"ראינו את הרוצח של אמא מחזיק ביד שלו סכין נוטפת דם, מחייך חיוך של מישהו שנהנה. ואז הוא אומר לנו: תיכנסו חמודות לחדר"

אלונה (משמאל) ונטע שלום, השבוע. "שהוא יום־יום יזכור את מה שעשה: הוא רצח אישה אחת, והרס משפחה שלמה" | צילום: יונתן בלום

פתאום, בסביבות ארבע בבוקר, הכלבה המשפחתית הקטנה בִימבה החלה לנבוח בהיסטריה, להשתולל ממש. האחיות אלונה (אז בת שמונה, היום בת 24) ונטע (אז בת שבע, היום בת 23) התעוררו בבהלה משנתן. מחוץ לחדרן הן שמעו גם את אמן ילנה צועקת, ועוד קול של גבר. שתי הילדות הקטנות, שעוד דקה כל עולמן עומד להתהפך עליהן, החליטו לצאת ולראות מה קורה שם. "בימבה נבחה בהיסטריה ממש", נזכרת אלונה השבוע. "והדבר הראשון שחשבתי זה שנחש מכיש את הכלבה שלנו. זה מה שהיה לי בראש כילדה: הכלבה נובחת ואמא צורחת, אז קמתי בבהלה מהמחשבה שהורגים את הכלבה. היו לי נעלי פלטפורמה כאלה גבוהות. לקחתי את הנעל ביד ואמרתי לעצמי: 'זו נעל גדולה, ואיתה אוכל להרוג את הנחש'. ואז, אני יוצאת בפיג'מה יחפה לסלון, וכל הסצנה מתרחשת מולי. במטבח, בכניסה לבית".

מה ראית?

"אמא לבשה טישירט ביתית צהובה, ומולה גבר שלא זיהיתי, לבוש בגדים כהים, שחורים או אפורים. ואני רואה שהוא דוקר אותה שוב ושוב, עם סכין מטבח גדולה. היא צועקת ומתגוננת - והוא באקסטזה עליה. ואז אמא רואה אותי פתאום, עם הנעל ביד, ומנסה להגיד לי לברוח. מסמנת לי כאילו עם העיניים. הרוצח מסתכל עליה, וקולט פתאום שהמבט שלה מופנה אליי, ואז מסובב את הראש. ביד שלו הוא מחזיק בסכין שהייתה נוטפת דם, והוא מחייך חיוך גדול. כאילו, חיוך של משוגע, חיוך של מישהו שנהנה כשעושה את זה. והוא אומר לי ולאחותי הקטנה נטע שעמדה מאחוריי, שלוש מילים שנזכור לתמיד: 'תיכנסו חמודות לחדר'".

האם ילנה קוזמין שלום ז"ל

איך הגבת? 

"הייתי בהלם אטומי", עונה אלונה ופורצת בבכי. "אני דמיינתי נחש, לא דמיינתי שאצא מהדלת וזה מה שאראה. הופתעתי שראיתי שם את הבן אדם הזה. ואני צריכה תוך כדי ללכת בזיכרון אחורה, כדי לדעת שזה הנרי מלול, הידיד לשעבר של המשפחה, זה שעבד עם אבא".

נטע: "אני שמעתי את הצעקות, אבל הייתי בטוחה שזה מתוך חלום. חלמתי שיש חרק כמו ג'וק, וצועקים בגלל החרק. כשהתעוררתי וראיתי שאלונה לא בחדר, יצאתי אחריה מהר. היה על השיש במטבח שלנו מעמד כזה של סכינים, וישר ראיתי שהייתה חסרה שם סכין. עמדתי בצד, וראיתי את שניהם בפרופיל: את אמא והנרי, עומדים אחד מול השני. היד שלו אוחזת בסכין, והוא דוקר אותה באזור של החזה. ואז אמא צנחה לרצפה ושכבה בתוך שלולית דם, והוא רכן עליה עם הסכין. ואני זוכרת שהיה כל כך הרבה דם בבית, על הקירות, בכל מקום".

