ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 11.01.2021
    "כולם מפחדים ממני, אבל אני מפחדת מכולם"
    היא נחשבה לנסיכת הקרח של התיאטרון, עד שהתפקיד המבריק ב'חזרות' הפך אותה לאישה שכל המדינה מדקלמת את הפאנצ'ים האכזריים שלה. יבגניה דודינה מסכמת את המהפך שמגיע אחרי 30 שנה על הבמה, מספרת על הכימיה החזקה עם כוכבת 'להרוג את איב' ומסבירה איך שורדים חצי שנה לבד בגרמניה, למה סגירת התרבות בארץ היא פוליטית ומה קורה כשמישהי כמוה חוטפת קריזה
    איתי סגל

    הרבה לפני שיבגניה דודינה הפכה לגברת הראשונה של התיאטרון, היא חוותה על בשרה מה קורה כשאת מופיעה במאות אלפי בתים בו זמנית. "הפעם הראשונה שעשיתי טלוויזיה הייתה ב'לילה גוב'", היא מספרת. "היה שם מערכון שבועי על אמא שנהפכה לפרה, ואיך המשפחה מתמודדת עם זה. אני הייתי המשרתת שצועקת 'מה קרה'. למעשה זה כל מה שעשיתי שם. להיכנס ולצעוק: 'מה קרה?!' זה היה אחרי כמה שנים שכבר שיחקתי בתיאטרון גשר. דוסטויבסקי. שייקספיר. מולייר. ופתאום, נכנסתי לחנות, ואמרו, הו, הנה 'מה קרה' הגיעה".

     

     

    והנה עכשיו זה קורה שוב. בזכות 'חזרות', שסיימה השבוע עונה ראשונה מוצלחת מאוד ב'כאן 11', גם אנשים שמעדיפים סדרות על תיאטרון על פני ישיבה בתיאטרון עצמו מתוודעים אליה פתאום. ולא רק זה, אחרי יותר מ־30 שנה על הבמה, ועשרות תפקידים דרמטיים מדי - מאנה קרנינה ועד מדיאה - העולם גילה שיבגניה דודינה היא אישה מצחיקה. "הסוכנת שלי סיפרה לי שאנשי מקצוע כתבו לה: גילינו בה צד קומי", אומרת דודינה בחיוך של מנצחת, על הטוויסט שעשתה לה הדמות של ורה קורקין, המנהלת האימתנית של תיאטרון 'המשכן', האישה שמצוידת בפתגם חותך לכל מצב. "מי שמכיר אותי יודע שפגישה איתי לא עוברת בלי צחוק".

     

    איכשהו זה לא הדבר הראשון שעולה כשחושבים עלייך.

     

    "אולי לא עשיתי מספיק קומדיות, אבל זה לא מפריע לי. מה רע שמקשרים אותי עם אנה קרנינה? אין לי מטרה להוכיח כלום לאף אחד".

     

    הדימוי שלך הוא של אישה חזקה. אבל גם קצת מפחידה.

     

    "כולם מפחדים ממני, אבל אני מפחדת מכולם", היא צוחקת. "אנשים שעובדים איתי בפעם הראשונה, תמיד מופתעים בחזרות שאני לא מפחידה כמו שהם חשבו. אני מניחה שזה קשור גם לקול הנמוך שלי. אתמול הזמנתי מונית, וכשהיא הגיעה ונכנסתי למכונית - הנהג שאל אם אני זו שדיברה איתו בטלפון. אמרתי כן ושאלתי, 'נשמעתי לך כמו גבר?' הוא אמר שכן. לא מעליב. זה מצחיק אותי. מישהי פעם אמרה לי, 'חשבתי שאת מפחידה, אבל את בכלל אפרוח'. וזה נכון, יש בי גם אפרוח".

     

     

    × × ×

     

    לא בכדי היא נחשבת לאחת השחקניות המוערכות והחשובות בישראל. ב־30 השנה שעברו מאז עלתה ארצה - היא עברה כמעט כל תחנה הכרחית בתרבות הישראלית, כולל הדלקת משואה בהר הרצל, אבל מעולם לא נאלצה למחוק את זהותה. להפך. המבטא הרוסי הכבד, הקול החרוך, הדיקציה הנוקשה והמשחק הגדול מהחיים הפכו לסמל ההיכר שלה. היא שיחקה 17 שנים בגשר, ומאז 2007 היא חלק מנבחרת הכוכבים של תיאטרון הבימה.

