הוא היה אחד האנשים הכי אכזריים בעולם. הוא נהנה להרוג ולענות. רצח ילדים מול הוריהם והורים מול ילדיהם. אבל סדאם חוסיין כמעט שלא נולד. אביו נפטר בתחילת ההיריון, ואמו נשארה לטפל בבן הבכור שלה, שסבל מכאבי ראש איומים. כשהייתה בחודש השמיני הידרדר מצבו וחברי המשפחה, יהודים אמידים, לקחו אותו לבדיקות בבית החולים בבגדד, אבל בתוך זמן קצר הוא מת. מרוב צער זרקה את עצמה האם על הכביש, אבל ניצלה ברגע האחרון ונשלחה לבית חולים על ידי אותה משפחה. למרות זאת היא ניסתה לפגוע בעצמה, וטענה כי היא נושאת ברחמה את השטן שהרג את אביו ואת אחיו. אל תוך הדרמה האפלה הזאת נולד חוסיין, שהתחבר מוקדם מאוד עם עבריינים ורצח בפעם הראשונה בגיל 13. את הסיפור הזה ואחרים חושף היוצר והתסריטאי ירון ניסקי בסדרת הדוקו החדשה 'אויבים' ב'כאן 11'. "משפחה יהודית אמידה שגרה בסמוך אליהם מנעה את ההפלה שלו. וכל החיים אמא שלו אמרה לו שחייו ניצלו בגלל היהודים. רק שהיא הייתה אמא איומה וכנראה דפקה לו את הראש".
אילו עוד סיפורים שמעת עליו?
"אחד הסיפורים הקשים ששמעתי על סדאם חוסיין התרחש בישיבת הממשלה בזמן מלחמת איראן־עיראק. מערכת הבריאות התמוטטה. שר הבריאות דיבר בישיבה הזאת בדם ליבו. לא בחוצפה ולא כדי להרגיז, אלא מתוך מצוקה כנה. חוסיין לא ענה לו. הוא הוציא אקדח וירה בו. הישיבה לא נעצרה והמשיכה להתקיים כשעל השולחן מוטל אדם מת".
הוא הדמות הכי קיצונית שנתקלת בה בסדרה?
"ערפאת הוא האיש הכי מבלבל שעסקתי בו בסדרה. הוא יתום מסכן שפעל כל חייו למען מטרה אמיתית שהיא מציאת פתרון לפלסטינים. הבעיה שלו הייתה שברגע האמת הוא לא הצליח לעזוב את דרך הטרור ולהיות באמת מדינאי. החלק שבו סוהא מתארת איך היא צעקה עליו להפסיק את האינתיפדה השנייה הוא מרתק. הוא לא הצליח להתעלות מעל זה ודבק בטרור. בכל משא ומתן היה לו קל לברוח לטרור כי הוא היה בטוח שתכף הוא ישיג יותר. הדיפלומט דניס רוס אמר עליו שהוא היה אדם של מניפולציות בגלל שהוא תמיד חשב שהוא יכול להגיע לעוד. מה שהיה לו אף פעם לא הספיק".
סוהא היא דמות מפתיעה.
"מאוד! אישה כריזמטית, שנונה, בלי קלישאות. לפני הסדרה הכרתי את הסיפורים שלפיהם היא איתו בשביל הכסף. ברגע שבודקים רואים שזה לא מתיישב. בת למשפחה עשירה, שהייתה מאורסת למיליארדר, לא תבחר יתום שחי בבונקרים עם העכברושים בעזה. היא באמת ראתה בו אבי האומה. ישראל ניסתה לחסל אותו עשרות פעמים, ואחרי כמה ניסיונות כושלים היינו כל כך מיואשים שמערכת הביטחון זרמה עם רעיון מופרך. הגיע אליהם פסיכיאטר ששיכנע אותם שאפשר להפנט אדם שיחסל אותו בירי או יגיש לו פצצה. המוסד תפס אדם שהכיר את ערפאת ובמשך כמה שבועות עבד צוות שניסה להפנט אותו. האומלל הזה כנראה התייאש והתחיל לשתף פעולה ואחרי כמה שבועות המבצע יצא לדרך. רק שברגע שהעבירו את המתנקש המהופנט כביכול את הירדן, הוא פשוט נופף להם לשלום והלך לתחנת המשטרה לספר את כל מה שקרה לו. זה היה אירוע מביך ומצחיק, אבל בעיקר כישלון גמור שמבהיר כמה ישראל הייתה מתוסכלת".