מה עשיתן כשהוא אמר לכן "תיכנסו חמודות לחדר"?

אלונה: "הייתי בהלם. לא הוצאתי מילה. ברחתי מיד לחדר. ואז נזכרתי מי זה: הנרי, החבר של אבא".

ילנה ובנותיה בטיול בחרמון. "אנחנו לא מצליחות במשך שנים להשתקם מהסיפור הזה"

נטע: "אני זוכרת שיצאתי מהדירה, עמדתי מול הדלת של השכנים, תהיתי אם לדפוק, לבקש עזרה ולא העזתי. חזרתי מהר לבית".

אלונה: "ואז נעלתי את דלת חדר השינה שלנו. משכתי מהשולחן את הטלפון הנייד שאבא קנה לנו, התחבאנו בתוך המזרנים שהיו שם במרפסת, וחייגתי לאבא. הוא התעורר על הצלצול הראשון. לחשתי לו: 'אבא, הורגים את אמא'. הוא שאל: 'מי?' ועניתי: 'הנרי'. אבא אמר: 'תברחו מהר, תתחבאו!' וטס לפה".

מה עבר עליכן באותן רגעים כשאתן מסתתרות בין המזרנים?

נטע: "התחבקנו ונהגנו בקור רוח. לא דיברנו".

הרוצח הנרי מלול בבית המשפט. "לא מגיעה לו טיפה של אושר"

אלונה: "פחדנו שהוא יבוא להרוג אותנו, שיצליח לפתוח את הדלת וימצא אותנו, למרות שהתחבאנו כל כך טוב. אמרתי לעצמי: כדי שלא ישמע אותנו חלילה, אני אעצור את הנשימה שלי. כמו בסיפורים על השואה".

הן נותרו מחובקות ומפוחדות מתחת למזרנים, עד שהמשטרה הגיעה. הנרי מלול, אז בן 51, נעצר מיד, והואשם ברצח של ילנה קוזמין שלום, אמן של אלונה ונטע. היא הייתה רק בת 31 בהירצחה. בנותיה לא ידעו את זה, אבל היא ומלול ניהלו מערכת יחסים מורכבת, שבמהלכה הרוצח פיתח כלפיה אובססיה וקנאה עזה, שהסתיימו ב־12 דקירות סכין. העדות שלהן סייעה להכניס אותו ל־30 שנה בכלא, אבל 16 שנה מאז אותו לילה בנובמבר 2004, התמונה הזו שלו, מחזיק בסכין מגואלת בדם מעל גופת אמן, ממשיכה לרדוף אותן. היא שינתה את ילדותן, עיצבה את חייהן, חוזרת שוב ושוב בחלומותיהן. כל דיווח על אישה שנרצחת בידי בן זוגה, פותח את הפצעים מחדש. השבוע זה קרה שוב, כשהאחיות שמעו על הרצח של לטרישיה לני פוינטר ז"ל מירוחם, שבעלה נעצר בחשד כי חנק אותה למוות. קנאה, חושדים במשטרה. בדיוק המניע שהוביל גם את הנרי מלול לרצוח את אמא שלהן.

אז בצעד נדיר הן יוצאות עכשיו למלחמה משל עצמן, ומגישות נגד מלול תביעת ענק, על סכום של כ־2.5 מיליון שקל. "העונש שהוא קיבל לא מספיק", אומרת נטע. "לא מגיע לו לראות את הילדים שלו והנכדים שלו, כי אנחנו לא רואות את אמא שלנו בגללו. הוא לא רצח באותו לילה רק אותה, היו שם שתי ילדות קטנות שחוו את זה, וממשיכות לסבול כל יום, עד עכשיו. ועל זה – לא מגיעה לו טיפה של אושר".