     

    ורה שלה היא לא רק אחת הדמויות המוצלחות בסדרה, אלא אחראית לכמה מהרפליקות המושלמות שנשמעו לאחרונה בטלוויזיה, בהן: "טיפשה כמו פרה מול רכבת", "יהיה לזה ביקוש כמו לטחורים", ו"אתה גרגיר אבל עם כבוד של אבטיח". כולן נשמעות כמו וריאציה על פתגם רוסי עתיק, אבל דודינה טוענת שזה כנראה המבטא שלה שעוזר להן להישמע ככה. "נועה קולר וארז דריגס (יוצרי וכוכבי 'חזרות') פשוט הביאו לי על מגש תפקיד שכתוב נפלא. היה צריך לעבוד קשה כדי לקלקל את זה".

     

    וגם בואי נודה, היה לך מודל השראה משובח – לנה קריינדלין, מנכ"לית גשר.

     

    "אני מבינה למה כולם חושבים שזה מבוסס על לנה. גם הייתי המון שנים בגשר, גם השם קצת דומה. הרוסית, כמובן. ונכון, הרבה נלקח ממנה. אבל כל הפיגורות הגדולות של מנהלי התיאטרון בארץ הן כל כך עשירות וצבעוניות שלא יכולתי להתעלם. לקחנו מכל אחד משהו. גם מנעם סמל וגם מציפי פינס. בפגישה הראשונה שלי עם נועה וארז, עוד לפני שקראתי מילה, דיברנו על מנהלי תיאטראות, וצחקנו במשך שעה. לא רצינו לעשות דמות אחד לאחד מהמציאות, מה שמעניין זה המיקס. לנה ואני הסתמסנו. היא בירכה אותי ליום הולדת וכתבה: 'שלום למנהלת הכי מפורסמת'. לא חושבת שיש ממה להיעלב. זה מבוסס עליה, אבל לא רק. יש משהו שמייחד את כל השלישייה הזאת - לנהל תיאטרון בארץ זה שונה מבכל מקום אחר בעולם. כאן זה נע בין ליצנות להתאבדות. לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלהם. זו מלחמה יום־יומית על הקיום".

     

    זה גם מה שעולה מהסדרה. עולם התיאטרון בישראל הוא עולם של פשרות.

     

    "יש בתיאטרון הרבה פשרות, הרבה בגלל התקציבים הנמוכים מאוד. בגלל שאתה חייב לשרוד, אתה לא תמיד יכול להעלות מחזה רק כי הוא טוב. אתה תמיד חייב לחשוב על המכירות. בגלל המחויבות של התיאטרון לממן את עצמו, לא תמיד יש ברירה. האם זה מדכא אותי? ברור שזה מדכא אותי. לא ניסיתי להילחם בזה, זרמתי עם זה כי אין ברירה. יש לי הרבה הערכה לכל המנהלים בארץ כי הם פשוט גיבורים".

     

    'חזרות' חושפת את עולם התיאטרון בעליבותו. השחקן המוערך המבוגר המריר. השחקנית היפה שרוצה שייקחו אותה ברצינות. הכוכב שתקוע שם בלית ברירה. כמה מהדמויות האלה פגשת בתיאטרון?

     

    "אף אחד לא המציא את הדמויות האלה. הן קיימות שם מאז ומתמיד. אבל סוגי האנשים האלה לא נמצאים רק בתיאטרון. הם בכל מקום. זה אחד הסודות של הסדרה. היא כאילו על תיאטרון, אבל בסוף זה על אנשים שאתה יכול לפגוש במשרד שלך. התיאטרון הוא רק הרקע. כל הדמויות הן סוג של ליצנים עצובים, וזה משהו שפותח את הלב. בשנים שלי בתיאטרון נתקלתי בהרבה סוגים של שחקנים ויוצרים. מה שחיבר ביניהם תמיד זה האגו. לפעמים זה קשה לצפייה. אבל זה חלק מהעניין".

