פול מקרטני בילה את הסגר בחווה שלו במזרח סאסקס. מדי בוקר הוא היה הולך לאולפן הצמוד לבית כדי ליצור את המוזיקה שתהפוך לאלבום החדש שלו, 'מקרטני 3', שיצא בחודש שעבר וקיבל ביקורות מצוינות. "מאוד נזהרנו", מתעקש המוזיקאי בן ה־78. "עם מסכה, ריחוק חברתי – כל הזמן היינו מאוד ערניים לכל הסכנות". בדיעבד, על משקל המילה האנגלית לסגר - Lockdown - הוא מכנה את התקופה הזאת "רוקדאון".
בערבים הוא היה צועד בחזרה לבית ואוכל ארוחת ערב עם בתו מרי (בת 51) ומשפחתה. "והיא בשלנית נהדרת", הוא אומר, ללא ספק גאה בבתו הבכורה (לא כולל את בתה של אשתו הראשונה לינדה, הת'ר, שמקרטני אימץ רשמית), צלמת שאחראית לעטיפת האלבום החדש. מרי היא גם התינוקת שמופיעה על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, 'מקרטני', מתרפקת בנעימות על אבא שלה בתוך המעיל הגדול שלו.
האלבום הזה היה יצירה משותפת למקרטני ולאמא של מרי, לינדה. הביטלס בדיוק התפרקו אחרי שמונה שנים יחד ולינדה הייתה העוגן שלו בחייו החדשים. "היא כתף להישען עליה, זו שנותנת את חוות הדעת השנייה", הוא אמר עליה ב־1970. בהמשך היא גם הייתה שותפה מלאה להצלחה של 'ווינגס', הלהקה של מקרטני שאחראית לכמה מהלהיטים הכי הגדולים של הסבנטיז. לינדה נפטרה ב־1998 מסרטן, ו־50 שנה אחרי מרי מילאה את התפקיד שפעם היה שלה.
"זה היה צירוף מקרים מוזר", הוא מודה. "בזמנו הייתי מעביר כל דבר דרך לינדה ועכשיו מצאתי את עצמי, כל כך הרבה שנים אחר כך, עושה את זה עם מרי והמשפחה שלה". בזמן ארוחת הערב הוא היה מנגן להם את השירים החדשים שעבד עליהם באותו יום, מקטעי גיטרה מרימים לבלדות מעודכנות. הפייבוריט המפתיע של המשפחה היה השיר Deep Deep Feeling, קטע רב־עוצמה בן שמונה דקות, רפטטיבי ושאפתני מוזיקלית, שהנכד הצעיר של מקרטני, סיד בן התשע, שר יחד עם סבא שלו.
הוא נחשב לפופסטאר הכי עשיר על הפנלטה, עם הון אישי שמוערך ב־800 מיליון פאונד, אבל העביר את השנה האחרונה כמעט כמו כולנו: עבד מהבית ובילה את הזמן עם האנשים שהיה תקוע איתם בסגר. וכמו כולנו, הוא גם צפה בטלוויזיה. "רק עכשיו גיליתי את 'כנופיית ברמינגהאם", הוא אומר. "אשתי ננסי מאוד מעודכנת בכל מה שקורה, אבל אני קצת נמצא מאחור. עדיין, חוץ מלשבת מול הטלוויזיה עשיתי עוד דברים. אפילו קראתי ספרים". הוא לא מעריץ גדול של ספרי אודיו - "ספרים להאזנה" כמו שהוא קורא להם – ונדהם לגלות אחרי כל השעות מול 'כנופיית ברמינגהאם' שהשחקן קיליאן מרפי הוא בעצם אירי. מקרטני נהנה לחלוק בפרטים כאלה מחייו.
