הגירוש מגן עדן

דונלד טראמפ גורש בסוף השבוע מטוויטר ומפייסבוק, שתי הבמות שהפכו אותו מכוכב ריאליטי מפוקפק למנהיג לאומי. הגירוש מגן העדן היה חוויה קשה, קשה לא פחות מההפסד בבחירות. טראמפ, דיווח מקור אנונימי בבית הלבן, "התחרפן". כולם מדברים בחשש על הכפתור האדום שמפעיל את הקודים הגרעיניים, אבל הכפתור שעניין את טראמפ באמת היה הכפתור ששיגר את ציוציו ל־84 מיליון עוקבים. בלעדיו הוא אבוד כמו שמשון שנגזזו מחלפותיו, כמו פרומתאוס בכבלים.

גוגל ואפל הלכו עוד צעד אחד: הן הודיעו לפארלר, רשת חברתית שחביבה על צייצנים מהימין הקיצוני, שאם לא תתחיל לצנזר מסרונים שקוראים לפעילות אלימה, בלתי חוקית, היישומון שלה יוסר מחנויות האפליקציות שלהן. בין השאר פירסמה פארלר ציוצים שקראו להוציא להורג את סגן הנשיא מייק פנס ולהתנקש בחייהם של 20 אישים בולטים באמריקה.

המהלך של ענקיות הטכנולוגיה היה אחת התוצאות החיוביות של ההסתערות של תומכי טראמפ על בניין הקפיטול. נפתח שיח אמיתי על גבולות חופש הביטוי ברשתות. "אנחנו בסך הכל פלטפורמה", אמר מנכ"ל הרשת שהוזהרה. מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק, השתמש עד לאחרונה באותו תירוץ. והנה, צוקרברג מריח את השינוי ואת ההשלכות האפשריות שלו על תזרים המזומנים, ומשייט לצד השני של הוויכוח.

מדובר במלחמת תרבות – לא פחות. חופש הביטוי מצד אחד, דמוקרטיה מתגוננת מצד שני. ובתווך, שליט שאיבד שליטה.

האם זה מעניין אותנו? זה מאוד מעניין אותנו. אלימות ברשת קיימת גם כאן, בעברית, ונכתבת לא רק על ידי נערי גבעות ומטורללי כהנא. לעתים קרובות צינור הביוב הזה יוצא ישר מבלפור. הגיע הזמן לשים לו סכר – גם בישראל.

עשרה ימים בלבד נותרו עד להשבעתו של הנשיא החדש. למרות קוצר הזמן בכירי הדמוקרטים בקונגרס מקדמים ברצינות הליך להדחת טראמפ. סיבה אחת היא הלחץ מלמטה: גם למפלגה הדמוקרטית יש תומכים קנאים, מלאים ברגשות נקם, שלא מסתפקים בכך שטראמפ הולך – הם רוצים לגרש אותו בכוח, בקלון. הנבחרים רוצים לספק את הקיצונים בבוחרים שלהם – ככה זה בפוליטיקה פופוליסטית.

אבל יש מניע נוסף, הרבה יותר מעשי. בית הנבחרים יכול לאשר בהליך מזורז את ההדחה ולהעביר את ההכרעה לסנאט. לפי פרשנות משפטית מעניינת הסנאט יכול לדון בהדחה גם לאחר שנושא תפקיד מסיים את כהונתו. זה קרה פעם אחת – עם שר הגנה שסרח. לכאורה, הסנאט יכול, ברוב רגיל, לאסור על טראמפ להיבחר לתפקיד ציבורי עד יום מותו. במילים אחרות, לחסום את הריצה שלו לבית הלבן ב־2024. החלטה כזאת תשמח דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.

כמו באירועים טראומטיים אחרים – רצח רבין הוא דוגמה לעניין – גם ההסתערות על בניין הקפיטול מביאה לפרץ רגשות עז. פוליטיקאים שנסחפו אחר טראמפ מחפשים דרך לנער מעצמם את האשמה; פוליטיקאים אחרים מתפטרים או מאיימים לעבור מפלגה. אחת הבעיות שמטרידות את בכירי המפלגה הרפובליקנית היא הבוחרים שטראמפ הביא למפלגה: הם צבעו אותה בצבע מסוים, עממי, רדיקלי, צווארון כחול. הם לא בטוחים שהם רוצים להיפטר מהם; הם לא בטוחים שהם יכולים.

טראמפ גרם נזק גדול לחוסנה של הדמוקרטיה האמריקאית. הוא לא המציא כלום – אבל הציף משקעים שהוחבאו, אלימות שרוסנה, פחדים, שנאה, ולמרבה הצער גם הרבה מאוד טיפשות. הבוחרים שצעקו על פנס ועל הסנאטור לינדזי גרהאם, שניים ממשרתיו הנאמנים של טראמפ, "בוגדים", רק משום שפעלו במגבלות החוק, התפתו להאמין בשקרים שהפיץ מנהיגם. גם הלקח הזה ראוי להילמד בישראל.