ריאליטי

כל עם ישראל יושב מול המסך ורואה ריאליטי. אני רואה פרנסה, לא מעבר לזה. הפרסום פחות מעניין אותי. כל עוד אני מתפרנסת מזה - תודה רבה, נקסט. יכול להיות שבעוד שנתיים תוכניות הריאליטי כבר לא יהיו הפרנסה שלי מפני שאמצא משהו אחר. בכל מקרה, להיות סלב זה לא מקצוע, אני מאמינה בלעבוד קשה. להשתתף בריאליטי זה לעבוד קשה, זה לקום בשש בבוקר ולעבוד עד שתיים בלילה, לא קייטנה.

הריאליטי היחיד שאני מוכנה לחזור עליו הוא 'הישרדות'. זו חוויה מטורפת, ברגע זה אני מוכנה לארוז ולצאת, אבל כמובן שההסכמה שלי תהיה תלויה בהצעה ממש מפתה ובתמורה להמון־המון כסף. את העונה האחרונה בקושי ראיתי. התחלתי ופרשתי מפני שיש לי בעיה עם הפה. עם קללות. זה בא מהבית הדתי שבו גדלתי.

בית דתי

ילדות בבני־ברק עלולה להצטייר כמשהו סטריאוטיפי שמגדיר אותך, אבל גדלתי בבית פתוח, מלא אהבה. הפתיחות הזאת הובילה לכך שמעולם לא היה לי צורך לחזור בשאלה. אני לא הסיפור הקלאסי של הילדה הדתית והמרדנית, ואין לי סיפור של הפעם הראשונה שבה חיללתי שבת. החבר הכי טוב שלי הוא בורא עולם. כשרות תמיד שמרתי ובשנה האחרונה הפחתי מאוד במינון הבשר, אולי פעם בחודשיים, אבל אני לא מגדירה את עצמי כצמחונית מפני שאולי בעוד חודש יבוא לי לטרוף קציצה. לגבי שמירת שבת אני בהשתדלות מתמדת. אני ממליצה גם לחילונים לקחת פסק זמן שבועי מהשגרה ולשבת עם המשפחה.

בני־ברק

חזרתי לבית הוריי כשבן זוגי היה בבידוד אחרי יותר מעשור שלא גרתי בעיר. הוריי מעולם לא ביקשו ממני לבוא הביתה בלבוש צנוע, בקיץ אני באה אליהם ישר מהים, זו קבלה מלאה. בחודשיים שגרתי אצלם ראיתי שאין יוצא ואין בא, בגלל הקורונה. זה היה מאוד לא רגיל. בית הוריי תמיד פתוח ומארח ושוקק חיים. ראיתי אנשים ששומרים ונזהרים. אני חיה בחרדה מתמדת לבריאות של ההורים שלי. הם בני 50 פלוס ולכל אחד מהם יש מחלות רקע.

אבא שלי, יגאל גואטה

יגאל גואטה הוא כמו דובון אכפת לי. מעולם לא קרה שבאתי וסיפרתי לו משהו והוא אמר "תעשי מה שאת רוצה, ביי". הוא תמיד יביע את דעתו וזה יסתיים בחיבוק. החיבור שלי עם אבא שלי הוא הדבר הכי טוב והכי רע בחיי מפני שבכל גבר שאני יוצאת איתו אני מחפשת את יגאל גואטה, אני רוצה להתחתן עם גבר כמו יגאל גואטה ואין עוד אחד כזה. כשהודעתי לו שאני עוברת לגור עם יהודה, לחיות בחטא, לפני החתונה, הוא אמר לי "ברכה והצלחה". במקרים אחרים הוא אומר, "תגידי, את בת שלוש או בת 30? את הבחירות שלך כבר עשית ותמשיכי לעשות, אני פה כדי לתת לך רוח גבית כל החיים". המשפט הזה, "אני פה תמיד" מלחיץ אותי מאוד, במיוחד בשנה האחרונה. בתוך תוכי אני יודעת שזה לא ככה. אני לא מדברת על זה, אני אפילו פוחדת לחשוב על מה יקרה ביום שהוא לא יהיה פה, זה שובר אותי.

אני לא מצטערת שחשפתי בתקשורת שאבא שלי השתתף בחתונה להט"בית. נכון, היה בלגן גדול, אבל את יודעת כמה אמהות קיבלו את הילדים שלהן בעקבות הסיפור הזה? העובדה שהוא מקבל אותי כמו שאני מייצגת את האני מאמין שלו. כל יום הוא מקבל אותי מחדש, ואני לא עושה לו חיים קלים. אני מביאה לו הכל מהכל, ישר לפרצוף, ב־200 קמ"ש. אני משתפת אותו בבחירות שלי, באהבות שלי ובאכזבות שלי, אין משהו שלא אשתף אותו. אני קוראת לו "אבא כל יכול". ככה הוא גם רשום בטלפון שלי. הוא ההירו שלי, גיבור־העל שלי לנצח נצחים.

