עליזה בלוך היא דינמו מזמזם, פעלתן. אני מלווה אותה בשעה שהיא סובבת בסניף קופת חולים לאומית בשכונת רמה ב'. האולם הקטן עמוס במתחסנים. ראש עיריית בית־שמש היא לא מהפוליטיקאים שממתינים שייגשו אליהם. היא מסתערת על התושבים בנחישות של מנהלת בית ספר ערב מבחני הבגרות, עוברת אחד־אחד. גבר בשנות ה־50 לחייו יושב על כיסא לצד רעייתו. עברתי צנתור, הוא אומר, ולכן אני נכלל בקבוצות הסיכון ומתחסן. הוא מרוצה מאוד. בכלל, יש חגיגיות באוויר. זו תחושה שמאות אלפי ישראלים חשו השבוע. "אופוריה קטנה", אמר לי אחד המתחסנים, "המחשבה שאולי מעכשיו אתה מוגן, שזה תחילת הסוף של העסק הזה. קשה להסביר".

תחילת הסוף, ואולי רק סוף ההתחלה, שהרי הסגר כאן. בשבוע שעבר שוב הפכה בית־שמש לעיר אדומה. היא ההדגמה של אחד המרוצים המרתקים בעולם: בין תנופת החיסון ובין ההתפרצות החדשה המתרחבת בישראל, מתובלת כעת בזן הבריטי. אם המתחסנים ינצחו את הנגיפים, אם עומס האשפוז יצנח בעוד כמה שבועות, נהיה המקום הראשון שיצליח לקטוע את המגפה באמצעות חיסון.

הבעיה של קו 16

הקרב הזה יוכרע שכונה אחרי שכונה. בכלל, מגפות הן אירוע מקומי. הילדים נדבקים בבית הספר. הוריהם, בתור לקופה בסופרמרקט. שיחות הטלפון הטרודות יציפו את המרפאה הקרובה. בזמן שבפוליטיקה הארצית השתעשעו בשנתיים האחרונות בסדרה של מערכות בחירות, אלה נבחרי הציבור ברשויות המוניציפליות שנשאו בנטל. חלקם התפוגגו, ואחרים הזדהרו. כך קרה בבת־ים, כאשר צביקה ברוט החליט על דעת עצמו לסגור את הלימודים כשצפה התפרצות. בירוחם, שם טל אוחנה הובילה לירידה דרמטית בהדבקה.

אחרי החיסונים ומנת הנחת שסיפקו, אנחנו עומדים ברחוב. כמה מאות מטרים משם אירעו ההפגנות שהפכו את בית־שמש למפורסמת בעשור האחרון, ולא בקטע טוב: התעמרויות של חרדים קנאים בתלמידות בדרכן לבית הספר. לאחרונה יש רגיעה. בלוך מסבירה לי שהעניין הוא "לא לתת לקצוות לקבוע סדר יום", ולהבין שכולם רוצים "חיים נורמליים, נטולי קונפליקטים, ולכן מתמקדים בשיפור ניקיון, בגנים ובדיאלוג".

זו לא כל הסיבה שהאירועים האלה פסקו, אני מחדד. היא תוקעת בי מבט חריף. "יש מצלמות בכל מקום, ויש אכיפה", היא מוסיפה, "היו גם מעצרים וכתבי אישום".

מתברר שאפשר לבצע אכיפה בחברה החרדית. עניין של רצון.

מורה חרדית צעירה ניגשת, קצרת נשימה מעט. "סליחה, אין מספיק אוטובוסים", היא אומרת לבלוך. "אני עוברת ברחוב וכל בוקר מאות ילדים מחכים בדרך לבית ספר, והאוטובוס פשוט עובר ולא עוצר להם". הוא לא עוצר בגלל הגבלות על עומס נוסעים בתקופת הקורונה, אבל את הקווים לא תיגברו. ראש עיריית בית־שמש משחררת אנחה. "אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן", היא אומרת למורה ולוקחת עוד פרטים.

היא פונה אליי. "אתה יודע כמה שרי תחבורה היו לי מאז שאני ראש העירייה? שלושה". בלוך נבחרה לפני שנתיים. לכל שר היא צריכה להתחיל להסביר מחדש את הבעיה עם קו 16 בימי הקורונה.

|

קצוות עבים

אנחנו הולכים בפארק. בלוך מזהה מרחוק ילד יחיד גורר ילקוט. סיימת ללמוד, היא בודקת. הילד מאשר ומוסר פרטים, מעט נידף. סגר או לא סגר, בלוך הודיעה למשרדי הבריאות והחינוך שברגע שיהיה היתר להתכנס "אפילו חמישה בני אדם" במרחב הציבורי, "אני אפעיל לימודים בחוץ. לא מחכה. אין מועד ב' לזמן האבוד הזה". היא עוקפת שאלה על תלמודי התורה ועל האפשרות שימשיכו לימודים, בפנים, גם בלי היתר. "רובם יצייתו, אני מאמינה. קצוות תמיד יהיו". הקצוות האלה לא כל כך דקים. לא בבית־שמש, ולא בכלל.