     

    הרבה אנשים שלא רואים תיאטרון מגלים אותך עכשיו בזכות הטלוויזיה.

     

    "נכון, לא עשיתי מספיק טלוויזיה. המסך הקטן הפך בשנים האחרונות למדיה מטורפת, ובקורונה זה כל מה שנשאר. אני לא מרגישה שמגלים אותי, אבל אני כן מבינה איך זה אחרת".

     

    זה לא נורא מדכדך?

     

    "לא. זו המציאות. אי־אפשר להילחם בטחנות רוח. שנים לא עשיתי טלוויזיה, כי המדיה הזאת לא משכה אותי בכלל. העדפתי קולנוע. אז גם לטלוויזיה לא היה את הכוח שיש לה היום".

     

    נועה קולר הפכה בזכות 'חזרות' לאחת השחקניות האהובות בישראל. גם היא שיחקה עשור בתיאטרון מבלי שאף אחד יידע שהיא קיימת.

     

    "נכון, היא קיבלה צ'אנס בקולנוע, ומאז מחבקים אותה, ובצדק. היא שחקנית וירטואוזית. יש בה נגישות ואותנטיות שגורמים לך להתאהב בה על המקום. הכישרון של נועה היה שם תמיד".

     

    את הגעת בזכות הסדרה גם ל'ארץ נהדרת'.

     

    "זאת לא הפעם הראשונה. כבר עשו אותי במערכון על הצגות ילדים לפני כמה שנים. גם אז זו הייתה עלמה זק. זה והדלקת המשואה הם השיא שלי, למרות שאני רוצה להאמין שהשיא עוד לפניי. אבל החיקוי הנוכחי מאוד הצחיק אותי. הטקסטים היו מאוד מצחיקים. לא דיברתי עם עלמה, אם אתה רואה אותה תגיד לה תודה ממני".

     

    מתוך "חזרות"
    מתוך "חזרות"

     

    × × ×

     

    כמו לכולם, גם אצל דודינה השנה החולפת הייתה אמורה להיראות אחרת. תפקיד האורח המצוין שלה בעונה השלישית של 'להרוג את איב', בפרק שהלהיב אפילו את אלטון ג'ון (שהיה מושא ההשראה של קו העלילה), פתח לה את התיאבון לעוד פרויקטים מעבר לים אבל הקורונה סגרה לה את השמיים.

     

    במהלך צילומי 'חזרות' קיבלה הצעה להצטרף לשנה לאנסמבל התיאטרון העירוני המוערך בשטוטגרט שבגרמניה. דודינה, בברכת הדרך של הבימה, החליטה להסתער על ההזדמנות. אלא שאז גם התיאטרון הגרמני סגר את שעריו, וההצגה שבה כיכבה בתפקיד הראשי, 'ביקור הגברת הזקנה', ירדה אחרי עשר הצגות בלבד. דודינה התבקשה לא לשוב לישראל עד שיתברר איך ממשיכים וכך מצאה עצמה חצי שנה לבד בגרמניה. בעיר שהיא לא ממש מכירה. בלי יותר מדי חברים, ובשפה שהיא עדיין מתרגלת על הלשון. בידוד הארדקור. "זה לא היה חלק מהתוכניות שלי להישאר שם כל כך הרבה זמן. הייתי אמורה להיות על הקו, להצטלם ולעשות דברים אחרים, אבל אף אחד לא ידע אם השמיים ייסגרו שוב, ואם אני לא חוזרת - אין הפקה. נאלצתי לבטל צילומים וכמה פרויקטים. ברגע שהתברר שגם בדצמבר לא נשחק, בתוך שעתיים כבר היה לי כרטיס טיסה וחזרתי לארץ".

     

    גם בגרמניה נכשלו בטיפול בקורונה.

     

    "המספרים בגרמניה עלו, כמו בכל אירופה, ברגע שפתחו את השמיים ואנשים טסו לחופשה. מה שכן, בגרמניה דאגו שאנשים לא ייכנסו למצוקה כלכלית. נתנו מענקי סיוע לכולם. חברים שלי למקצוע בארץ נמצאים במצב קשה. אני מכירה אנשים שאין להם מה לאכול. למה המדינה לא דואגת להם? אין לי הסבר לזה, זה בלתי נתפס.