× × ×
עד לא מזמן ניסקי בן ה־44 היה חתום על סדרות מז'אנר אחר לחלוטין. הוא אחראי ל'מ.ק 22', כתב לתוכניות בידור וסאטירה כמו 'קצרים', 'היהודים באים', 'רד בנד' ו'לא לפני הילדים'. לפני כמה שנים עבר לעשות דוקו. 'אויבים', היצירה הדוקומונטרית שלו ושל דני ליבר, שעולה ב־'כאן 11' (שלישי) פורסת על פני שישה פרקים ניתוח של מנהיגים גדולים ושנויים במחלוקת מהעולם הערבי. מסדאם חוסיין ואסד האב, דרך נאצר וסאדאת ועד יאסר ערפאת וחומייני. "גיליתי שגדולי האויבים של ישראל הם קצת כמו נסיכות דיסני. יתומים שהגיעו ממעמד נמוך. בעיניי זה חלק בלתי נפרד מניתוח האישיות שלהם. לרובם האם נעלמה ואצל חלקם מגיעה אם חורגת שלא אוהבת אותם. לסדאם הייתה אמא שניסתה להפיל אותו והזכירה לו את זה כל החיים, ערפאת היה יתום, אמא של נאצר מתה והוא גילה את זה רק אחרי כמה שבועות, סאדאת גודל על ידי סבתא שלו, וחומייני גדל אצל סבא וסבתא בהודו".
איזה עוד גילויים הפתיעו אותך?
"שמדינת ישראל שלחה שני מרגלים למצרים בימי נאצר, כשאחד מהם מתחזה לפושע נאצי. הם כמובן לא ידעו אחד על השני, וכשהם נפגשו אחד מהם דיווח בבהלה שהוא איתר נאצי איום ונורא, שונא ישראל. רק אחרי שנים הם נפגשו באירוע של המוסד וגילו שהם מאותו צד. חוץ מזה, נאצר עצמו היה אלוף ההפחדות וב־62' ערך תהלוכה עם טילי דמה ועדיין הצליח להבהיל אותנו ברמות. באצטדיון רמת־גן התחילו להכשיר את הקרקע לחפירת קברים והזמינו עשרת אלפים שקי גופות מהפחד. אבל בסוף נאצר הפסיד הכל. ואחרי מלחמת ששת הימים הוא היה מת מהלך. מכל הדמויות, סאדאת שהחליף אותו היה היחיד שהתאהבנו בו, וברור שזה קרה בגלל שהוא זה שעשה שלום. אנחנו בזנו לו ודחינו אותו מתוך יוהרה ואז חטפנו את מלחמת יום הכיפורים".
איך אתה יודע?
"לראיין את מי שהעביר את המכתבים ממנו לגולדה באופן אישי זה רגע מצמרר, כי זה מבהיר באיזה היבריס הייתה מדינת ישראל. אם היינו מסכימים, חצי סיני הייתה נשארת אצלנו, והיינו חוסכים כל כך הרבה מתים במלחמת יום הכיפורים. המצרים ראו בסאדאת בובה, מועמד של פשרה, כי הוא היה הסגן של נאצר אבל לא היו לו שאיפות לשלוט. אמרו עליו שהוא מעשן אופיום וחשיש ועושה אורגיות. גם אצל הערבים יש גזענות רצינית נגד מי שעורו שחור. כשסאדאת היה צעיר הוא רצה להיות שחקן ולא התקבל לתיאטרון בגלל צבע העור שלו. ובסוף דווקא הוא היה המנהיג הכי מפתיע והכי פרגמטי כי הוא לא הלך בקו של נאצר. היה לו קו אחר, שהביא תקווה, ששינה את המציאות לטובה. אחרי הסכם השלום הוא היה בכזו אופוריה שהוא התחרפן לגמרי. הוא השווה את עצמו לפרעונים, חשב שהוא נצר להתגלות אלוהית, הוציא צווים נגד אכילת בשר והלך להתבודדויות. הוא פשוט נהיה מטורלל".
הרגשת שאולי בגלל האיבה כלפיהם יש קצת הקטנה של המנהיגים האלה?
"להפך. אנחנו מסתכלים על החולשות של דמויות כי זה מרתק אבל כמובן שלכל אחד מהם היו גם כישורים. בסוף הם היו אנשים נבונים שמדינת ישראל השקיעה בהם את כל האנרגיה שלה. הם היו אתגר עצום עבורנו. גם בדרך מגלים שיש הבדלים מאוד גדולים בין המנהיגים השונים, גם אם לכולם הייתה מנהיגות רעילה. חומייני למשל היה עד גיל 70 כמו אמנון יצחק. הוא היה מיסיונר, מאוד סגפן, מאוד אהוד. ישב בגלות בעיראק והוציא קלטות של החזרה בתשובה. מי שהפך אותו למנהיג של איראן הם השמאלנים הנאורים ונשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר. ראיינו את האנשים שהיו איתו על המטוס בדרך הביתה מעיראק והם ראו אותו בתור גנדי האיראני. איש של שלום, שוויון ואחווה. הוא הבטיח להם שהוא נגד כיבושים וכוח אבל ברגע שהוא הגיע למעמד שלו הכל התהפך. הוא שונא את ישראל ממקום מאוד דתי־שיעי. אסד האב לעומתו הוא פשוט מאפיונר שמתנהל כמו במשפחת פשע, עם אמא שהיא כמו כרמלה סופרנו. הם ניהלו את סוריה כמו עסק משפחתי והם רק רצו לשמר את השליטה, והצליחו".