× × ×

השנה היא 2004. הנישואים של ילנה ובעלה, אפרים שלום, עלו על שרטון, והזוג החליט להיפרד. ילנה עזבה את הבית עם בנותיהם אלונה ונטע, ועברה להתגורר בשכונת בקעה בירושלים. באותה תקופה, ניהלה ילנה מערכת יחסים עם מכר של בעלה, הנרי מלול, נשוי ואב לשישה. על פי פסק הדין, מלול החל למרר את חייה, ביקש לדעת על כל צעד שהיא עושה, וחשד כל העת שהיא לא נאמנה כלפיו. כל הזמן הזה, הבנות הקטנות אלונה ונטע לא ידעו דבר על הדרמה שמתחוללת סביב אמן.

אלונה: "עד לאותו רגע שראינו אותו במטבח עם הסכין, לא ידענו שיש ביניהם קשר. לא ידענו על שום בגידה ושום רומן. שמענו את הסיפור רק כשהתבגרנו והתחלנו לשאול שאלות".

נטע: "פה ושם אני זוכרת שהיו דברים שנראו לנו מוזרים, ותירוצים של אמא. למשל, הייתה משענת של ספה בסלון, שכשהלכנו לישון היא הייתה שלמה, וכשהתעוררנו אמא אמרה שנשברה. והיה סיפור של כתם קפה או יין בחדר השינה שלה, והיא סיפרה שזה נשפך לה".

הכרתן קודם את הרוצח.

אלונה: "כן, אנחנו כילדות אהבנו את הנרי. הוא היה עוזר לי בשיעורי הבית בחשבון. אבא ואמא היו מארחים אותו לארוחות ערב".

נטע: "אהבנו אותו בתור חבר של המשפחה. לא ידענו שהתפתח בינו לבין אמא קשר. רק אחרי שנים הצלחנו להבין".

ביום הרצח, הבחנתם בהתנהגות חריגה של אמא?

אלונה: "לא. זה התחיל כמו כל יום שגרתי. חזרנו בצהריים מבית הספר, אמא לא הייתה בבית. חיממנו פיצה במיקרוגל, יצאנו לשחק, וכשחזרנו, אמא כבר הייתה. אכלנו ארוחת ערב, התקלחנו, לבשנו פיג'מות והלכנו לישון בתשע. ואז, בארבע לפנות בוקר, זה קרה".

האב אפרים זוכר היטב את הטלפון שקיבל מבנותיו, המסתתרות מתחת למזרנים במרפסת. הוא יצא מיד לכיוון ירושלים מביתו בכפר הנגיד, ובדרך ניסה לתפוס את המשטרה. "אני שואל את השוטרים, 'מה קורה עם הבנות?' לא עונים לי ומנתקים את השיחה. אני מתקשר שוב ומתפוצץ כבר. ואז אמרו לי: 'תגיע לתחנת המשטרה מוריה. הילדות אצלנו'. ואז הבנתי שאשתי לא בחיים".

בינתיים, מלול כבר נלכד. הוא עזב את זירת הרצח והיה בדרך לרכבו, כשאחד מהשוטרים שהוזעק לדירה חלף לידו, ושאל לפשר השריטות שעל פניו. כעבור כמה דקות מלול כבר סיפר שדקר למוות את ילנה.

אלונה: "אנחנו כמובן לא ידענו מה קרה איתו ושהוא נתפס. לקחו אותנו לתחנת המשטרה וכל הזמן שאלנו: 'תגידו, אמא בחיים?'"

נטע: "אמרו לנו שהיא אצל הרופא, ושהכל יהיה בסדר".

אלונה: "בהמשך הפרידו בינינו, והכניסו אותנו לחדר חקירות כזה, עם מלא צעצועים. שאלו אותי שאלות שלא הבנתי: 'מה הקשר של אמא והנרי?' ואני בכלל לא ידעתי. בכיתי וחשבתי רק על אמא, והם שאלו אם הם זוג ומה האינטראקציה ביניהם. לא שאלו בכלל על הרצח ומה ראיתי. ואני יושבת שם, וזוכרת כל כך טוב את המבט של אמא בעיניים, כשניסתה להגן עליי. זה הדבר האחרון שאני זוכרת ממנה".