     

    "כשאני שומעת את הסיפורים על אנשים שקרסו, אני מתמלאת ייאוש וצער. בן־אדם שלא מקבל כסף, אין לו ממה לחיות. לפני שהתחלתי בשטוטגרט חשבתי בעצמי שנגיע למצב כזה. אם לא הייתי עובדת עכשיו בתיאטרון בגרמניה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים. חסכונות? יש להם תכונה מוזרה להיגמר מתישהו. סכנת ההתרסקות תלויה מעל כולנו. ארבעה חודשים חוויתי את זה, לא לשחק. זה היה מאוד קשה. אני מבינה לגמרי למה אנשים שקעו בדיכאון. אי אפשר לקחת את הדבר הזה משחקן. שחקן צריך לשחק. אחרת הוא נהיה חולה".

     

    היית אמורה ליהנות משנה בינלאומית מאתגרת. חוששת שהמומנטום נהרס? הכל תקוע.

     

    "אני לא חושבת שהמצב תקוע. המומנטום לא קשור לפריצה בינלאומית. הגיעו אליי מ'להרוג את איב' דרך תפקיד שעשיתי בסרט גרמני. אני מאמינה שמה ששלי - שלי. היו לי מספיק מומנטומים שלא היו קשורים לשום מגפה, לכן גם אין לי תחושת פספוס. אני שמחה בחלקי ואסירת תודה על מה שיש. אני לומדת שפה חדשה וחוזרת עכשיו לגרמניה להתחיל לעבוד על מחזה חדש. תמיד עשיתי הרבה דברים בחו"ל, אבל אף פעם לא היה לי חלום הוליוודי. יש לי בית. אני לא עוזבת אותו בכזו קלות. אם צריך, יוצאים להתאוורר".

     

    לפחות הספקת לעשות קצת הוליווד ב'להרוג את איב' קצת לפני הקורונה.

     

    "נכון, זה הכי הוליווד שהיה לי. בהתחלה זה נורא מרגש - לא רק מה'הוליווד'. מעצם המחשבה שאת חלק מיצירה משמעותית ומבריקה. אבל ברגע שהתחלתי לעבוד, זה נעלם. זה עוד תפקיד שאת צריכה להיות מרוכזת בו כמו בכל תפקיד אחר בארץ. נכון, התנאים מאפשרים עבודה אחרת ופחות לחוצה. את הסצנה האחרונה שלי בסדרה, שמונה דקות, צילמנו במשך יום שלם מכמה זוויות עם מלא ניואנסים ואופציות. בארץ התקציב לא מאפשר להיתקע על סצנה אחת יום שלם. צילמתי שבוע ברומניה ושבוע בלונדון. הייתה לי כימיה מאוד חזקה עם ג'ודי קומר (שמשחקת את וילנאל) מהרגע הראשון. לאורך כל תקופת הצילומים לא היה שום סמול־טוק. רק אחרי שסיימנו לצלם את הסצנה האחרונה התחבקנו והתחלנו לדבר אחת עם השנייה".

     

    לא מזמן כשיצאה לטייל בתל־אביב, מהר מאוד מצאה את עצמה עומדת מול תיאטרון הבימה. "התמלאתי עצב. את לא יכולה שלא לשאול את עצמך, למה החושך הזה שירד עלינו?"

     

    החושך הזה לא ירד רק עלינו. תיאטראות הושבתו בכל מדינה שמתמודדת עם קורונה.

     

    "נכון, גם בגרמניה התיאטרון סגור, אבל ההבדל הוא ששם ההצגות התבטלו רק בתחילת נובמבר. בסגר הראשון סגרו הכל מתוך הבהלה הכללית שכולנו היינו בה, אבל נורא מהר התחילו לעבוד על המתווה החדש. השחקנים שמרו על ריחוק. היו רק 170 אנשים בקהל. לא היה מקרה הדבקה אחד בתיאטרון".

     

    יש מי שטוען שהסגר התרבותי בישראל הוא פוליטי. מסכימה?

