לא לדאוג רק לעצמנו

הרשות והחובה לדאוג קודם לחייך הוא העיקרון המוסרי המנחה, אולם הוא לא פוטר לחפש דרכים לסייע גם לאחרים.

אחד היסודות המוסריים באתיקה היהודית נדמה במבט ראשון כהפוך ממנו: "חייך קודמים לשל כל אדם", או "עניי עירך קודמים". הסוגיה הנודעת בה נחלקו רבי עקיבא ובן פתורא על ההולך במדבר ויש לו רק קיתון אחד של מים מבטאת את העיקרון המוסרי הזה. עמדת היסוד היא שיסוד המוסר פותח בהכרה של זכות האדם לדאוג לעצמו. זהו חלק מתפיסת האחריות הכוללת של האדם, שגם מתירה לו להעמיד את קיומו כיסוד הראשוני של החיים. אולם עיקרון זה אינו עיקרון מתיר לאדם לדאוג רק לעצמו. הזכות לפתוח בדאגה לחייו עדיין מחייבת אותו לצעדים הבאים, שהם הרחבת העיסוק בעצמו בלבד, וקבלת אחריות על מי שהוא יכול לסייע בעדו. זה הבסיס למצוות הנתינה הרבות שאנו מצווים בהן, שמצוות על האדם לא להסתגר בתוך עצמו כי אם לחפש את הדרכים בהן הוא יכול להיטיב לעולם.

העיקרון היהודי הזה מאפשר לנו להביט אל סוגיית האחריות למדינות העולם השלישי, שאינן מסוגלות לממן בעצמן את החיסונים, ואין להן נגישות ליכולת למנוע את התפשטות המגפה בהן. אנו רשאים בראש ובראשונה לדאוג לעצמנו, לצוותים הרפואיים, לאנשים בגיל המבוגר, לכל מי שיש לו סיכון מסוים, ואפילו לשכבות גיל רחבות. זהו, כאמור, הבסיס היסודי ביותר של אחריות האדם לעצמו, למשפחתו, לחברה הקרובה ולמדינתו.

האם הדבר מחייב, אפוא, להיות אטום לצרכים של המדינות העניות?

יש שתי סיבות המחייבות אותנו לבחון מה אנחנו מסוגלים לעשות גם כשאנו מציבים את טובת עצמנו לפניהן. ראשונה בהן היא ההגדרה של "עניי עירך" בעולם הגלובלי שבו אנו חיים. האמונה בבריאת כל אדם בצלם א־לוהים; העובדה שאנחנו כפר גלובלי קטן, והקשר בין האנושות השתחרר מהמקום הפיזי בלבד אל המרחבים הווירטואליים, וגם הפרקטיקה הנובעת מההבנה כי מדינות אלה ימשיכו להיות מוקדי הפצת המגפה גם אלינו אם לא נסייע לטפל במצבים הקיצוניים שלהן - הן שיקול דעת שצריך לשקול. שנייה בהן היא העובדה שיש גם להתייחס לרמת הסיכון, ולהבין שצריך לבחון עד כמה אנחנו, המדינות העשירות, צריכות לאלה שנמצאים במעגל הסיכון ברמה הנמוכה ביותר (כגון ילדים, בכפוף להכרעה המדעית עד כמה הם מדביקים אחרים), מול האנשים הנמצאים ברמת סיכון גבוהה מאוד במדינות העולם השלישי.

מה עושים, אפוא? כאמור, ראשית על מדינות המסוגלות לכך, ומדינת ישראל היא אחת מהן, לחסן את כל מי שזקוק לחיסון ושהוא במעגל שיכול להדביק אחרים. אבל לאחר מכן עליהן לבחון עד כמה הן מסוגלות להפריש חלק מהחיסונים לאנשים הנמצאים ברמות סיכון גבוהות מאוד במדינות עניות.

הקצאה כזו יכולה להיות על חשבון שמירת עודפים "לכל צרה שלא תבוא"; הכרה באחוז שלא מתכוון להתחסן ושאין דרך לכפות עליו; ובדרכים רבות אחרות. משעה שקיימת אמונה בסולידריות האנושית הבינלאומית הנדרשת, צריך לעשות מאמץ ולבחון את הדרכים בהן ניתן לסייע למדינות עניות בלי לפגוע בעיקרון של הרשות והחובה לדאוג בראש ובראשונה למדינתך שלך. כך גם נמלטים מסכנת הצביעות, הדיבורים על סולידריות ללא כל כיסוי, ומאטימות לצרותיהם של אחרים.

הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר