ההודעות של טוויטר ופייסבוק על השעיית החשבונות של דונלד טראמפ הן חדשות רעות. ממש רעות.

לא מפני שצריך לאפשר לו להמשיך בציוצי הסתה ושטנה. לאף אחד אסור לאפשר ציוצים כאלה. אם יש משהו שכבר ברור לנו לגמרי, זו העובדה שהתכנים האלה הם הדלק שמניע את כולם: את פורעי הקפיטול; את הנער הבא שייקח רובה וייצא להרוג תלמידים ומורים בבית הספר שבו למד; את אלה שבטוחים שביל גייטס מממן תרופות כדי להשתיל ננו־רובוטים בגוף שלהם כדי להשתלט על תודעתם; את האנטישמים; את המיזוגינים; את הניאו־נאצים. את כל אלה שפעם היו תופעות שוליים, ובחסות הרשתות הפכו לא רק למשבשי סדר ציבורי, אלא לאיום על צורת החיים שרובנו מעוניינים בה.

ואם יש עוד משהו שברור לגמרי, זו העובדה שבעלי השליטה ברשתות האלה מרוויחים את כספם מהתכנים האלה. הציוצים, הפוסטים והסרטונים הם מחוללי הפרנסה של הרשתות החברתיות. ככל שהם קיצוניים יותר, וולגריים יותר וביזאריים יותר, כך יכולתם לתפוס תשומת לב גדלה. זו ליבת המודל העסקי.

לכן, לתת לבעלי הרשתות האלה את האחריות להחליט מי יצייץ ומי יושתק, זה לא רק לא אתי, זה פשוט ינציח את הבעיה במקום לפתור אותה. במילים אחרות: אם אנחנו מרוצים מהמהלך של פייסבוק וטוויטר, זה אומר שאנחנו מרוצים מהעובדה שמארק צוקרברג יהיה האיש שיחליט מהם גבולותיו של חופש הביטוי. מה ראוי, מה פסול, מי ידבר ומי יושתק. אנחנו נותנים לו להחליט מהו תוכן פוגעני ולקבוע מיהו פוליטיקאי לגיטימי. כשאנחנו מריעים לחסימה כזו, אנחנו ממליכים איש עסקים על עיצוב התודעה שלנו. אין איוולת גדולה מזו.

בעולם נורמלי מי שצריך להחליט מה ראוי לפרסום ומה איננו ראוי הם אנחנו. זה מה שעשו האמריקאים לאמצעי התקשורת שלהם. הם קבעו חוקים בתחומי ההסתה, הדיבה, הפרטיות וכדומה, והבהירו לעיתונים, לרדיו, לטלוויזיה: אם תחצו גבולות תישאו באחריות משפטית. לרשתות החברתיות החליטו האמריקאים לתת פטור מהאחריות הזו. סעיף 230 לחוק ההגינות התקשורתית מעניק להן חסינות מפני העבירות האלה. למה? כי המחוקק האמריקאי עדיין סבור שטוויטר, פייסבוק וחבריהן הם רק פלטפורמה. מבחינתו הן כמו רשת סלולרית או סוג של זום – חברות שלא צריך להטיל עליהן אחריות על התכנים שזורמים בהן. הן רק צינור.

העובדה שהרשתות מעורבות בבחירת התכנים שמופצים באמצעותן טרם שיכנעה את המחוקק בארצות־הברית לעשות מעשה. כש"הניו־יורק טיימס" או ה"סי־אן־אן" יחצו גבולות הוא ישלח אותם לבית המשפט. אתם מוציאים לאור, הוא יגיד להם. אתם בחרתם לפרסם את זה ולכן אתם שותפים לאחריות. אבל כשאלגוריתם ציני שיצרה רשת חברתית בוחר לקדם תוכן פוגעני, היא עדיין נחשבת ניטרלית וזוכה לחסינות משפטית. חסינות אירונית במיוחד, שניתנה לה מתוקף חוק "ההגינות התקשורתית".

לכן התשואות לטוויטר ופייסבוק על חסימת טראמפ, או כל יצרן תוכן פוגעני אחר, הן התגשמות כל חלומותיהן – הן גם יצרו מפלצת תקשורתית, גם נהנות מחסינות על פרי יצירתן, וגם זוכות לתשואות על זה שהואילו לרסן אותה.

אירועי הקפיטול צריכים להבהיר למחוקקים האמריקאים שהגיע הזמן לראות בכל אמצעי תקשורת המעורב בבחירת התכנים שהוא מפיץ, כמי שאחראי עליהם. אולי דקות האימה שעברו עליהם, כשהאספסוף המוסת חדר למשכנם, יעזרו להם להבין את זה. ¿

משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל־אביב

ובקריה האקדמית אונו