עוד שבת בלי כדורגל

מתחילים נוהל סגר. טייק 3. שם בצק להתפחה, רץ על הנטפליקס, איכשהו מגיע תמיד לסדרה על סנדרלנד, אבל כבר עשו לי ספוילר לסוף. מזפזפ ל"מראדונה במקסיקו" אבל גם זה מכניס אותי למוד מלנכולי בואכה באסה לפרצוף. סגרו לנו את הכדורגל הישראלי לשבועיים, אולי יותר. עכשיו לך תעביר שבת.

כמו תינוק שרגיל לקבל בקבוק בשעה מסוימת ומתעורר בצרחות, הגוף שלי מתעורר מהרביצה מול עיתוני השבת בשעה שלוש. אין צרחות, רק המהום דבילי שכולל את המילים "נוף־הגליל" ו"שייע". זו השעה של הליגה הלאומית. יום שישי, 15:00, והתודעה כבר מתוכנתת לספוג עכשיו את מנת הכדורגל מליגת המשנה בישראל. ערוץ הקיבוץ, כל המשחקים במקביל ואתה דופק מנוחת צהריים מול המיצג הביזארי שאליו התמכרת: כדורגל שבקושי זז, אבל תיאורי השדרים עפים בווליום ואקסטזה. הפער בין התמונה לסאונד כל כך גדול עד שהמוח נכנס לדיסאוריינטציה ולא מאשר לגוף להירדם. התמכרות מפוקפקת, כדרכן של כל ההתמכרויות. מתי אי פעם דמיינת שתחטוף קריז כי חסר קצת "שי נובלמן מהגג ומתפייט בדרמטיות מעושה"?

מציץ לכיוון הבצק. מתחיל לעלות, אבל במתכון כתוב שצריף להכפיל את עצמו. יוצא להליכה. אלף מטר הלוך, אלף מטר חזור, בין לבין שם באוזניות פודקאסט על כדורגל. סוגר אחרי דקה. בלי המשחקים עצמם, לכל הדיבורים האלה יש טעם של פירה מקופסה. כבר עדיף לשים פזמוני חזנות בעיבודים לשירים של מרגי. פחות יעצבן לי את האוזן.

בערב אני עושה את מה שלא עשיתי כבר שנים: יושב לראות יורוליג. ז'לגיריס נגד חימקי. שרדתי רבע שלם. ברבע השני כבר ריפרשתי את אתרי הספורט באובססיביות כדי לראות אם יש חדש במגעים בין פרנקפורט לגבי קניקובסקי.

בשבת אני מתעורר עם כאב ראש עמום שמזכיר הנגאובר. בירור מהיר מגלה שלא שתיתי מעבר לשלוק סולידי בקידוש, ואני מחליט שזו תגובה גופנית לידיעה הברורה שאין היום אפילו משחק אחד בליגת העל. לא במגרש ולא בטלוויזיה. כדי להירגע אני מזכיר לעצמי שכל הביקורים האחרונים שלי במגרש הכניסו אותי להרהורים קיומיים שכולם נוגעים לאווירה המחורבנת שיש באצטדיונים ריקים ולעובדה שצרחות מהספסלים זה אחד הדברים הכי מביכים־שכונתיים, בעיקר במשחק שנגמר בתיקו אפס.

שבע דקות, זה הזמן שהשכנוע העצמי החזיק מעמד. שוב מרפרש אתרי ספורט, אצילי כבר חתם אצל יענקל'ה? מחכה ליציאת שבת? ומה עם זהבי? וסולומון בארסנל? ההבנה מחלחלת: אם התחלת להתעמק בידיעות ספקולטיביות של חלון ההעברות, אתה בבעיה גדולה. או במילים אחרות: נחמת מלפפונים היא צרת רבים.

בצהריים אני מגלה שיש היום גביע אנגלי. דווקא אחלה מפעל להתנחם בו. בלילה יש מנצ'סטר יונייטד נגד ווטפורד, נשמע כמו יופי של משחק. אבל מה עד אז? אחד המשחקים המוקדמים מפגיש את בורהאם ווד עם מילוול. קראתי שבורהאם משחקת בליגה החמישית והיא מגיעה ממחוז הרטפורדשייר, שבו התגורר סיימון לה־בון, הסולן של דוראן דוראן. יאללה, אני בעדם.

נגמר 0:2 למילוול. ההנגאובר חזר. הכדורגל הישראלי עדיין לא.