התרנגולים בדומייה
שייקה לוי זוכר "קול מיוחד, כמו של כינור" | גברי בנאי נפעם מהרומן הסודי עם הבמאית | יהורם גאון מרגיש אחראי לשידוך | ודבורה דותן מתארת "בחור שישב על המדרגות בהבימה, ניגן בגיטרה ושר כל כך יפה. זה היה ליאור ייני" | בוגרי הלהקה המיתולוגית והבן יותם נפרדים מהזמר הרומנטיקן שקולו נדם
גברי בנאי מחייך כשהוא נזכר איך גילה את סיפור האהבה של נעמי פולני וליאור ייני. "עבדנו אז על התוכנית השנייה של התרנגולים, ובמקביל המשכנו להופיע עם התוכנית הראשונה", הוא מספר. "היו לנו שתי הצגות בנהריה, ופשנל, המפיק שלנו, סידר לנו שם מלון. למחרת בבוקר עשינו חזרות במשך ארבע שעות והלכנו לאכול צהריים. פתאום נעמי הודיעה שיש לנו חזרה גם אחר הצהריים, ואנחנו לא הסכמנו. אמרנו, 'לא ייתכן, יש לנו הצגה בערב', אבל נעמי התעקשה: 'לא יעזור לכם. יש חזרה' – והלכה. ישבנו כועסים, ממורמרים, ופתאום ליאור שאל, 'אתם רוצים שאני אבטל את החזרה?'. אמרנו, 'בטח', וליאור אמר, 'יהיה בסדר'. אחר הצהריים נעמי הגיעה, ישבה, הדליקה סיגריה כדרכה, ואמרה, 'בגלל קסמו של השליח החזרה מתבטלת'. והחזרה באמת התבטלה. ככה הבנו שיש ביניהם סיפור".
ולפני זה?
"עד אז היו רק שמועות. אני בטח לא ידעתי. במהלך ההופעות החשמלאי שלנו אמר שיש איזשהו סיפור עם נעמי וליאור. אמרתי לו, 'מה, אתה עושה צחוק?'. הוא אמר לי, 'מה פתאום. אני ראיתי שליאור נכנס לחדר שלה, והם סגרו את הדלת'. לא האמנתי. אמרתי לו, 'מה אתה מדבר?'. אבל לאט־לאט הבנתי שזה נכון. ברגע שזה נודע לנו, קיבלנו את זה בסדר גמור. למה לא?"
"קיבלנו את סיפור האהבה הזה בברכה", אומר שייקה לוי. "אהבה היא אהבה. נעמי כבר לא הייתה צעירה כשהיא בחרה בליאור, והלב מוביל אותך לאן שהוא מוביל".
גם עמירם ספקטור, עוד אחד מחברי הלהקה המיתולוגית, זוכר את הרומן ההוא. "אני לא שמתי לב שנולד כאן רומן, אבל האחרים כנראה הבחינו בזה", הוא אומר. "כשזה התגלה, שמחנו מאוד בשביל נעמי ובשביל ליאור. סיפור האהבה הזה לא הפריע לשום דבר. נעמי הייתה, ועדיין, משכמה ומעלה. האמנות הייתה בשבילה הערך העליון".
כן, הקול זהב
ליאור ייני, שאחראי לכמה מהקלאסיקות הכי יפות שהתנגנו כאן ("בדומייה", "אגדה יפנית", "בואי לאילת") והלך לעולמו השבוע, בגיל 84, היה אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית השנייה של התרנגולים, וזו הייתה הפריצה האמנותית שלו. העובדה שבמהלך חברותו בהרכב התאהב בבמאית הקשוחה שלו, לימים כלת פרס ישראל, הוסיפה למיתולוגיה שהתפתחה סביב הלהקה וסביבו. לנסיבות הצטרפותו לתרנגולים יש מספר גרסאות שמשלימות זו את זו, ונראה שכולן נכונות.