     

    "אני מסכימה. בסוף זה עניין של בני־אדם. בלתי נתפס שאין פה אפילו דיאלוג. זה ויכוח לגמרי חד־סטרי. רק קולות הייאוש של היוצרים נשמעים, וזהו. אני רוצה להאמין שהחיסון יהיה הסוף של הדבר הזה. זה ייקח יותר זמן ממה שציפינו, אבל המצב הזה חייב להיפסק. אני בטוחה שגם הקהל יבוא. ברגע שיהיה אפשר, אנשים ירוצו".

     

    את התקופה הממושכת בגרמניה ניצלה בעיקר כדי לבלות עם עצמה. "אף פעם לא הפחיד אותי להיות לבד. לא משעמם לי לבד. המקצוע שלי דורש ממני להיות כל כך בחוץ, שאני מוכרחה להטעין את הסוללה שלי בפנים. הדרך שלי לעשות את זה היא להיות עם עצמי. היו הרבה געגועים למשפחה. זה נכון, קר בנשמה. אבל היו למצב הזה גם צדדים טובים. זה גם עשה משהו טוב ליחסים שלי עם בעלי. אנחנו בירח דבש. אף פעם לא גרנו כל כך הרבה זמן בנפרד אחרי כמעט 30 שנה יחד. לפעמים יש שחיקה, אתה לא מעריך מספיק את מה שיש לך, והריחוק הזה הוא משהו טוב לזוגיות. השגרה היא דבר מבאס. צ'כוב אמר פעם שייאוש זה החטא הכי גדול. וייאוש נובע משגרה הרבה פעמים".

     

     

    × × ×

     

    היא נשואה לאבי בנימין, מלחין הבית של גשר. הם הכירו שבועיים לפני שעלתה ארצה. חברה שלה הזמינה אותה לצפות בה במחזמר בהשתתפותה. כשהאורות נדלקו, בנימין עלה על הבמה להשתחוות. דודינה מחאה לו כפיים, אבל לא העלתה על דעתה שכמה חודשים אחרי היא תפגוש בו שוב, תתאהב ובסוף אפילו תתחתן איתו. הרבה בזכותו, היא אומרת, שרדו את השנים ואת השגרה. "אבי בן־אדם נדיר. הוא גם פחות אימפולסיבי ממני. האם קשה לחיות איתי? קשה לחיות עם כל יוצר. אגו הוא דבר מועיל מאוד למקצוע אבל הוא יכול להיות בלתי נסבל במערכות יחסים. זה לא נאמר במילים, אבל שנינו נתנו אחד לשני הרבה חופש".

     

    את בתם היחידה, אנה, הביאו לעולם לפני 24 שנים, בשיא פריחתה המקצועית של דודינה בישראל. לפעמים היא חושבת שאולי הייתה צריכה להביא עוד ילדים, אבל "זה מה שיש".

     

    התשובות שלה, בכל הקשור לעניינים אישיים, תמציתיות ויבשות. אנשים שמכירים אותה היטב מתארים אישה מרתקת, סוערת, עם עולם פנימי עשיר, רחוקה מאוד מהדימוי המרוחק שנוצר לה, אבל עם גבולות מאוד ברורים. לאורך השנים מיעטה לשתף את התקשורת בעניינים פרטיים. לטענתה, עניין של החלטה מושכלת אבל גם ביטוי לאישיות שלה: את הבעיות שלה היא פותרת בעיקר עם עצמה. "שנים באמת הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד לבד, ושיש לי תשובות".

     

    היית בטיפול?

     

    "הייתה לי עכשיו סוג של מטפלת, אבל זה לא היה בדיוק טיפול פסיכולוגי. הרבה שנים לא הרגשתי צורך. אולי לא התחשק לי לשתף אדם זר בעניינים שלי. חשבתי שאני יכולה לחסוך מעצמי את פגישת ההיכרות. לוקח זמן עד שמגיעים עם אדם זר לעומק, זה תהליך, ולא הייתה לי סבלנות לאקספוזיציה. יש לי שני חברים טובים, אחד מהם פסיכולוג. הם דיברו ביניהם, 'האם כולם צריכים פסיכולוג?' החבר הפסיכולוג חשב ואמר, 'כמעט כולם, חוץ מדודינה'".