חשבתן בדיעבד למה הנרי לא פגע גם בכן? הרי הייתן עדות ראייה לרצח.

אלונה: "אני חושבת שטוב שהתחבאנו במזרנים. אם היינו צועקות או מפריעות לו, הוא היה פוגע גם בנו".

נטע: "לדעתי הרגע שיצאנו מהחדר איפס אותו והוא ברח".

ומתי הבנתם שאמא לא תחזור?

אלונה: "לא הבנו. חשבנו שכל זמן שאנחנו במשטרה אמא תחזור".

נטע: "ושהנה, עוד שנייה נראה אותה במסדרון. ממש חיכיתי לרגע הזה שהיא חוזרת מהרופא. דמיינתי אותה יושבת על כיסא גלגלים כמו מומיה, עם תחבושות, אבל שהיא חוזרת".

אלונה: "את יודעת כמה ציפיות היו לי באותו יום? לא חשבתי שהיא מתה בכלל. שאולי יש לה רק פצעים, ושאפילו היא ואבא יחזרו יחד הביתה".

נטע: "אני לא הבנתי שהיא מתה. שנים אחרי זה עוד חשבתי שהיא תחזור לחיים. לא הבנתי את זה עד שהתבגרתי, וכל משאלה שהבעתי הייתה שאבא ואמא יחזרו".

גם אחרי השבעה?

נטע: "אני לא זוכרת מהשבעה כלום. כל השנה הזאת נמחקה לי מהחיים. חוץ מהרצח, אני לא זוכרת כלום. אולי בגלל זה אני פחות מתחברת לקבר, קשה לי להיות שם. זה מעורר אצלי דברים רעים. אני מדמיינת שהיא שם, שוכבת בשלולית דם... הנה", היא קוטעת את המשפט ומושיטה את ידה לעברי. "את רואה את הטבעות והתכשיטים שעליי? זה הכל שלה. ככה היא הכי קרובה אליי".

את מדברת איתה?

נטע: "לפעמים. אני פשוט חושבת שיש בי הרבה ממנה כרגע. לפעמים מרגיש לי שאנחנו אותו דבר. היא הייתה אישה מהממת והשאירה בי מלא דברים טובים. והיא שומרת עליי מלמעלה".

אתן כועסות שאמא הסתירה מכן את הקשר עם הנרי?

אלונה: "כן, זה כאילו לשקר לנו תקופה ארוכה. אז אני יכולה להבין למה, אבל לפעמים יש לי כעס מסוים כלפיה".

בדיעבד, הרצח הזה היה יכול להימנע?

אלונה: "כן, ובהרבה דרכים. בהלוויה אני זוכרת בעיקר חברות שלה. כולן שם היו בהלם, מזועזעות. ותחשבי כמה מהן ידעו על הקשר הזה, שלא היה טוב ובריא, אבל אף אחת לא אמרה לה שום דבר, או ביקשה שתנתק איתו מגע. גם עליהן אני כועסת".

× × ×

ביום שאחרי הרצח, האחיות עברו לגור בבית אביהן, ובינתיים, המשפט של מלול התנהל. לפי כתב האישום, בליל הרצח הוא הגיע לביתה של ילנה, והחל לתחקר אותה על מעשיה, בעקבות חשד שהיא נפגשת עם גבר אחר. בשלב מסוים נטל סכין מטבח בעלת להב באורך כ־20 ס"מ, והחל לדקור את ילנה בכל חלקי גופה. מלול, לעומת זאת, טען במשפטו כי מדובר בהגנה עצמית: שהוא הגיע כדי להיפרד מילנה, והיא בתגובה החלה לתקוף אותו, לשרוט את פניו, ואף נופפה לעברו בסכין. בית המשפט לא קיבל את טענתו, וגם הערעור שלו לעליון נדחה. "הרשעתו ברצח מבוססת על יסודות איתנים", נקבע שם.