חיי המשפחה הם אזור הנוחות שלו. הוא קצת מהסס להכיר בכך שאף על פי שבילה חלק גדול מהשנה האחרונה תקוע בבית, הוא נשמע אפילו שמח יותר מהרגיל. ב־1971, כשג'ון לנון הוציא את Imagine הנשגב, מקרטני כתב את Eat at Home, טקסט שאומר כמה זה כיף להישאר בבית – וכאמור, הוא עשה הרבה מזה לאחרונה. "בית, משפחה, אהבה" היה הנושא של אלבום הסולו הראשון שהקליט אז עם לינדה בחווה שלהם בסקוטלנד – וזה חזר על עצמו גם באלבום החדש. הדבק שמחבר בינו לבין קודמיו - 'מקרטני 1' ו'מקרטני 2', שיצא ב־1980 – הוא העובדה שמקרטני מנגן בכל הכלים בעצמו, ושהבחירה הזאת, או בעצם אילוץ, איפשרו לו ליצור אווירה מאוד מסוימת, טהורה וחופשית ככל שאפשר.
× × ×
נפגשנו בעבר, במשרד שלו בסוהו בלונדון, ב־2018. אבל הסגר השני ביטל את האפשרות לראיון פנים מול פנים, כך שנאלצנו לדבר בטלפון. זה לא ממש משנה. זה הרגיש כמו להמשיך מאותה נקודה עם חבר ותיק, גם אם לא ממש מובן מאליו, בעיקר מפני שהוא אדם מאוד נעים. מקרטני הוא מסוג האנשים שמקדמים אותך בברכה, ואפילו יותר חשוב, מזדהים איתך. אפשר לתאר אותו כמאהב של חיי היום־יום, מישהו שמעדיף להתמקד בצד היותר קל של מציאות החיים בבריטניה — זו שהשתקפה בדרמות החברתיות העגומות של שנות ה־50 וה־60 שהוא גדל עליהן.
"זה מרכיב עשיר, חיי היום־יום", אומר מקרטני, מי שהצליח להזריק קסם מופלא לשיר כמו 'היא עוזבת את הבית', שמבוסס על כתבה שהתפרסמה בצהובון. "האתגר הוא לגרום ליום־יום להישמע מיוחד, לחגוג את זה. אני אוהב לקבל השראה מדברים כאלה. היום־יום הוא תמיד אחד ממושאי המחקר הגדולים שלי". הוא מביא כדוגמה את הלהיט 'פני ליין', שמתאר סצנות יום־יומיות שמתרחשות ברחוב בשם זה בפרברי ליברפול. "ברגע שבו חשבתי מחדש על המקום הזה, כשנזכרתי בכל הדברים שהשיר מתאר — נתקפתי בכזאת חיבה כלפיו".
בתקופת המגפה מוזיקאים רבים נאבקו בהכרח לעבוד מהבית. מקרטני, לעומתם, כתב והקליט בבית אלבום שלם. קשה להבין איך הוא עשה את זה, איך הצליח למצוא השראה בתוך השגרה המונוטונית שאחרים כל כך התקשו איתה. "השראה יכולה לבוא מכל מקום", הוא אומר. "לא רק מאינטראקציות עם אנשים אחרים. הדברים שאני כותב עליהם מגיעים מהמוח הפעיל שלי, שהוא תמיד במצב של און, אבל השירים לא חייבים לעסוק באירועים אקטואליים. הרי זה לא שבאמת הכרתי מישהי שקוראים לה אלינור ריגבי. השיר הזה מדבר על האמפתיה שחשתי לנשים קשישות בודדות, והייתה אישה כזאת שהתגוררה סמוך לבית שלי בליברפול והייתי עושה לה קניות. היו לנו שיחות ארוכות. שנים אחר כך כתבתי בהשראת השיחות האלה איתה את 'אלינור ריגבי'".
מה שמביא אותנו לנושא של Women and Wives – השיר הכי יפה באלבום החדש, שמציג עוד אחת מהמלודיות העל־זמניות שהוא מנפק בהתמדה מאז שהתחיל לעשות מוזיקה. זה אחד השירים האהובים עליו, שהושפע מוזיקלית מספר שקרא על אייקון הבלוז לדבלי. בנקודה זו הוא עובר לדבר בקול בלוזי, של מספר סיפורים קשיש. "אתה רואה?" הוא שואל, וחוזר לקול הרגיל שלו, "איך דברים טריוויאליים נותנים לי השראה?"