     

    את תמיד בשליטה.

     

    "נכון. שליטה היא מילה משמעותית בחיים שלי. לאבד שליטה זה התרסקות. זה איום ונורא. מי צריך את זה?"

     

    או הזדמנות לגלות דברים חדשים שלא ידעת על עצמך.

     

    "אפשר גם בשליטה לגלות הכל. ברור שהיו מצבים שאיבדתי בהם שליטה. זה נראה רע מאוד, ממש לא סקסי. זה קרה בתיאטרון. מה הוביל לזה? הרבה סיבות, אבל כמעט תמיד זה מגיע אחרי הצטברות של דברים. אני לא מאבדת את זה בקלות, אבל אם אני מחזיקה בבטן הרבה זמן, וזה מצטבר ומצטבר, אז בסוף זה יוצא החוצה בתגובה לא פרופורציונלית. כן, גם בצעקות".

     

    התמוטטות פיזית?

     

    "כן, כולל הפוסט־טראומה של אחרי, עם הצער, והשאלות איך הגעתי למצב הזה בכלל, למה הייתי צריכה להגיע לשם. אבל למדתי מזה משהו: יש מצבים שלא צריך להחזיק. צריך לשים את הבעיות על השולחן מיד. אם לא נפתור אותן, הן לא ילכו לשום מקום".

     

    היא נולדה לפני 56 שנה בבלארוס, אחות בכורה מבין שתיים, אמא רופאת ילדים, אבא מורה. ילדה חולמנית, עכברונת ספרים. לישראל הגיעה לגמרי במקרה, לא מתוך שאיפה ציונית. "בגלל השפה לא חשבתי שזה בכלל אפשרי. הייתי בתיאטרון רוסי ויבגני אריה אירגן קבוצה של שחקנים לסיבוב הופעות בישראל. מישהו הציע לו 'לקחת את דודינה'. הוא שאל מה הקשר. ענו: היא יהודייה. ככה זה התגלגל. באתי ונשארתי".

     

    את חושבת לפעמים איך החיים שלך היו נראים לולא היית עולה לארץ?

     

    "כשהייתי ברוסיה, החלומות שלי היו לי ברורים. ידעתי לאן אני יכולה להגיע. בארץ לא היה לי מושג. זו גם הייתה אחת הסיבות שהסכמתי. וגם ידעתי שתמיד יהיה לי לאן לחזור אם משהו לא יסתדר. אבל בסוף אני מרגישה שהגעתי למקום שלי. כשאני מבקרת ברוסיה אני מרגישה היום אורחת. יש איזה כובד מסוים, שגורם לי להרגיש שזה לא המקום שלי, שאני לא רוצה להישאר, רוצה לחזור הביתה. משהו באוויר. המנטליות הישראלית יותר מדברת אליי. יותר קלה לי. יותר נוחה לי. הייתי שם לפני שנה. עשינו השלמות לסרט רוסי שאני משחקת בו. תמיד כיף נורא להיות שם, להיסחף עם הנוסטלגיה, כשאת יודעת שאת עוד מעט עוזבת חזרה לארץ".

     

    להיסחף עם הנוסטלגיה אומר גם להיות עסוקה עם הגיל והזמן שעבר?

     

    "לא עסוקה בכלל. בוטוקס אני לא עושה. אני מנסה לתחזק את הגוף ולשמור על מה שאני אוכלת. הגוף שלי הוא הכלי שלי. יכול להיות שאם לא הייתי מקבלת תפקידים בגלל המראה שלי אולי הייתי מרגישה צורך לשפר. אבל אני מסופקת. אני מקבלת את השינויים. פעם מישהו שאל את טולסטוי מה שלומך. הוא ענה, 'שלומי מצוין, רק הזקנה לא עוברת'. אני לא מרגישה ככה. יש לי הרבה דברים שמעניינים אותי. אז כן, לפעמים עוברים מול המראה, ואומרים, זה מה שיש, חבל. אבל לא הייתי רוצה לחזור לתקופת הנעורים. יותר מדי כאב ראש".

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 11.01.21 , 21:36