איך הרגשתן עם טענתו במשפט להגנה עצמית?

אלונה: "שטויות. אמא לא הייתה אדם אלים, אין לה אומץ לעשות את הדברים האלה".

נטע: "התוודעתי לפסק הדין ולטענות של הרוצח רק בשנים האחרונות. אותי יותר מכעיסה ההתנהגות שלו: הרי הודית במה שעשית, רצחת את אמא שלי. מה אתה עכשיו מנסה להפיל את האשמה עליה, כאילו היא זו שתקפה אותך ואתה רק התגוננת? הרי אם זו הייתה 'הגנה עצמית', יכולת רק לפצוע אותה. אבל אתה דקרת אותה. ולא פעם, לא פעמיים. 12 פעמים. זאת לא הגנה עצמית. זה להרוג אותה במכוון. זה לרצוח".

מה הייתן אומרות לו אם הייתן יכולות?

נטע: "כשהייתי בת 16, ביקשתי מאבא שלי שייקח אותי אליו לביקור בכלא. רציתי לעמוד מולו ולירוק עליו. אמנם פחדתי, אבל אמרתי לאבא שאולי אם אלך לשם, הוא יבין מה הוא עשה, כי עד היום לא שמענו ממנו שום מילה של חרטה. היום אנחנו גם לא רוצות לשמוע ממנו, ואני גם לא רוצה להגיד לו כלום. שיבין בלי מילים. לא הייתי רוצה שימות, הייתי רוצה שיסבול".

אלונה: "כילדה, אחרי הרצח היה לי חלום להביא לו מנת פלאפל ולשים בה אצטון, שיאכל וימות. אף פעם לא רציתי לפגוש אותו, ולא ארצה בעתיד. אני הייתי אומרת לו שאני רוצה שהוא יסבול כל חייו והלוואי וימות בכלא, ושאני לא אראה אותו אפילו בטעות".

שתיהן מתמודדות עם הצלקות הנפשיות שהותיר בהן הרצח. הן מספרות כי בשנים הראשונות הרבו להיעדר מבית הספר, נאבקו עם קשיים בלימודים, עם הרכילות והלחשושים סביבן, של "הנה הילדות שאמא שלהן נרצחה". טיפולים, פסיכולוגים. ניסו להדחיק, אבל הזיכרון היה חזק מדי. וגם האובדן. אלונה: "בתור ילדה, כשהיו אסיפות הורים, טקסים בבית הספר, טיולים שנתיים ושירים על אמא, היה לי קשה עם זה. ואני יודעת שלי אין אמא וגם לא תהיה. ברגעים הכי טובים שלי כשאני רוצה לשתף אותה, היא איננה. זה קשה במיוחד בגיל ההתבגרות, כשאת מקבלת מחזור בפעם הראשונה ואת צריכה פדים, צומחות לך שערות בבית השחי ויש דברים שאת מתביישת לדבר איתם עם אבא, והמזל שסבתא הייתה פה ויש לאבא אחיות, אבל זה לא כמו אמא".

וכשהגיע הזמן להתגייס לצה"ל?

נטע: "אני התגייסתי וביקשתי מיד להשתחרר. אני לא מסוגלת לראות דם, או פצועים. הייתי אמורה לשרת במערך הטכני ולא הצלחתי".

אלונה: "אני הייתי מש"קית ת"ש, וכל הזמן שמעתי מהחיילים סיפורים קשים וטיפלתי הכי טוב שאני יכולה. אבל תוך כדי, הרגשתי שאף אחד לא שמע את הסיפור שלי. זה מה שמרגיז פה: בזמן שאנחנו צריכות להשתקם, המשפחה של הרוצח והוא חיים כרגיל. אז מה אם הוא בבית סוהר? יש לו עוד חלומות להגשים. הוא יכול לעשות תואר בכלא, לפגוש שם את המשפחה שלו. אבל אמא שלי נרצחה בגיל 31, לפני שהספיקה לחיות".