המילים של Women and Wives מרגישות מאוד רלוונטיות, במיוחד בתקופה הנוכחית. המסר העיקרי של הטקסט הוא שגם כשצחוק הופך לעצב, זה עדיין בסדר גמור. אחרי הכל, תמיד ישנו מחר. זהו שיר אופטימי, של מישהו שמאז ומתמיד מזוהה עם גישה שמחה וחיוך גדול.
"ובכן, אני אופטימיסט", הוא אומר. "באופן כללי אני מאמין שדברים הם טובים וזה רק אנחנו שדופקים אותם. למעשה, הרבה אנשים בזמן הסגר אמר, 'הו אלוהים, זה נורא', ואני אומר, 'אבל יש גם סיבות לאופטימיות'. זה משהו שאני אומר הרבה. לא תמיד הרגשתי נוח להגיד את זה כי הרבה אנשים עברו את התקופה הזאת בצורה ממש קשה, אבל פתאום יש לנו הזדמנות לראות את המשפחה שלנו יותר מאשר בדרך כלל, והתקופה הזאת גם איפשרה לי להקליט את האלבום. אז זו הייתה סיבה לאופטימיות עבורי. כל כך קל ליפול למלכודת הזאת שאומרת לך לחשוב שהדברים הם רעים ויהיו עוד יותר גרועים. זה אולי עלול להתברר כנכון, אבל גישה כזאת מבאסת אותי, אז אני אומר לעצמי, 'זה לא כל כך נורא. תחשוב על אתמול שהיה יותר טוב מהיום'. אני תמיד מנסה למצוא את החלק הטוב במה שקורה.
"אני תמיד חושב על זה שבמרחק של מיליוני קילומטרים מכאן, בצד השני של העולם" — הוא נעצר לרגע כדי לתקן את עצמו בפרפקציוניזם אופייני, "טוב, זה כמובן לא מיליוני קילומטרים, נכון?" הוא צוחק, "בכל מקרה, הרחק־הרחק מכאן יהיו אנשים שמציעים נישואים זה לזה. וזה מה שקורה בחיים של רוב האנשים. אני אוהב את האנושות ואוהב בני אדם. כך שאם אני יכול לכתוב שיר כמו Women and Wives, לעזור להורים לתת עצות טובות לאנשים צעירים, אני שמח על כך. גם Let it be היה שיר שנתן השראה לרבים. שירים כאלה נוגעים באנשים וממלאים אותם בהרגשה שהכל יהיה טוב. וזה מה שאני תמיד מרגיש כשאני מקשיב למוזיקה יפה. גם אם זה מביא אותך לידי בכי, זה גורם לך להרגיש יותר טוב. אני בר מזל. אנשים אסירי תודה למוזיקה שלי. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שהמוזיקה שלי עזרה להם להתמודד עם סרטן", הקול שלו רועד מעט. "זה כל כך משמעותי בעיניי".
איך זה גורם לך להרגיש כשהם אומרים את זה?
"שאתה עושה משהו נכון, שמה שאתה עושה שווה, משתלם. יותר מאשר רק משתלם. זה לצאת לעולם ולעזור לאנשים". לרגע נראה שהוא מאבד את חוט המחשבה שלו, שזה דבר נדיר אצלו. נראה שהוא באמת מוצף רגשית. "זה פשוט גורם לך להרגיש טוב עם עצמך".