אם יראו את הסדרה בעולם יחשבו שהיא מוטה?
"יראו אותה בעולם. אנחנו בשלבי מכירה. הגענו בידיים נקיות, במטרה לברר את העובדות. במערכת הביטחון יש אנשים שהקדישו את חייהם להבין את הפסיכולוגיה ואת נבכי הנפש של הדמויות האלה, שבסוף היו אנשים רעים והשאירו אחריהם הרס וחורבן. לא משנה מאיזה צד של ההיסטוריה מסתכלים, כל המנהיגים האלה לא היו טובים עבור האנשים שלהם, וזה המדד העיקרי בעיניי".
× × ×
ניסקי לא נשאר רק בגבולות הארץ. הוא עבד על דוקו עם הבמאי ג'יימס קמרון ('שליחות קטלנית', 'טיטניק', 'אווטאר') שעסק ביבשת האבודה אטלנטיס. בספטמבר עלתה בארצות־הברית המיני־סדרה Enslaved אותה מנחה סמואל ל' ג'קסון. הסדרה מספרת את סיפורן של שש ספינות עבדים שטבעו באוקיינוס וכבר נמכרה ל־133מדינות, ושודרה בין היתר ב־BBC וב־CBC.
איך היה לעבוד עם קמרון?
"הוא אדם עם אולפנים יותר גדולים ומאובטחים מהקריה. מבחינתי זה ליגה אחרת להגיע לכזה סט. לצלם איתו סצנה, כשהכל מתוכנן ומתוזמן על הדקה כי עוד רגע הוא כבר בדבר הבא. מבחינתי זה כמו לשחק באן־בי־איי לצד מייקל ג'ורדן ולעמוד בזה בכבוד. בעבודה על 'אלטנטיס' הבנתי שאני מאוד אוהב להפליג בים, וחיפשתי דוקו שיחזיר אותי לשם. ככה עלה בראשי הרעיון לעשות עוד דוקו על ספינות העבדים".
איך נוצר הקשר עם סמואל ל' ג'קסון?
"חיפשנו מישהו שיכול להוביל משהו כזה מול המצלמה, כי בסוף אנחנו שני יוצרים יהודים שמספרים סיפור של אפריקאים. באופן כמעט ניסי ג'קסון אמר כן להצעה כתובה. בלי קשרים, בלי לחצים, הוא פשוט ענה לנו שהוא יעשה את זה בהתנדבות. מתברר שבגילו (72) הוא חוזר חזרה לשורשים שלו וזה עניין אותו. בתחקיר הוא אמר לנו שהוא גילה שהוא כנראה במקור משבט הבנגה בגבון, אז נסענו לשם. זה היה מדהים לראות אותו כבן אובד שחוזר הביתה. הצילומים היו מוטרפים. 13 מדינות, אזורים בלי מים זורמים או ביוב, ג'ונגלים שבהם יש פחד מחיות טרף. למרות שהגעתי למצב של מאה ימים בחו"ל בשנה, לא הסכמתי להגר".
את ישראל הוא לא רוצה לעזוב, אבל את המקצוע שלו כמעט כן. לפני שבע שנים החליט ניסקי שהטלוויזיה הישראלית לא בשבילו. הוא עזב את המצלמה והחליף אותה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. המטרה: להיות מורה באחד התיכונים. "הטלוויזיה בישראל איבדה אותי בתור צופה ויוצר. אני לא מתחבר לריאליטי, זה נראה לי פשע מוסרי ואסון תרבותי. אז הלכתי ללמוד היסטוריה".
אז איך התגלגלת שוב למסך?
"כשצפיתי בטלוויזיה תמיד אמרתי לאשתי שאני רוצה להיות כמו מי שעשה את 'הארכיאולוג העירום', שמחה יעקובוביץ'. שמחה הוא ישראלי לשעבר שחי בקנדה מגיל צעיר, אבל יום אחד סיפרו לי שהוא עלה לארץ וגר ברעננה. באותו רגע הבנתי שאני חייב לפגוש אותו. התפרצתי לפגישה שלו, ופשוט התעקשתי שיכיר אותי. התחלנו לדבר והתחברנו. יחד עשינו סדרות דוקו בחו"ל".
אז מה עכשיו?
"עכשיו חזרתי לארץ והקמתי פה חברת הפקה. למרות שמאוד קשה ליצור פה דוקו לטלוויזיה. ברשתות הגדולות נמצא כמעט רק ריאליטי. בעולם כבר קלטו שהריאליטי פג תוקפו ומתחילים להיגמל ממנו. הלוואי שנוכל לומר שבקרוב אצלנו".