פעם, ביום שישי, אבא פתח את 'ידיעות אחרונות' וראה בעמוד האחורי תמונה שלי בביקיני, מתחת לכותרת "שמחה גואטה פותחת את עונת הרחצה בביקיני לוהט". הוא התקשר אליי ואמר, "תקשיבי, מילא דפקת ביקיני, אבל למה בצבע חרדל?" אני מכבדת אותו כאבא, אבל השיח בינינו מאוד חברי ועוטף, וזה מה שגורם לי לרצות לשתף אותו. מה יעזור לי לשתף חברה? היא תרצה בטובתי יותר ממה שאבא שלי רוצה לראות אותי מאושרת ושמחה?"

כשהדברים מתפרקים

לפני כחודשיים נפרדתי מבן זוגי יהודה אבולעפיה אחרי שנה וחצי של זוגיות רצינית. זה לא פייר להאשים את הקורונה בכל דבר, אבל היא עצרה את העולם וגם הביאה לעצירה מחשבתית. יהודה נדבק בקורונה וגם בבדיקות החוזרות הוא המשיך לצאת חיובי, אז הוא נשאר בדירה שלנו בהרצליה ואני עברתי לבידוד אצל הוריי בבני־ברק. במשך חודש וחצי, כמעט חודשיים, ישבתי וחשבתי עם עצמי על המון דברים. שאלתי את עצמי, "את בטוחה שזה מי שאת רוצה? זה הגבר שאיתו את רוצה לקום מדי בוקר? זה האיש שאיתו את רוצה להביא ילדים?" וכשמצאתי את התשובות דיברתי עם יהודה ואחרי זה העליתי פוסט מסודר כדי להקדים את הרכילויות והלחשושים. כתבתי שהריחוק ממנו גרם לי להתקרב לעצמי ולהבין שהייתה לנו זוגיות טובה ומלמדת, אבל לפעמים זה לא מסתדר, שאני מאחלת לו הצלחה ובטוחה שכל אחד ימצא את הטוב שלו.

זו הייתה החלטה לא פשוטה שנבעה מעומק הלב, אבל אני שלמה איתה. הכי קל להישאר בזוגיות ובאזור הנוחות, אבל אם את מרגישה שמשהו לא טוב לך - צאי מזה. אזור הנוחות הוא מלכודת דבש. אני מוכנה לוותר על הרבה דברים אבל לא על עצמי. היום אין בינינו שום קשר והחיים שלי טובים. מדי בוקר אני בוחרת מחדש להקשיב לעצמי.

בעקבות הפרידה והפוסט אלפי נשים כתבו לי והודו לי, כתבו "את נתת לי את האומץ והכוח לקום ולעזוב". בהתחלה נרתעתי, זה לא משהו שתיכננתי לעשות, אני לא רוצה להיות זו שמפרקת זוגות, אבל זה נכון שלא לכולן יש כוח ואומץ. לי יש.

הגירושים

גם את הנישואים שלי בגיל 27 חתכתי, שבוע אחרי חתונת ענק, אלף איש, החלטתי להתגרש, פשוט הרגשתי שזה לא זה. עבורי, חתונה וגירושים הם כמו כל שלב אחר בחיים. זה כמו שלא כיף לסיים עבודה במקום מסוים. אחרי הגט, כשישבתי שבעה על האהבה, אבא שלי הצביע על התקרה ושאל, "היא נפלה? זה לא סוף העולם". אז נכון, לכל שלב בחיים יש השלכות על אחרים, אבל גירושים הם לא איזה אירוע מכונן.

"רזית מלא"

אני מתה על ירדן ג'רבי ואוהבת את סל המסרים שלה, אבל לכתוב לשני קליין באינסטגרם בתגובה לתמונה "רזית מלא" זה לא מחמאה, בדיוק כמו שלכתוב למישהי "השמנת מלא" זה לא עלבון. הניסוחים האלה הם לא יותר מציון עובדה וזה לא עניינו של אף אחד מה קורה לי בגוף. נערות ונשים יכולות לרזות מדיכאון או ממחלת קרוהן כמו שהן יכולות להשמין מרוב נחת, אז אולי מספיק עם ההערות על ההופעה החיצונית? "רזית מלא" זה לפשפש בגופו של אחר וזה לא לעניין. מה יקרה אם בעוד שנה שני תעלה במשקל? תכתבי לה "השמנת מלא"? היא כבר לא תהיה מדהימה? לא עדיף לכתוב לה "וואו, את נראית מעולה"?

