "רשת" מעדיפים להתייחס לצופים בתור ארנק עם דופק.