"כשקוראים לנו האמנים 'קפוצי תחת' וכל מיני מילים כאלה, משהו מחלחל. ואז הגיעה הקורונה והפכנו לשקופים"

נתן דטנר, נשוי ואב לשניים, סב טרי, נולד ב־1956 וגדל ברמת־גן ובגבעתיים. למד בתיכון קלעי, ואת צעדיו הראשנים עשה בחוג לתיאטרון בשיתוף אוניברסיטת תל־אביב. שירת בלהקת פיקוד הדרום. אחרי הצבא החל את הקריירה בתיאטרון באר־שבע ושיחק מאז בעשרות הצגות, בהן 'אילוף הסוררת', 'כנר על הגג', 'כולם היו בניי' ו'גברתי הנאווה'. ב־1979 הוביל את התוכנית המיתולוגית 'מועדון החתול שמיל' ובהמשך היה חלק מ'רחוב סומסום'. ייצג את ישראל באירוויזיון עם אבי קושניר ב־1987 כצמד הבטלנים. שיחק בסדרות כמו 'משפחה וחצי', 'משמורת', ובסרטים כמו 'הערת שוליים' ו'עדות מאונס'. היה מנכ"ל תיאטרון באר־שבע בין 2004 ל־2009. בימים אלה מגיש את התוכנית 'בטלים בשישי' עם אודיה קורן בגלי צה"ל, מרצה ורץ לכנסת במסגרת מפלגת ותיקי ישראל בראשות דני יתום.

איך נולדה הריצה לפוליטיקה?

"כמעט מתחילת דרכי, כאדם וכשחקן, תמיד הייתי אומר את שלי, גם אם צריך לבוא להפגנה. ניהלתי תיאטרון כמעט שש שנים ושם יש המון פוליטיקות. אתה מגיע לוועדות בכנסת וצריך לדפוק על השולחן. בגיל ובמעמד שלי חשבתי שהגיע הזמן שבמקום שרק אקטר, אבדוק את האפשרות לעשות משהו. הקורונה הציפה את הדבר הכי חשוב: הבנו שאין לנו, האמנים, ייצוג. מעולם לא היה".

איך הגעת למפלגה של דני יתום?

"לא הכרנו אישית, אבל הוא התקשר אליי לפני חצי שנה, ביקש לפגוש אותי ואמר לי: 'אני הולך להקים מפלגה חברתית שלא קשורה ל'לא ביבי כן ביבי' ותתעסק במה שנקרא 'ותיקי ישראל'. בעיניו אני מייצג גם בגיל, גם כאמן, את קהל היעד של המפלגה".

הופתעת?

"הוחמאתי, אבל לא אמרתי 'מה לי ולפוליטיקה'. הטיימינג נכון, הקורונה שיקפה את מה שעובר עליי כאמן וכאדם. באפריל אני בן 65. קיבלתי הזדמנות להגיע למקום שבו אוכל להשפיע, לייצג גם את האמנים וגם את הקהל שלי".

איפה אתם במפה הפוליטית?

"זו מפלגה חברתית, היא רוצה להיות בכל קואליציה שתקום, כי רק משם אפשר לעשות את מה שאנחנו רוצים. יש רק איש אחד שלא נשמח לשבת איתו: ראש ממשלה עם כתבי אישום".

החוק מאפשר לו לכהן כל עוד לא הורשע.

"לפעמים מנהיגות היא משהו שאתה מקרין באיך שאתה מתנהל. מנהיגות היא בעיקר דוגמה ודוגמה כזו אני לא מוכן לקבל, והעם לא צריך לקבל. אין לי שום דבר נגד מצביעי הליכוד. היו כבר אנשים שעזבו את הליכוד ואמרו, 'זה לא הליכוד כבר. יש כאן הערצת מנהיג, פולחן אישיות'".

אוהב את השם ותיקי ישראל?

"שם מופלא בעיניי, כי אנחנו מקדשים את הנעורים, אבל שוכחים שאנחנו חוליה בשרשרת. נולדת למדינה שקיימת כבר, האנשים האלה הם ותיקים, ומה שהם תרמו למדינה זה דבר פלאי. הגיע הזמן שהמדינה תחזיר להם".

אתה רוצה להיות שר התרבות. איך הטיפול בה היום?