הרצח השפיע על הקשר שלכן עם גברים?

אלונה: "ברור. אני כמעט אף פעם לא סומכת על אף אחד. אני פוחדת לתת אמון. כל זוגיות שהייתה לי בעבר, נכוויתי ממנה".

וכשאתן שומעות על נשים נוספות שנרצחות על ידי בני זוג או בני זוג לשעבר, כמו הרצח שהיה השבוע בירוחם, או מאיה וישניאק ז"ל, מה זה עושה לכן?

נטע: "אישית, אני אוטמת את עצמי. לא שומעת. אם יגידו בטלוויזיה שמישהי נרצחה, לא יהיה לי קשב לזה. לא יכולה".

אלונה: "אותי זה תמיד מחזיר לסיפור שלי, לאותה סיטואציה שהייתי חלק ממנה, ואני מתמלאת בתחושת חוסר ביטחון. אני שומעת חדשות, ועוד מישהי נרצחה וזה עושה לי רע, מתהפכת לי הבטן והכל צף מחדש. זה מכניס אותי לדיכאון עמוק, שזה כל הזמן קורה ולכל כך הרבה נשים. ועצוב לי שהמדינה לא עוצרת את זה".

× × ×

ההתמודדות של שתי האחיות עם הטראומות שחוו, היא שהביאה אותן להחלטה להגיש תביעת פיצויים על סך 2.5 מיליון שקל מהרוצח של אמן, באמצעות עו"ד מוטי ארד (ראו מסגרת). נטע: "אני רוצה שמלול ישלם על כל מה שהוא גרם לנו, על דברים שהפסדתי בחיים שלי, על טיפולים פסיכולוגיים שאני רוצה וצריכה לעשות. מאז המקרה, אני סובלת מטיקים וממצמוצים תכופים ולא רצוניים בעיניים. אפשר להגיד שלא עבדתי אף פעם, כי יש לי בעיה של מרות. לא יכולה לעבוד מתחת לבוסים, וגם יש לי בעיה של מסגרות. זה בא מחוסר ביטחון. יש לי פוביות: אם כלב נובח בלילה, כמו בליל הרצח, אני נכנסת ללחץ. אני סוגרת את האסלה בשירותים, כי אני פוחדת שהנרי ייצא משם ויבוא להרוג אותי. הרבה פעמים כשיש רעשים, זה פשוט לנעול את עצמי בחדר ולהשתתק מתחת לשמיכה, ואז להתקשר משם לאבא שיבוא. אני יכולה לחטוף התקף חרדה ממגבת שלא מקופלת כמו שצריך. כשאני נכנסת למקומות של או־סי־די, אני נזכרת בכמות הדם סביב אמא ושואבת את הבית שש פעמים ביום".

אלונה: "מאז המקרה, אני סובלת מפחדים וסיוטים. תמיד הדחקתי את זה, אבל יש לי חלומות שחוזרים על עצמם: על צפרדע מפחידה כזו שבולעת את הים. יש מגדל באמצע הים, ומישהו במגדל הזה צף בתוך המים. ואז אני מתעוררת בבהלה. יש לי גם בעיה עם סכינים ודם".

זה לא נחלש עם השנים?

נטע: "להפך. דווקא בשנים האחרונות יש לי מלא התקפי חרדה. הרבה מהקשיים התעוררו עם הגיל".

ומה לגבי טיפול נפשי?

נטע: "זה העניין בתביעה. טיפול פסיכולוגי עולה 600 שקלים לשעה בשבוע. מה שאבא עשה בשבילי עד היום זה המון, והוא עובד קשה ואין מאיפה להביא את זה".