"נעמי מצאה אותי בתיאטרון הקאמרי, לשם התקבלתי כשחקן של תפקידים קטנים, כולל בהצגת 'כנרת כנרת' של אלתרמן", סיפר ייני בראיון. "כשיהורם גאון ועוד שניים־שלושה עזבו את התרנגולים, נעמי חיפשה מחליפים, ומישהו סיפר לה עליי. אמרו לה, 'הוא לא זמר, אבל שר יפה מאוד'. באתי לשיר וקיבלתי אהבה. נעמי מצאה חן בעיניי. אמנם, היא מבוגרת ממני בתשע שנים, אבל היא מאוד מוכשרת וחכמה. זכרתי אותה מילדותי בקיבוץ אפיקים, כשבאה אלינו מהפלמ"ח. הגענו לחופה לאחר שהייתי כבר נשוי כשנה למי שלמדה איתי בסטודיו הבימה".
"את ליאור הבאתי ללהקה אחרי שהשתתפנו יחד ב'כנרת כנרת'", כתב יהורם גאון, חבר ההרכב הראשון של התרנגולים, באוטוביוגרפיה שלו, "עוד אני פוסע" (ידיעות ספרים). "בדיעבד התברר שהייתי אחראי לא רק לשידוך בינו לבין הלהקה, אלא גם לשידוך בינו לבין נעמי. פגשתי אותו יום אחד בכסית, והוא סיפר לי שבכוונתו לעזוב את הקאמרי ולנסוע ללמוד תנועה בצרפת. אמרתי לו, 'למה לך צרפת, כשיש לי בשבילך את המורה לתנועה הכי טובה בארץ ואולי בעולם?' סיפרתי לו שממש בימים אלה מנסים לאתר זמרים חדשים לתרנגולים, ושאני יכול להעלות את שמו.
"כעבור חודשיים טילפנתי לקיבוץ דגניה, שם התקיימו החזרות, סקרן לדעת מה חדש בלהקה. פולי ענה לי, וכששאלתי אותו איך מתקדמות החזרות, הוא אמר להפתעתי שאין חזרות: 'זוכר את ליאור ייני שהבאת? הוא ונעמי מסתגרים כבר ימים רבים בחדר ולא יוצאים. זהו, הם ביחד'".
גם לחברת הלהקה דבורה דותן מגיע קרדיט על השידוך הזה, מתברר. "ליאור ואני למדנו בבית הספר למשחק של תיאטרון הבימה", היא מספרת. "לימים הלכתי ללהקת הנח"ל, שבה היו חברים גם עליזה רוזן, יהורם גאון וגברי בנאי. נעמי פולני ביימה אותנו. אחרי כמה שנים היא רצתה שעליזה ואני נצטרף להרכב השני של התרנגולים, ואמרה שחסר לה בחור. נזכרתי בבחור שישב על המדרגות של הבימה, ניגן בגיטרה ושר כל כך יפה, והצעתי לה שתשמע אותו שר. היא שמעה והתלהבה. זה היה ליאור ייני".
"היה לו קול מיוחד, כמו של כינור", אומר שייקה לוי. "מאחר שצביקה גרטל עזב את הלהקה, ונעמי חיפשה במקומו טנור גבוה, ליאור מילא את התפקיד. אני הייתי הקול הנמוך יותר, והוא היה הכינור הגבוה. הוא שר נפלא".
מקהלת הצבא הכחול
הסיפור של התרנגולים, מהלהקות החשובות ביותר במוזיקה הישראלית לדורותיה, התחיל ב־1959, כשנעמי פולני התבקשה לביים שירים לתוכניות ה־12 וה־13 של להקת הנח"ל, "לא לצאת מהכלים" ו"בדרך כלל". שנה אחר כך, עם סיום התוכנית ה־13, החליטו חמישה מבוגרי הלהקה – יהורם גאון, חנן גולדבלט, ישראל (פולי) פוליאקוב, עמירם ספקטור ותובל פטר – לפנות לפולני ולבקש ממנה שתמשיך לעבוד איתם. אף אחד לא חשב על הצלחה מסחררת, "רק להרוויח כמה לירות ואולי מתישהו לקנות עם זה דירה", כדברי ספקטור. לצד החברים מלהקת הנח"ל פנתה פולני לחיילים מלהקות צבאיות אחרות שאיתן עבדה, ובהם שייקה לוי מלהקת פיקוד המרכז וצבי גרטל ויוסי צמח מלהקת גייסות השריון.