האמת, הביוגרפיה שלו מלאה באירועים עצובים שהיו הופכים מישהו אחר לאדם הרבה פחות אופטימי. כשהיה בן 14 אמו מרי נפטרה מסיבוכים של ניתוח בעקבות סרטן השד - אובדן שבהמשך העמיק את הקשר שלו עם ג'ון לנון, שאמו נהרגה כשהיה בן 17. גם ההתאבדות של המנהל של הביטלס, בריאן אפסטיין, השפיעה עליו באופן עמוק. והוא איבד את לינדה למחלת הסרטן אחרי 29 שנים מאושרות יחד ושלושה ילדים משותפים. היא הייתה רק בת 56 וכדי להתמודד עם האבל הוא הסתייע בפסיכולוג. "הוא בעיקר עזר לי להיפטר מתחושת האשמה שלי על זה שלא הצלחתי להיות מושלם כל הזמן", הוא סיפר אחר כך. "מה שהיה כל כך נפלא בנישואים שלנו זה שנשארנו בויפרינד וגירלפרינד שעושים יחד ילדים".
נישואיו השניים, לדוגמנית לשעבר הת'ר מילס שאיבדה רגל בתאונת דרכים בלונדון, הסתיימו במפח נפש וניקזו לעברו את תשומת הלב התקשורתית שתמיד ניסה להימנע ממנה. מילס, אם בתו ביאטריס, האשימה את מעצבת האופנה סטלה מקרטני, הבת השנייה שלו ושל לינדה, כמי שאחראית להתערערות היחסים, קראה לה "קנאית" ו"רעה", וטענה שמקרטני היה שיכור חלק גדול מהזמן, עישן גראס, ניסה לדקור אותה בכוס יין שבורה ואף ניסה להטביע אותה באמבטיה בזמן שהייתה בהיריון. הפרשה נגמרה בהסדר גירושים שהעניק לה 24 מיליון פאונד, לא כולל תשלום שנתי של 35 אלף פאונד עבור אומנת לילדה.
× × ×
האירועים האלה לא פגעו באמת בחזות השמחה של מקרטני, שכבר כמעט 60 שנה נחשב לאחד האנשים האהובים ביותר בבריטניה. זה בהחלט מרשים להיות בעין הציבור תקופה כל כך ארוכה כמוהו, ולהמשיך להיות גורם מאחד במקום מפריד, אבל נראה שכבר מהרגע הראשון בקריירה הוא ידע שהתפקיד שלו הוא לבדר ולעשות פאן במקום להתמקד בקושי ובכאב כמו הרבה מהקולגות שלו. זה בטח לא היה קל. כל הלחץ שהיה נתון בו. עכשיו השיח סביב בריאות נפשית הפך לנורמה בקרב מוזיקאים ואמנים אחרים – במיוחד בתקופת הסגר – אבל אז, בסיקסטיז, כשזכה לתהילה כל כך חסרת תקדים, אף אחד לא העז לדבר על מה שהוא מרגיש באמת.
במבט לאחור, אתה חושב שהחברים בביטלס התמודדו עם בעיות נפשיות?
"כן, אני חושב שכן, אבל התעסקנו בזה דרך השירים. ככה ג'ון התמודד עם זה. הוא כתב Help, I need somebody ('הצילו, אני זקוק שמישהו יעזור לי') ואני חשבתי, 'טוב, זה רק שיר', אבל התברר שזו בעצם זעקה אמיתית לעזרה. אותו דבר קרה גם לי, בעיקר אחרי ההתפרקות של הלהקה. כולנו עברנו תקופות שבהן לא היינו מאושרים כמו שהיינו אמורים להיות. לרינגו הייתה בעיית שתייה חמורה. עכשיו הוא האיש הכי פיכח בסביבה, אבל היו הרבה דברים שהיינו צריכים לטפל בהם ואתה צודק – בתקופה ההיא לא נהגנו לדבר על בעיות שהעיקו עלינו. זה היה משהו שעבורנו, ארבעת החברים, שימש כנושא לבדיחות במקום לדבר על זה ברצינות. וההתבדחות על הנושא הייתה דרך להסתתר מפני זה. ועדיין, אחרי שאמרתי את זה, אני חושב שאנחנו בסך הכל מתפקדים בסדר, אני חושב".