"בחמש השנים האחרונות הצליח השלטון להפוך את המילה 'תרבות' למוקצית מחמת מיאוס. גרמו לכך שתרבות משויכת רק לשמאלנים, לאליטות. אמר לי פעם נהג מונית, 'יאללה דטנר לך לעבוד'. אמרתי לו, כשאתה נוהג, אתה פותח את הרדיו, תאר לך שאתה נכנס למשמרת שמונה שעות ואין רדיו?' תרבות זו לא קללה, אבל פה הפכו אותה לכזו".

נגיע שוב לשרה מירי רגב?

"ברור. כשקוראים לנו 'קפוצי תחת' וכל מיני מילים כאלה, משהו מחלחל. ואז הגיעה הקורונה והפכנו להיות שקופים, אנחנו אפילו לא בשיח. האנשים בשלטון לא מבינים שתרבות היא המרפא לנפש והקורונה היא לא רק חיסון או לחם. מה החזיק את האנשים בבית? סדרות, סרטים, נטפליקס. תאר לך שלא היה את כל זה? היו הורגים אחד את השני".

יכול להיות שלא סופרים את האמנים כי אתם מזוהים עם השמאל?

"אנחנו מזוהים ככה כנראה, ואולי גם הקהל שלנו. כלומר, מבחינת האנשים למעלה, אנחנו לא מצביעים למפלגה הנכונה, אז הם למעשה אומרים: אין טעם לעודד את האמנים כי לא נקבל מהם בחזרה, אז שיצעקו, מה אכפת לנו מהם".

מה הסיכוי שלכם להיכנס לכנסת?

"הסיכוי מצוין בעיניי והסקרים שלנו אומרים שאנחנו כנראה נהיה לשון המאזניים. אפילו שישה־שבעה מנדטים".

נשמע מוגזם.

"החיים בנויים מלשאוף רחוק".

איך פגשה אותך הקורונה?

"בסגר הראשון חשבנו שקיבלנו מתנה, החיים נעצרו, יופי. הגיע הסגר השני והבנו שאנחנו חסרי אופק. ביימתי הצגה בתיאטרון דימונה עם ישראל קטורזה, ובסוף החזרות הודיעו לנו על הסגר הבא. יש עוד הצגות שאני משחק ומביים. הכל ירד לאפס".

דיכאון?

"מה זה דיכאון. אתה לא מאמין שזה קורה לך. ואז אתה מבין שהתחתנת טוב כי יש לך אישה שעובדת בבנק, חיונית. ואתה מתחיל לבדוק איך להביא עניין חדש לחיים, אז התחלתי להרצות בזום. בגיל 65 אני לא מודאג מהפרנסה".

יש מצבי רוח?

"קשה לשבת בבית, אבל אני מנסה למלא את עצמי. נולד לי נכד ראשון לפני חודשיים, הספקתי לראות אותו קצת, בטח לא מספיק. זה מאוד ריגש אותי".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"גיל שלוש, אני עומד עם גיטרה בסלון של ההורים ברמת־גן. ואני שר לאורחים שבאו לשחק קלפים את 'דינה ברזילי'. כבר שם התמכרתי למחיאות הכפיים אז שרתי הדרן ועוד־ועוד, עד שאבא שלי אמר 'חאלס, באו לשחק קלפים פה', ושלח אותי לחדר".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"לאכול פחות. אני אוהב אוכל ברמות של אם היה מותר, וואו. כל הזמן דיאטות".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"שאני אעלה יום אחד על במה ולא יהיה קהל באולם. אנחנו היום בתקופה יותר גרועה מזה, חלום בלהות שאפילו אי־אפשר היה לחלום עליו".

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

"חלק מהביטחון העצמי שלי, ולפעמים היהירות, נובעים מחוסר ביטחון קטן. לא תמיד אני מתכוון למה שיוצא לי מהפה. אני מבין דברים מהר ורוצה לרוץ הלאה. לפעמים אני לא שם לב לאנשים שלא רצים איתי ואז אני כועס. אני מבקש סליחה על זה. זה לא בסדר. הפסדתי חברים ככה".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"באמת ניסה לעשות טוב, לא תמיד הצליח".

מי היה משחק בתפקיד נתן דטנר בסרט על חייך?

"ג'ק ניקולסון. אולי כי רציתי להיות כמוהו".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

"כשעשיתי את 'מפיסטו' צבעתי את השיער לבלונד והסתובבתי עם כרבולת. מתנצל בפני כל מי שפגש אותי ונחשף לזה".