היו לא מעט הצעות לשם שתקבל הלהקה החדשה. "היו מספר שמות אופציונליים, אבל הם לא היו מספיק טובים", סיפרה פולני בעבר. "כשסיפרתי לדן בן אמוץ על הלהקה החדשה של שמונה גברים, הוא מיד אמר, 'גבר זה גם תרנגול, אז תקראו ללהקה 'התרנגולים'".
"זאת לא הייתה האפשרות היחידה", קובע עמירם ספקטור, שנעשה לימים איש עסקים מצליח בתחום היהלומים. "בין השמות האחרים שעלו על הפרק היו 'הכרובים המזמרים', 'הצעירים' ואפילו 'הצבא הכחול', בגלל מקהלת הצבא האדום. אמרנו, נבוא פעם בשבוע ביום שישי לאיזה קיבוץ, ונשיר. חלום מטומטם של ילדים נאיביים. אבל באו פונקציונרים מהתרבות, שמות כמו שייקה אופיר, יוסי בנאי ואורי זוהר, פקחו לנו את העיניים ואמרו, 'תהיו פושעים אם תתעקשו להופיע רק בקיבוצים. כל המדינה צריכה לראות אתכם'. והם צדקו. היו לנו 600 הופעות והמון להיטי ענק".
השירים שביצעה הלהקה בתחילת הדרך היו בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטים של להקות צבאיות והרכבים אחרים שפולני אהבה: "אוהבי הטבע" ו"אליפלט" של להקת גייסות השריון, "ערב במסחה" שביצעה להקת בצל ירוק, "חולשה של בת" ששרה להקת הנח"ל, "אין כמו יפו בלילות", "כבוד עצמי" ו"זאת מרחוב פנורמה" של רביעיית מועדון התיאטרון. "אני הבאתי ללהקה את 'שיר השוק'", מספר שייקה לוי. "נעמי שמר כתבה אותו ללהקת השעות הקטנות מצפת, שבה הייתי חבר. כשעברתי לתרנגולים, הצעתי את השיר לנעמי פולני, והיא אהבה אותו".
שיעור בהיסטריה
כסף לא היה להם, ובתחילת הדרך נאלצו לקיים את החזרות בדירה של פולני בנווה צדק. לאחת החזרות הזמינה הבמאית את שאול ביבר, שהיה אז קצין התרבות של להקת גייסות השריון, וזה סידר ללהקה מקום לחזרות בקומה השנייה של בית השריון בשדרות ירושלים ביפו. "לא היה לנו אז כמעט מה לאכול", נזכר לוי. "בקושי היה כסף לסנדוויץ' ולקפה במזנון של בית השריון. במשך שנה עשינו חזרות בלי לקבל תשלום. גם לא ביקשנו. בשביל לחסוך הייתי הולך מדי יום ברגל מהחדר השכור שלי בצפון תל־אביב ליפו. רק לצביקה גרטל היה כסף, כי הוא עבד כנגר".
"לא עשינו את זה בשביל הכסף", אומר ספקטור. "הכרטיסים להופעה הראשונה שלנו נמכרו במחיר של כרטיסי קולנוע".
הבכורה הרשמית נערכה ב־16 במאי 1961 באולם נחמני בתל־אביב. בפואיה הוצעה למכירה תוכנייה שקושטה בציורים של צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן. "הלהקה הייתה היסטריה מהשנייה הראשונה", אומר לוי. "האולם היה מלא עד אפס מקום, ואנחנו שרנו עם כל התנועות וההרמוניות, בלי מיקרופונים. היו רק האקורדיון של תובל פטר והקולות שלנו".
אלבום הבכורה של התרנגולים יצא כעבור מספר חודשים וזכה להצלחה ענקית. התוכנית השנייה, שאליה הצטרף ליאור ייני, כללה גם היא להיטים רבים, בהם "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "ככה סתם", "שיר אהבה חיילי", "יוסי, ילד שלי מוצלח" ו"שיר השכונה", שהיה לאחד מהמנוני שנות ה־60. כל הלחנים נכתבו על ידי סשה ארגוב, ואת המילים תרמו חיים חפר, ע. הלל ודן אלמגור. על העיבודים היו חתומים גיל אלדמע ואלכס וייס.
