שירת סרטני הנהר // דליה אוונס - מאנגלית: שאול לוין - כנרת־זמורה־דביר - 368 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

זה רב־מכר קלאסי, או בעצם גנרי. יש בו כל התכונות המובהקות של רבי־מכר, ובראש ובראשונה סיטואציות קיצוניות מבחינה רגשית, קיצוניות כל כך עד שלעיתים הן לא אמינות. וכמובן גם אמצעי פיתוי גסים להמשך הקריאה. במובן הזה, לא מפתיע ש'שירת סרטני הנהר' הוא הספר הנמכר ביותר בישראל בשנת 2020, כפי שהבהירו רשימות רבי־המכר של הרשתות הגדולות. ועוד לפני כן באמריקה, שם התפרסם לפני כשנתיים והפך להצלחה מסחררת.

אני לא טוען חלילה שקל לכתוב ספר כמו 'שירת סרטני הנהר', או שקל בכלל לכתוב רבי־מכר. אם זה היה קל כל כך, רבים יותר היו עושים את זה. אבל הכישרון והיכולות המרשימים של דליה אוונס, מחברת הספר, טמונים בכל מה שאינו קווי העלילה הגדולים. הם ניכרים בתיאורי נופים ונופים אנושיים ("היא לא הבחינה בשעת זריחת הירח או כשאוח גדול עט על עורבני כחול בשעת יום. היא שמעה את בִּיצת החוף שם מעבר במַשק כנפי שחרורים..."), בבניית המיקרו־עלילות וחומרי המילוי האחרים. האריגה של הטקסט מצריכה מיומנות, שבהחלט ישנה כאן, אבל כשמתבוננים ממרחק, הדוגמה שנרקמה לתוכו מרתיעה בסנסציוניות שלה.

קאיה היא בת הזקונים במשפחה שחיה באזור ביצות שומם, בבקתת עץ מתפוררת ומבודדת על האוקיינוס בצפון־קרוליינה. בפתח הרומן, כשהיא בת שש, נוטשת אמה את בעלה השתיין והאלים, ובעקבותיה עוזבים גם אחיה הגדולים. קאיה ואביה חיים יחד עוד זמן מה, אבל עד מהרה גם הוא נעלם. קאיה נשארת לחיות לבדה בבקתה המבודדת. היא מתפרנסת מאיסוף צדפות, אותן היא מוכרת לחנווני שחור שגר בסביבה, שיחד עם אשתו מסייע לקאיה בשעת הצורך לאורך השנים.

כל הסיטואציה הזאת בוטה כל כך מבחינה רגשית - ליבו של מי לא ייכמר על ילדה קטנה שגדלה לבדה בין הביצות? - עד שהרגש עולה בקורא באופן אוטומטי, ומרחיק אוטומטית קוראים מסוג אחר. לא רק משום שסיטואציות פחות חד־משמעיות מבחינה רגשית ומוסרית הן מעניינות יותר, אלא מתוך מודעות עצמית של הקורא: הוא מבין את התחבולה הרגשית שמופעלת עליו.

אבל קווי העלילה הגדולים כאן לא רק עולים על גדותיהם מבחינה רגשית, הם גם לא אמינים. האם יכול להיות שבשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 בארצות־הברית, אמנם באזור מבודד אבל כזה שמקיים קשרים עם כפר סמוך, תיזנח ילדה בת עשר לגדול לבדה, אף כי רבים בסביבה עדים לקיומה? מתמיהה גם העובדה שהאם העוזבת והאחים הבוגרים לא ניסו ליצור איתה קשר ולברר מה עלה בגורלה במשך שנים ארוכות. אוונס מודעת לבעיות האלה, אבל ההסברים שהיא שוזרת בספר אינם מספקים. היא שולחת, למשל, פקידת סעד לביתה של קאיה, אך זו מתייאשת אחרי כמה פעמים כשקאיה בורחת ממנה. ההתמכרות של אוונס לקצוות כל כך גדולה, שלא רק הבירא עמיקתא שלה עמוקה מאוד, גם האיגרא רמא גבוהה מאוד. כשקאיה גדלה, ואף על פי שלא למדה מעולם בבית ספר, היא הופכת להיות ביולוגית ידועה שספריה על הביצה מוכרים מאוד ברחבי ארצות־הברית.

אם כל זה לא מספיק, אוונס מכניסה לרומן אמצעי פיתוי נוסף, גס אך אפקטיבי: גופה. באופן כמעט קומי בבוטותו, כבר בעמוד הראשון נמסר לקורא כי "בבוקר 30 באוקטובר 1969 נחה גופתו של צ'ייס אנדרוז במי הביצה", ומכאן נגזר עליו להיות דרוך גם סביב השאלה מי רצח את צ'ייס ומה חלקה של קאיה, אם יש כזה, ברצח הזה.

כל אלה, כאמור, תווים של רבי־מכר מימים ימימה. אבל האם יש ב'שירת סרטני הנהר' משהו שהופך אותו מותאם לרוח הזמן? אני חושב שכן. ראשית, מה שקרוי "העצמה נשית". קאיה היא ילדה, ואחר כך נערה ואישה, עצמאית מאוד, שמסתדרת בכוחות עצמה. בהתאם לקיצוניות הרגשית של הרומן כולו היא פוגשת באהבה גדולה מהחיים. ילד שגדול ממנה בשנים אחדות מתאהב בה, מלמד אותה לקרוא ודואג לה - אבל קאיה לומדת שאי־אפשר לסמוך אפילו על הגבר הטוב ביותר. בהמשך היא מנהלת רומן עם החתיך של הכפר, שמתגלה כמוליך שולל ואף מעבר לזה - אך קאיה, "ילדת הביצות, בת הזאב, הילדה שלא יודעת לאיית 'כלב'", שורדת הכל ואת כולם.

שנית, מרחפת על הספר איזו רוח אנטי־הומניסטית שמתרפקת בנאיביות על עולם הטבע. קאיה חיה בבדידות מוחלטת ("להיות לבד לגמרי היה הרגשה רחבת־ידיים כל כך, שהיה לה הד"), אבל לפי אוונס היא אינה בודדה. הביצה ובעלי החיים - חיות בר, שחפים ואווזים - הם חבריה האמיתיים, הנאמנים. מורגשת כאן תפיסה ניו־אייג'ית שלפיה הטבע הוא ניגודו מאיר הפנים, המחבק, המכיל, של העולם האנושי הדוקרני והפגום. לזכותה של אוונס, זואולוגית בהכשרתה, ייאמר שאכן העבירה את מרבית חייה בין בעלי חיים, באזורים מבודדים מבני־אדם (את ספריה הקודמים כתבה יחד עם בעלה לשעבר, גם הוא זואולוג, על עלילותיהם באפריקה) - אבל דווקא משום כך היא יודעת שהטבע לא תמיד מחבק. שהוא יכול להיות גם אכזרי מאוד ואטום. כך שיש כאן איזו התפתלות בין החברה והנחמה שמציע הטבע לבין ההכרה באבסורדיות שלו.

גם הבידוד שבו חיה קאיה הולם, כמובן, את רוח התקופה. אבל זו קרבה מקרית: 'שירת סרטני הנהר' ראה אור בארצות־הברית לפני שהמילה בידוד קנתה אחיזה בחיינו, ונכון יותר לזקוף את הצלחתו שם לקמפיין שיווקי שעשתה לו ריס וית'רספון, שגם קנתה את זכויות העיבוד של הספר לסרט קולנוע. הוליווד אוהבת סיפורי התבגרות קיצוניים על רקע נופים אקזוטיים. •