היא מוטרדת מהנזק, ולא הבריאותי. "יש פה ילדים שגמרו לסמוך על בית ספר. אז כן, יש בבית־שמש ילדים שלקחו שיעורים באוניברסיטה. אבל אני לא מודאגת מאלה שיגיעו בכל מקרה לבית ספר לרפואה". בלוך שואלת אם אני יודע איך מעבירים שיעור בחינוך החרדי, כאשר יש סגר. חשבתי שהם לומדים כרגיל, אני מודה. לא כולם, היא מתקנת. "הם לומדים בטלפון. בשיחת ועידה. הרי אין מחשבים בבית. תדמיין לעצמך מה זה עבור מורה ללמד ככה".

בית־שמש הייתה פתוחה למסחר במהלך הסגר שלא היה, בשבועיים האחרונים. כשהולכים ברחוב יצחק רבין, מול העירייה, כל החנויות שאינן חלק מרשת ארצית פתוחות. במקביל, תור מתגודד מול עמדת בדיקות הקורונה. "אתה יודע כמה אנשים מתו מקורונה בבית־שמש מתחילת המגפה?" שואלת בלוך. "16. מחודש מארס. 51% מהאוכלוסייה בת פחות מ־18. זו עיר של ילדים".

היא מנסה להמחיש שתחושת החירום נפגמה. עבור התושבים הנזק הכלכלי משמעותי יותר מהסכנה הבריאותית, משום שהציבור צעיר כל כך. סלוני הכלות ואולמות האירועים נסגרו. האבטלה גברה. ידיה מלאות בסיפורי רווחה ובמאבק במגפה. נקודת האור היחידה היא יזמי נדל"ן שמחפשים כעת הזדמנויות עסקיות בעיר.

בלוך התקינה פרגולות ליד בתי כנסת כדי שיתפללו בחוץ, סידרה ארונות קודש קטנים, הוסיפה מתקני ספורט ושעשועים ומתכננת אירועי תרבות באביב בחוץ. "הקורונה התערבבה פה עם ארבע מערכות בחירות, עם חוסר אמון בהנהגה", היא אומרת, "תחושה שהרבה מתפרק".

מחוסן לביקורת

הקורונה חשפה שחוסר השוויון מול הסקטור החרדי חמור יותר מ"אי־השוויון בנטל" המפורסם נתניהו בונה על כך שאם לקראת הבחירות נראה את סוף המגפה, הישראלים ישכחו לו את זה

בירושלים לא חשים בהתפרקות שמרגישים בבית־שמש. נתניהו היה נחוש השבוע כשהסביר לשרים שאין ברירה לבד מסגר. "ממשלה של סגר, למען הסגר ובידי הסגר", העיר גורם עוקצני בקואליציה. נתניהו התחסן מפני הביקורת הזו, מזמן. וממילא המומחים ממליצים על סגר. בראש העמוד מופיעים ניתוח של ד"ר הילה דה ליאון מהמכון האיטלקי TIFPA-INFA ושל פרופ' דורון גזית מהאוניברסיטה העברית. הניתוח מראה כי גם בהינתן חיסון, הכלי המשמעותי ביותר למניעת תמותה עד סוף אפריל הוא סגר. החיסונים ישפיעו מאוד – אבל לא בחודשיים־שלושה הקרובים.

זה פרק זמן די חשוב לנתניהו, כמובן. בסוף מארס ישראל הולכת לבחירות. עד אז, ראש הממשלה צריך להמחיש בלימה בתמותה, ומבצע חיסונים מחודש בקצב גבוה. ומה לגבי צעדים דיפרנציאליים?

נתניהו סיפר לאחרונה לשני שרים כי שוחח עם "מנהיגה באירופה" – הם ניחשו שזו אנגלה מרקל – והייתה ביניהם הסכמה שפתרונות "דיפרנציאליים, מקומיים, כל הדבר הזה לא הצליח. ניסינו. לא הצליח. תמיד יש פרצות, יש פשרות. סגר זו הדרך היחידה להוריד תחלואה". יש בזה משהו. בריטניה וגרמניה בסגר והודיעו השבוע שלא יהיו לימודים לפחות עד פברואר. כל ההגבלות המידתיות של האירופאים התמוטטו לתוך עצמן. מצד שני ההשוואה פגומה. האוכלוסייה הישראלית צעירה, קטנה ובדרך כלל בריאה יותר מזו של גרמניה, בריטניה או ספרד. באירופה גם אין מערכות חינוך נפרדות למיעוטים.

בעיקר: אין אכיפה סלקטיבית שקשורה לצורכי ההישרדות של ראש ממשלה שנאשם בפלילים.