"ההצלחה של התרנגולים, וגם של הגשש החיוור, נזקפת לזכותה של נעמי, שהייתה בית ספר של איש אחד לתנועה, למשחק ולשירה", אומר גברי בנאי. "בן אדם אחד שנותן לך בית ספר שמלווה אותך כל החיים. אבל היא לא קלה. היא דורשת משמעת. היינו עובדים שנה על תוכנית, ובסוף הגיעה הצלחה מאוד גדולה. עשינו 46 הצגות בחודש. באותה תקופה, אם היו 30 הצגות בחודש, זה נחשב שלאגר. עם הגשש הגענו ל־42 הצגות. היה גם כיף גדול".
"במשך חודשים רבים קיימנו חזרות וביצענו עשרות שירים שונים, כשלכל שיר יצרה נעמי העמדה מיוחדת וצבע משלו", כתב יהורם גאון בספרו. "מעולם לא עירערנו על החלטה של נעמי. מעולם לא הצענו לה שיר או העמדה חלופית לזו שהציעה לנו. היא הייתה כל כך נערצת ומוחלטת, שלא העזנו. כשהייתה מכנסת אותנו במעגל, היינו בולעים בצמא את הערות הבימוי שלה. למעשה, לא הייתה לה כוונה להעביר אותנו משלב החזרות להופעות: אלה כלל לא עניינו אותה. 'הופעות והצגות הן עבודת פקידות', הייתה אומרת לנו".
"העבודה עם נעמי הייתה מאוד־מאוד קשה למי שלא עבד איתה קודם", אומר שייקה לוי. "אני עבדתי איתה כבר בלהקת פיקוד הגדנ"ע וידעתי שהיא מאוד מדויקת, מאוד יסודית. היא עבדה על כל תו, על כל תנועה וכל זיז, ולכן זה יצא כל כך מושלם, כל כך מהפנט. זו הייתה עבודה קשה, אבל אין ספק שזה היה בית הספר הכי גבוה לאמנויות הבמה. עד היום אני מושפע ממנה, מהטעם שלה. עד היום אני חושב מה נעמי הייתה אומרת על איזשהו דבר, מה היא הייתה אומרת על דברים של הגשש. היא עולם ומלואו. אני לא חושב שיש עוד אדם כמוה בארץ בשטח האמנות. היא גאון במלוא מובן המילה".
"אחרי שעזבתי את הלהקה, חטפתי מרה שחורה", נזכר עמירם ספקטור. "הרי בתקופת התרנגולים קיבלתי מכתבי מעריצים, וכשהייתי הולך ברחוב, ראיתי מבטים ננעצים ושמעתי לחשושים. ידעתי שמדברים עליי, עלינו. כשעזבתי את הבמה, הלחשושים נפסקו. הבנתי שהלך הקסם. הייתי אז במשבר נפשי".
אהבה חדשה
הלהקה התפרקה בתום שלוש שנות פעילות. עייפות החומר, סכסוכים קטנים וחלומות חדשים עשו את שלהם. גם הרומן של פולני וייני לא תרם לשלווה. "היו המון סיבות לפירוק", אומר שייקה לוי. "החברות בין כולם קצת התערערה, והכל נהיה בלתי אפשרי. פשנל הרגיש את זה, ובמהלך טיול של הלהקה בחו"ל הציע לגברי, לפולי ולי להקים הרכב חדש שישלב שירים ומערכונים. כבר בחו"ל, במלון, התחלנו לעבוד על 'ספר לי' ו'עוזי עוזי', השירים הראשונים של הגשש".
כוכבו של ליאור ייני דרך אחרי פירוק הלהקה. הוא החל בקריירת סולו, כיכב במחזמר "איי לייק מייק" ובסרטים "לאן נעלם דניאל וקס" ו"סיירים" והשתתף במופע המצליח "הלוך הלכה החבריא", שכלל שירים רוסיים מתורגמים לעברית ובהם "בדומייה", מגדולי להיטיו. אחרי גירושיו מפולני נישא לאביבה אור־שלום – ציירת, משוררת ופילוסופית – נסע עימה לצרפת, ושם חי איתה מספר שנים עד שנפרד ממנה. "כשהוא חזר לארץ, לא היה לו איפה לגור", מספר שייקה לוי. "נעמי הציעה לו לגור אצל אחיה ברמת־אביב, ושם הוא שוב התאהב בגדול – הפעם ברותי, אחייניתה של נעמי".
