אנחנו בחזית

לא שעד היום היה קל להיות רופא בישראל, אבל אז באה הקורונה, הפכה לנו את כל העולם בלי שאף אחד צפה מה הולך לנחות עלינו, והדגישה את כל הרע והטוב.

מערכת הבריאות נמצאת בבעיה מבנית: כל אזרח משלם מס בריאות לביטוח לאומי (ולא לאוצר חלילה), שמעביר כספים למבטחים (קופות החולים), שמשלמות לבתי החולים. כל התשלומים הם בחסר, וכך, בתי החולים לא "גומרים את השנה" ומקבלים תקציב נוסף ממשרד הבריאות והאוצר. האינטרסים שכרוכים במעגל התקציבי הבלתי אפשרי הזה הובילו לירידה הדרגתית באחוז ההוצאה לבריאות, שעומדת על כ־7.3% מהתל"ג – נמוך משמעותית מבמדינות אירופיות כמו צרפת וגרמניה. התוצאה היא דרדור בתשתיות, עם עידוד לסמוך על "תרומות".

האם יהיו בממשלה אנשים שיבינו שיש להעלות את ההוצאה הלאומית על בריאות – לא רק בסל התרופות אלא בתקנים ובתשתיות בבתי החולים? ברפואה גריאטרית טובה יותר? רפואה פסיכיאטרית טובה יותר? האם נדע לחזק את קופות החולים, שהופיעו במלוא הדרן הטוב בימים אלו? האם נוכל לעבוד במערכת רפואית שלא נמצאת כל הזמן על ה"קצה"? הכל, להזכירכם, למען האזרח.

המלחמה במגפה הציפה גם תופעות אחרות. בניהול הקורונה הופיעו מומחים לבריאות הציבור, שבדרך כלל נמצאים יותר מאחורי הקלעים; פקידי משרד הבריאות, שבדרך כלל עבודתם שגרתית; פוליטיקאים עם יותר או פחות אחריות ציבורית; מתמטיקאים ופיזיקאים שעזרו מאוד, אך לפעמים שכחו להזכיר שכל עצותיהם מבוססות על "ההנחה ש"; מדענים שתרומותיהם פתחו אופקים חדשים; צוות רפואי שעמד בחזית הטיפול והתמודד באומץ עם מחלה לא ידועה ומסוכנת; ואפיקורסים, שכפרו בדרך המלך. כולם בטוחים שהם מבינים קצת יותר טוב מהשאר, ולעיתים שוכחים שרק עבודה יחד תאפשר להוביל את כולנו למקום מבטחים.

סביב ניהול המשבר היה גם "פייק ניוז". ומה שצהוב לעיתים התעצם, אולי בגלל ניסיון לשכנע על מנת שיהיה טוב – אך יש משהו רע בדיווחים מהסוג הזה, שמשפילים את כולנו ומראים לנו כמה קל לעשות לנו מניפולציות. אומרים שמאושר מי שאינו רואה את צרתו. אך האמת – לעיתים מוסתרת, לעיתים נסתרת – כולנו זקוקים לה בסופו של דבר.

היו במהלך השנה הזאת הרבה סיפורים אישיים קשים. בוודאי לנוכח התמותה והתחלואה, אך גם סבל של הורים וילדים, בעלי עסקים קטנים וקצת יותר גדולים, אנשים שאיבדו את פרנסתם, אנשים שאפילו גילו כי אין להם מה לומר אחד לשני כשנאלצו להיות כל כך הרבה זמן יחד בבית. זה היה מעין ערעור ביטחון כללי, חוסר שליטה בדברים שרק אתמול חשבנו שאנו שולטים בהם לגמרי.

אבל לצד כל זה הופיעה גם יצירתיות ישראלית יפה, תגובה מהירה למצב קשה, התגייסות מדהימה של המורים, של עובדי המזון ושל עובדי בתי החולים וקופות החולים, שהוציאה מהרבה אנשים את הטוב שבהם ואולי פתחה להם גם אופקים חדשים. וגם, אולי חלקנו למד לצמצם צריכה, לחפש ולמצוא מחדש מה חשוב באמת, להעריך מחדש את המשפחה והקהילה. למדנו שאולי גם לא הכרחי כל כך לנסוע לחו"ל, ומערכת החינוך שטולטלה אולי תצמח מהמשבר ותהפוך חדשנית ומוערכת יותר.

פרופ' דרור מבורך הוא מנהל מחלקת הקורונה בבית החולים הדסה עין כרם