בסוף דצמבר, עם גאות התחלואה, פנה פרויקטור הקורונה נחמן אש למשרד הבריאות בבקשה להכריז על כמה ערים חרדיות כאזור מוגבל, ולהשית בהן הגבלות תנועה וסגירת לימודים גם בבית הספר היסודי. המפלגות החרדיות איימו שלא יהיה ציות, שזה ייגמר במרי אזרחי. ממילא, אמר אריה דרעי לאש וליולי אדלשטיין, עוד מעט נזדקק לסגר מלא. אז למה להילחם על זה. אש הבין, כמו קודמו רוני גמזו, שמדובר בקרב אבוד. כמו שהקרב על סגירת תלמודי התורה היה אבוד, וכמו שחתונות חסידיות צפופות ונטולות מסכות המשיכו להתקיים השבוע בערים האדומות בישראל. קורא חרדי כתב לי לפני כמה שבועות וביקש שנדווח על הפרה בתלמוד התורה של בנו. מדוע אתה פונה, שאלתי. אנחנו מודאגים ולא רוצים להידבק, הוא השיב, אבל יש עלינו לחץ חברתי להמשיך לשלוח את הילדים.

מצוקתו מזכירה אבחנה חשובה: מי שמשלם בדם על ההפקרות המוחלטת של אכיפת ההנחיות בציבור החרדי הם, בראש ובראשונה, חרדים בעצמם. לא די בכך שהחברה צפופה וענייה ולכן מצויה בסיכון מוגבר להידבקות, חלק מפרנסיה מובילים אותה, מי בשרלטנות ומי בפחדנות, אל משעול החולי והתמותה.

לפי נתוניו של פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן, למעלה מ־400 גברים חרדים לכל מאה אלף אושפזו בשל קורונה, כמעט פי שניים מהציבור הכללי. 61 לכל מאה אלף מתו. זה פער של עשרות אחוזים מהציבור הכללי.

הטענות המיסטיות והפסאודו־מדעיות שהבטיחו חסינות חרדית לקורונה היו בובע מייסעס קטלניות. ולא רק לחרדים. ההתפרצות הנוכחית החלה באי־אכיפת בידודים בציבור הערבי, בעיקר של חוזרים מחו"ל (מטורקיה), המשיכה להפרות ענק במערכת החינוך החרדית, והלכה והתפשטה בציבור הכללי. הנגיף לא מאמין באוטונומיות תרבותיות, וגם לא בצרכים הקואליציוניים של ממשלת נתניהו; הוא משתכפל, והורג בכלל האוכלוסייה. ואלה הם החומרים שמהם עשויים כעס פוליטי, טינה, וגם מנדטים.

בנט היה הראשון להסתער, כאשר תקף את הפוליטיקאים החרדים השבוע (ולשם האיזון הקדוש, הזכיר את מבצע החיסונים השערורייתי של עיריית תל־אביב). הוא לא יהיה האחרון. המנדטים הפריכים של המרכז הישראלי ממתינים שיאספו אותם מהרצפה, והם זועמים.

השאלה היא מה יהיה עוצמתי יותר. האפקט המצטבר של התחסנות, או הזעם המתגבר על סגרים ונזקיהם ואפליה לטובת סקטורים, ובעצם, החרדים. נתניהו חושב שהישראלים ישכחו. אם לקראת סוף מארס יתברר להם שהמדינה הולכת ובוקעת ממנהרת הקורונה, הדרך כבר לא תעניין אותם. בבריטניה ובארה"ב זה ייקח זמן רב יותר, ונתניהו יבצע את ההשוואות (השגויות) וייקח את הקרדיט. וככל שלפיד, בנט וסער יגידו שהקרדיט לא שלו, כך הוא יתחזק.

זו התוכנית בליכוד, והיא שקופה מאוד. האם אפשר לסכל אותה? בעיקר אם יהיה אירוע בלתי צפוי: קריסת מבצע החיסון או התפרצות שתגרום לעודף התמותה בגל הקודם להחוויר. שימו לב איך הפך משפטו של ראש הממשלה, הראשון בהיסטוריה הישראלית, לרעש לבן.

הבחירות יבואו וילכו, אבל הנזק שנגרם עמוק יותר. במשך עשרות שנים עוסקת המערכת הפוליטית בחוסר השוויון של הפטור לבחורי הישיבות. לאחרונה יש פריצת דרך; הבנה גוברת שאין טעם לכפות גיוס בשם שוויון שכזה. שהאבא של כל הפרינציפים בפוליטיקה הישראלית, גיוס כללי, כבר לא יתממש לעולם. כמו בעניינים רבים, הקורונה הפכה הכל. רגע לפני בחירות, בוקע חוסר שוויון חריף ומיידי בהרבה, כזה שנוגע בבריאות הציבור, בחינוך ובפרנסה.