"שלוש פעמים הייתי נשוי, וזה הסתיים בגט", סיפר ייני באחד הראיונות. "עם הראשונה למדתי בסטודיו הבימה. נעמי פולני הייתה השנייה, אם ילדיי יותם ואיה, שחזרו בתשובה. אביבה אור־שלום הייתה השלישית. עם רותי, האחיינית של נעמי, הצעירה ממני ב־12 שנה, לא ממש התחתנתי. הספיק לי מהרבנות. בלי החותמת שלה הייתי עם רותי יותר מאשר עם כולן".
מהזוגיות עם רותי נולד בנו השלישי, שרן, קפטן קבוצת הכדורגל של מכבי תל־אביב. הבן הבכור, יותם (56), ניסה ללכת בדרכי הוריו ולהשתלב בשואו־ביזנס. הוא גם השתתף במופע החידוש של התרנגולים שביימה אמו ב־2000, ואחר כך ירד מהבמה וחזר בתשובה כמו אחותו. "את התרנגולים המקוריים לא הכרתי" הוא אומר, "כי נולדתי כשהלהקה כבר הייתה בסוף דרכה, אבל אני זוכר ריחות ודמויות של אנשים שהסתובבו אצלנו בבית. גדלתי כמובן על השירים הנהדרים".
בעצם, גדלת בעיקר עם אמא.
"בהחלט. הם חיו שבע שנים יחד והתגרשו כשהייתי בן חמש. בגיל שמונה עברנו לאפיקים – הקיבוץ של סבא וסבתא, ההורים של אבא – שם היינו עד שאמא בנתה את הבית שלה במושבה כנרת. אבא הסתובב הרבה בעולם, כך שראיתי אותו רק אחת לשנתיים־שלוש. זה לא קל, אבל התרגלתי לזה. גדלתי עם זה כדבר טבעי. לא התמרמרתי על ההורים שלי. יש לי הורים מיוחדים, לטוב ולרע, ואני מאוד אוהב אותם".
כשאביו חזר לארץ מצרפת, הוא כבר היה בן 23. "קבענו להיפגש בתחנת אוטובוס בתל־אביב ולנסוע משם לרמת אביב, לבית שבו גר. כשנפגשנו ברחוב, אמרתי לו בחיוך, 'היי, אבא, אתה זוכר אותי?' – והתחבקנו. כשעמדנו לעלות לאוטובוס, הוא אמר לי, 'תיזהר במדרגות'. אני בן 23, והוא אומר לי להיזהר במדרגות, כאילו שאני ילד. לא הכרתי אותו הרבה כאבא, אבל כשנפגשנו, תמיד היה לנו כיף".
איך קיבלת את הרומן שלו עם רותי?
"כולנו קיבלנו את זה בשמחה. כשאתה רואה זוגיות פורחת, אתה צריך לשמוח. אנחנו משפחה מאוד רגועה. אין אצלנו קנאה. גם לא מדברים יותר מדי על דברים אישיים ורכילויות. רק כשהייתי בן 15 נודע לי מהעיתון שאבא שלי היה נשוי לפני שהכיר את אמא. שאלתי את אמא על זה, והיא סיפרה לי שקראו לה זמירה, ושהם היו נשואים שנתיים, לא יותר מזה".
הפעם האחרונה שבה ראה יותם את אביו הייתה כשבוע לפני מותו. "הבאתי לו צנצנת ריבה מאמא שלי, היא תמיד הייתה שולחת לו דברים", הוא מספר. "הבאתי לו כפית ואמרתי, 'תיהנה, אתה הולך לטעום את הריבה הכי טובה בעולם', והיא באמת הייתה הכי טעימה".
האישה שהכינה את הריבה הזו כבר בת 93. חניכיה שנשארו בחיים בני יותר מ־80. "אני לא חושב יותר מדי מה יהיה אחרי שלא נהיה כאן", אומר שייקה לוי. "השאלה היא מי יישאר אחרינו כדי לספר מה היה פה".
"אותי הסוף לא מפחיד", אומר עמיתו לתרנגולים ולגששים, גברי בנאי. "זה מעסיק אותי רק מעט, פה ושם. יש לי בית, אישה וילדים, ואני עובד עדיין פה ושם. העתיד כבר מאחוריי, אבל אני מאושר". ¿
לפנייה לכתב/ת 