מאז 2011 הוא נשוי בשלישית, לננסי שיבל, אשת עסקים ניו־יורקית מצליחה שצעירה ממנו ב־18 שנה. הם הכירו זה את זה באופן שטחי במשך 20 שנה, אבל לקשר הרומנטי אחראית אשת הטלוויזיה ברברה וולטרס. בזמן שהתראיין לווטלרס בתוכנית 'דה ויו' ב־2007, מקרטני סיפר שהוא היה מאוהב בעבר בצעירה יהודייה שפגש במיאמי ביץ'. וולטרס, ששיבל היא בת דודה שלה, אמרה "בוי, יש לי בחורה להכיר לך", ונתנה לו את הטלפון של ננסי. באופן אוטומטי, שיבל הפכה אחרי הנישואים לסר פול לליידי מקרטני. נכון לעכשיו, נראה שהנישואים שלהם בהחלט מאושרים.
השורה שהכי מאפיינת את מקרטני באלבום החדש לקוחה כנראה מהשיר Seize the Day. "זה עדיין בסדר גמור להיות נחמד", הוא אומר שם — סיסמה שיכולה לככב על טישירט בהתחשב בכך שכל כך הרבה דמויות ציבוריות שכחו את זה. לפני שנתיים הוא אמר ש"אלימות ושחצנות חזרו לאופנה". אני מזכיר לו את זה, אבל כאדם האופטימי שתמיד היה הוא מאמין ש"המטוטלת" – כמו שהוא קורה לה – התחילה לזוז לכיוון השני עם הבחירה של ג'ו ביידן. זו דרכו של העולם, הוא מתעקש. "בחיים, בטבע, יש חורף ויש קיץ".
עדיין, פעם או פעמיים באלבום נראה שהמעמסה של הסגר הכניעה אפילו אותו. הטקסט של השיר Find My Way טעון וכולל משפטים כמו "מוצף בחרדות שלך". וב־Deep Deep Feeling מופיעה לא פעם המילה "כאב".
אז לא הכל אופטימי אצלך.
"זה נכון. גם אתה עצמך אדם אופטימי, אתה מכיר הרבה אנשים שהם לא. כך ששורה כמו 'אתה מוצף בחרדות שלך' מתארת הרבה אנשים שאני מכיר. אבל אז אני בא ואומר, 'תן לי לעזור לך, תן לי להדריך אותך'. שוב, זה הרעיון של לנסות ליצור משהו שיכול לחולל שינוי בחיים של אנשים".
× × ×
ג'ון לנון נרצח ב־8 בדצמבר 1980 – לפני קצת יותר מ־40 שנה. אם היה חי היה חוגג יום הולדת 80 באוקטובר. בשנים האחרונות של הביטלס הוא ומקרטני, שניים שיצרו יחד כמה מהשירים הכי יפים אי פעם, לא הסכימו כמעט על שום דבר ותקופות ארוכות לא החליפו מילה ביניהם. הסכסוך המתגבר הוביל להתפרקות של הלהקה כשמקרטני - שהיה הראשון ללכת וגם גרר את חבריו לבית המשפט - מסומן כאיש שאחראי לאסון. אבל שני החברים מפעם השלימו הרבה לפני מותו של לנון והם נהגו לבלות יחד בניו־יורק. השיחה האחרונה ביניהם, מקרטני אומר, הייתה נהדרת.
אם לנון היה חי, הייתם חוזרים לעבוד יחד?
"כשהביטלס התפרקו קיבלנו החלטה שלא נחזור לעבוד יחד. כך שהתנתקנו מהביטלס. סגרנו מעגל. החשיבה הייתה 'בואו לא נקלקל את מה שהיה על ידי זה שנעשה משהו שלא יהיה מספיק טוב'. זו הייתה החלטה מודעת לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שהיה, כך שאני לא חושב שהיינו חוזרים לעבוד יחד. אבל מי יודע? אולי זה כן היה קורה. מה שבטוח, חידשנו את החברות בינינו, וזו הייתה ברכה בשבילי. לפעמים, כשאני כותב שיר, אני חושב לעצמי, 'אוקיי ג'ון, אני מעביר את זה אליך, מה השורה הבאה?' כך שיש לצידי ג'ון וירטואלי שאני יכול להשתמש בו".