אם לא הייתי מגיבה לירדן החיים היו ממשיכים כתיקונם, עאלק, אבל אני לא מסוגלת לשתוק. לא הפכתי את השיח לזול. כתבתי לירדן "יקירתי, רזית זה לא מחמאה". אין מנומס מזה. הנימוס והדיוק איפשרו דיון שעשה שירות טוב לציבור. ואם גרמתי למאה אנשים לשנות את המחשבה לגבי המילה "רזית", עשיתי את שלי. אז ליהיא גרינר הגיבה בסרטון משלה וטענה ש"רזית" זה כן מחמאה. לא מצאתי לנכון להגיב על כך מפני שאין טעם להתייחס לרעשי רקע. ליהיא מעולם לא הייתה הבסטי שלי, היא רצתה שנהיה חברות, אבל היא לא עשויה מהחומר שאני עשויה.

NBA

שלוש פעמים בשבוע אני עובדת עם מאמנת ושלוש פעמים בשבוע אני יוצאת להליכה בחוף, אני גרה בהרצליה, מול הים, ובתקופה האחרונה קשה לי להתעורר לאימון היומי. בגיל 32 התאהבתי במשחקי הכדורסל של האן־בי־איי, שמתחילים באמצע הלילה ונגמרים לפנות בוקר, והתמכרתי קשות. חבר טוב אמר לי, "בואי, תצפי איתי פעם אחת, תאמיני לי שתתאהבי", והוא צדק. ביום שני השבוע וושינגטון ויזארדס ניצחו, בזכות דני אבדיה, ובגללו אני מתחילה את היום באיחור, אבל ברגל ימין.

דוגמנות

בשנת הקורונה המקצוע שלי - דוגמנות - נמחק לגמרי. אני לא דוגמנית פלאס־סייז מפני שאין דבר כזה, כמו שאין דוגמנית דחלילית. אני דוגמנית ומובילת דעת קהל בנושא דימוי גוף. בינואר של השנה שעברה עוד מדדתי בגדים לשבוע האופנה הישראלי, שאותו הייתי אמורה לפתוח ולסגור, ושהתבטל. אני מקווה שהשנה הוא יתקיים באיזושהי דרך. עכשיו, עד שיתחילו לדבר על קמפיינים, אני מתפרנסת מהרצאות בזום ומהאינסטגרם. בסגר הראשון תוכנית הרדיו היומית שלי הורדה בגלל בעיות בתקציב והיא חסרה לי. עם כל הניסיון שצברתי בטלוויזיה אין כמו רדיו, מפני שבו לא מסתכלים על איך שאת נראית, נטו מקשיבים.

אני לא נמנית עם אלה שהתייחסו ל־2020 כאל שנה אבודה ומחוקה. הייתי פעמיים בבידוד, היה לי הרבה זמן לחשוב ולשאול את עצמי מי אני, מי החברים שלי, מה אני רוצה מהזוגיות שלי, ומי שלא ניצל את השנה הזאת לחישוב מסלול מחדש פשוט הפסיד.

הפרעות אכילה

אחי מושיקו היה מאושפז במחלקה להפרעות אכילה ובמשך תקופה ארוכה הוריי בכלל לא היו בבית מפני שישבו וישנו ליד המיטה שלו. הוא יצא מזה, ברוך השם, למקום של ספורט וכדורגל והוא איש עסקים שמנהל את רשת החנויות המשפחתית שלנו, 'חלומות מתוקים', והוא לפני חתונה, אבל אני זוכרת תקופה עצובה.

אין אישה שלא סובלת מהפרעת אכילה כלשהי, וגם מספר הגברים שסובלים מהפרעות אכילה בעלייה תלולה. יותר מדי נערות ונשים נופלות להלקאה עצמית ולהרעבה עצמית ולא אוהבות את עצמן. מספיק שגבר אחד זרק לה משפט כמו "את צ'אבי" או "את שמנה מדי" וזה הופך לבור שגדל בנשמה.

אני מודה לאלוהים על כך שמעולם לא חוויתי את הסבל הזה, לא כילדה ולא כנערה ולא כאישה.

אני מגיעה לסיטואציה עם עצמי ומשדרת: זה מה שיש וזה הכי טוב שתמצא. אם תרצה לאהוב אותי אתה תיקח אותי עם הישבן הזה ועם הפנים האלה כי זה המכלול שלי והמכלול הזה מקסים ונפלא. התובנה הזאת באה מהבית, שהוא הבסיס לחיים. מגיל צעיר הוריי אמרו לי, "את מאוד יפה ומאוד חכמה".

הורות

השאיפה שלי היא לתת להוריי נכד או נכדה, ואני רוצה שלילד שלי יהיה קן אוהב כמו שהיה לי. ברור שזה לא קל, אני רואה סביבי הורים שבקושי סוחבים, אבל כל החיים הם התמודדות אחת גדולה. המחשבה על הקפאת ביציות כבר עברה לי בראש. עוד לא הגעתי לגיל, אבל מי שלא חושבת על העתיד היום - תצטער מחר. אם אראה שהזמן לא מיטיב איתי אעשה זאת. הגוף שלי ברשותי.