אלונה: "בשנה האחרונה נפל לי האסימון שאני צריכה טיפול, כי עד עכשיו אני בהכחשה מכל הסיפור הזה. אני כבר ארבע שנים לא הולכת לטיפולים, כי אני יודעת כמה כסף צריך. ואין לי".

אבל יש בתביעה נגדו גם מרכיב של נקמה, של לסגור חשבון?

נטע: "יש פה כן אלמנט של נקמה, כי אני רוצה שהוא יום־יום יזכור את מה שעשה: הוא רצח אישה אחת, והרס משפחה שלמה".

אלונה: "זה סוג של סגירת מעגל, כי לנו הוא לקח את אמא, והוא עדיין חי. העובדה שהוא בכלא מ־2004 לא הפכה את החיים שלי ליותר טובים ולא נתנה לי כלום. הוא הביא כל כך הרבה סבל לשתי בנות שלא עשו לו כלום, פגע בכל מי שסביבנו, ואנחנו לא מצליחות במשך שנים להשתקם מהסיפור הזה".

אתן באמת חושבות שהוא ישלם? ויש לו מאיפה?

נטע: "אנחנו יודעות שהיה לו ויש לו. וזאת לא בעיה שלנו. אותי מעניין מה יהיה עוד כמה שנים, כשאני אסתובב עם הילדים שלי, שלא תהיה להם סבתא, אבל לנכדים שלו יש סבא".

ומה תספרו לילדים שיהיו לכן? מי הייתה סבתא?

נטע: "אספר שהיא הייתה אישה אוהבת, שאני הרבה ממה שהיא, שאני מרגישה שאני סוג של אמא שלי".

אלונה: "יהיה לי קשה לדבר על זה. הייתי אומרת להם שהיא הייתה אמא עד שהייתי בת שמונה, שהיא הייתה אישה מאוד מוכשרת ויפה ואלגנטית. הייתי אומרת שלקחתי ממנה את האהבה לעיצוב ולאמנות, וזה הרבה בזכותה".

תספרו להם איך היא מתה?

נטע: "רק כשהם יגדלו".

אלונה: "אני חושבת שלא הייתי מספרת להם איך היא מתה, ולא הייתי רוצה שיידעו שעברתי חיים קשים כל כך. כל החיים פוגש אותי החיסרון הזה, ההתמודדות עם האובדן. הייתי חוסכת את זה מהם".

"הנזק הנפשי משפיע על כל צעד ושעל בחייהן"

עו"ד מוטי ארד, המייצג בתביעה את האחיות אלונה ונטע שלום: "מדובר במקרה מחריד של אלימות במשפחה שהסתיים ברצח. בנותיה של המנוחה תובעות את הרוצח במסגרת תביעה אזרחית הן כיורשותיה של המנוחה והן כנפגעות עקיפות, בגין נזקים נפשיים שנגרמו להן עקב מות אמן ונסיבות מותה. הנזק הנפשי שנגרם לתובעות עצום, ומשפיע על כל צעד ושעל בשגרת חייהן. במסגרת ההליך הפלילי, הרוצח הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. עובדות הכרעת הדין מבססות את עילת התביעה האזרחית, אחריותו של הרוצח, כוונתו ומודעותו המלאה למעשיו והשלכותיהם.

"הרשעת הרוצח והמסקנות העובדתיות של בית המשפט בהליך הפלילי מהוות ראיה חזקה לאחריותו לפיצוי התובעות על נזקיהן. אמנם הרוצח חויב בפיצוי זניח במסגרת ההליך הפלילי, אך ככל שממון יכול לפצות את התובעות על נזקיהן, הרי שמסגרת התביעה האזרחית היא המקום לדרוש מהרוצח פיצוי ריאלי, המשקף את נזקי התובעות ואת נזקיהן העתידיים".

• את תגובתו של הרוצח הנרי מלול לנטען בתביעה לא ניתן היה להשיג.

עו"ד מוטי ארד | צילום: יונתן בלום