קצת לפני הראיון מקרטני צפה בסרטו של פיטר ג'קסון, The Beatles: Get Back, שמתעד את השנה האחרונה של הלהקה. הבמאי שלח לו קטעי וידיאו שנעשו בזמן הקלטת האלבום Let it be ומעולם לא נחשפו. הסרט אמור לצאת בקיץ הבא, ומקרטני בהחלט מתרגש לקראתו. הצילומים, הוא אומר לי, מלאים, מתפקעים, מהומור – ארבעה גברים ששינו את העולם משתעשעים ומצחיקים האחד את השני. באחת הסצנות שיצא לו לראות הוא ולנון מבצעים את השיר הפותח של האלבום, Two of Us, כאילו הם שני פיתומים. בקטע אחר הם רוקדים יחד. "זה אישר מחדש את מה שידעתי", הוא אומר, "זה נתן הוכחה נוספת למה שבעיקר זכרתי מהעבודה עם הביטלס, שזה השמחה והכישרון".
זכרת את החברות עם לנון יותר מאשר את הריב?
"לגמרי, כן. וההוכחה היא בצילומים. במשך שנים גם אני קניתי את הסיפור האפל הזה של פירוק הביטלס וחשבתי, 'אלוהים, אני אשם בכל מה שקרה'. ידעתי שאני לא אשם באמת, אבל קל להאמין בזה כשהאווירה מסביב היא כזאת. בשולי התודעה שלי תמיד הייתה האמונה שזה לא היה ככה, אבל הייתי צריך לראות הוכחה. יש צילום נהדר שלינדה עשתה, הצילום הכי אהוב שלה, שמראה אותי ואת ג'ון עובדים יחד על שיר, ממש זוהרים משמחה. הקטעים מהסרט שראיתי הם כאלה. ארבעתנו פשוט עושים חיים".
ב־1970, כש־Let it be יצא, בתשובה לשאלה מה הוא מתכנן לעשות, מקרטני אמר: "אני מתכנן להתבגר". הוא היה אז בן 27. חצי מאה אחר כך, הוא מתעקש שהוא עדיין מתבגר. "אני לגמרי מנסה להבין מה זה להיות אדם מבוגר", הוא אומר בצחוק. "בגלל שבמקביל אני עדיין מעדיף להיצמד לילדותיות".
ילדותיות הולמת אותו, אני חושב, משום שהיא מאפשרת את קיומן של היקסמות, של השתאות, ועדיין יש בו הרבה מאלה. וגם אם 'מקרטני 3' מוגדר כחלק האחרון של טרילוגיה וכסגירת מעגל, וגם אם הוא עצמו כבר מתקרב ל־80, אסור אפילו לחשוב על האפשרות להציע לו לפרוש. "מה אם אעשה חלק רביעי?" הוא שואל בממזריות, "אני לא מתכנן עדיין לסגור את הדלת מאחוריי".
בראיון הקודם מקרטני סיפר לי על הפעם שבה הוא לקח את הסם הפסיכדלי DMT וראה את אלוהים. "אהה, הנה הוא שוב", הוא קורא עכשיו בעליצות מוגזמת, מעמיד פנים שפעם נוספת זכה לפגוש אותו. בשיר Find My Way שמופיע באלבום החדש יש שורה שאומרת: "אני הולך לעבר האור". האם האור הזה הוא אלוהים? "לא", מקרטני אומר חד־משמעית, "זו סתם אמירה. בליברפול היה לי שלט שקניתי בחנות עתיקות שאמר: 'לך לעבר האור' או משהו כזה. תמיד אהבתי את המשפט הזה. את הרעיון שמאחוריו. אני מעדיף ללכת לעבר האור מאשר ללכת לעבר החושך".
זה הרבה יותר בטוח.
"כנראה, אלא אם כן יש לך פנס".
