ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    חדשות • 13.01.2021
    זכרונות מהחדר האטום
    בין "נחש צפע", "חדר אטום", "גז חרדל" ושאר צירופי המילים שבישרו על סופו האפשרי של העולם כפי שהכרנו אותו היו גם כאלה שגרמו לנו לחייך מתחת למסכת האב"כ • הסרט שבו חיינו ידע לשלב בין אימה לקומדיה והוליד פולקלור שלם: מ"דויד? מאה שקל!", דרך הבאבא בובה ובסאם עזיז ועד המרגיע הלאומי נחמן שי – אלה הדמויות שבלעדיהן מלחמת המפרץ הייתה הרבה יותר משעממת
    רענן שקד

    כמה זמן לא שמענו שום דבר מכל זה? "נחש צפע". "סוללת טילי פטריוט". "חדר אטום". "ראשי נפץ לא קונבנציונליים". "ערכות מגן". "זריקת אטרופין". אוהו, הגעגועים כל כך לא מכים בך. שום דבר מכל זה לא מצעף אותך בנוסטלגיה; לכל היותר גורם לך להביט אחורה בזעם – או בגיחוך סלחני – מהולים בהרבה מים שחלפו מאז מתחת לכל הגשרים, וגם בבקבוקים שנחמן שי אילף אותנו להחזיק בחדר האטום ולשתות כדי להירגע.

     

    אני מנסה להיזכר עכשיו בעוד כמה צירופים שבישרו, נדמה היה אז, על סופו האפשרי של העולם כפי שהכרנו אותו. "סקאד מדגם אל־חוסיין". "מרכזי חלוקה". "הגל השקט". "גז חרדל". כל זה נראה כאילו – למה כאילו, לא כאילו – קרה בחיים אחרים, בעולם אחר, בעידן תמים יותר, שבו, לרגע אחד, חילחל פחד מוות אמיתי, מיידי, דרך החרך הצר שבין תחתית דלת החדר האטום לרצפה. החרך שמיהרנו להצמיד אליו סמרטוט רטוב, כמו שהקפדנו על כל פיסת מסקינטייפ שהוצמדה לניילון שנפרס על החלון.

     

    אומה שלמה הייתה אז תחת התקפה כימית שהתרחשה כולה בדמיונה ובארץ האפשרויות הגרועות מכולן. ילדים אופסנו במשהו בשם ברדס – בגדול פשוט ניילנו אותם. אנשים בוגרים הסתובבו ברחובות עם קופסה מלבנית, לפעמים מקושטת בצבעים עליזים, ובתוכה זריקה שהם אמורים להזריק לעצמם כדי למות מהתקפה כימית כשלפחות צלם האנוש שלהם עדיין לגופם – בגדול, כולנו פשוט התכוננו להפוך, מתישהו, מוקרמים.

     

    מדי לפנות־ערב השתרכו נחשולי תנועה אדירים שיצאו מגוש דן כדי להעביר את הלילה באזורים שנחשבו בטוחים יותר ומופצצים פחות. ירושלים הפכה, מילולית, אבן שואבת לעולים לרגל ולרכב. ראש עיריית תל־אביב שלמה להט קרא לנו "עריקים", אבל יצאנו בזול; חולדאי כבר היה נותן לנו שתי סטירות.

     

    בשעות הנוספות שהמוח המשיך לעבוד הרבה אחרי שלא הצלחנו להירדם לא נותר אלא לשכב שם בדריכות לקראת האפקט הקולי המצמרר, המקפיץ, שישבור את השקט של הגל הרדיופוני (המשולב, אגב. קול ישראל וגל"צ איחדו שידורים לראשונה ולאחרונה) ויבשר את בוא ה"נחש צפע, נחש צפע". ומשם בריצה מבועתת לחדר האטום, מסיכת אב"כ על הפנים, לשבת לחכות לבום או למשהו גרוע יותר: לאדים רעילים שיסתננו איכשהו פנימה, יחדרו לך למערכת הנשימה ויגרמו לך לאבד שליטה במערכת העצבים ולהקציף בזוויות הפה בטרם ישביתו אותך סופית.

     

    זה היה הסרט שבו חיינו.

     

    אבל הסרט ההוא, כמו כל הפקה ישראלית סבירה, ידע לשלב בין אימה, קומדיה ותקציב מוגבל שרק מוסיף לאפקט הקומי. כל האירוע – חודש וחצי שהתחיל ב־17 בינואר 1991 והסתיים בערב פורים אותה שנה – הוליד, בזמן אמיתי, פולקלור שלם. נכון, הגיבורים העממיים שהמלחמה ההיא הביאה לחיינו נראים בדיעבד כמו נבחרת חלומות רעים, אבל הם לפחות הותירו חותם. לא שאנחנו מחפשים, ביומיום, איפה בדיוק שכחנו את החותם הזה, אבל במלאת 30 שנה בכל זאת מן הראוי לקיים את המנהג הגבעת־חלפוני היפה "לך תזכור":

     

    נחמן שי | צעיר, ממושקף, שביל בצד, דרגות תת־אלוף על מדים ירוקים, רגוע כמו שעשוי להיות רק מי שיושב באולפן טלוויזיה ממוגן כשבחוץ עולה ויורדת אזעקה. נחמן שי, אז דובר צה"ל, עלה לשידורים של מאה אחוזי רייטינג במטרה לתת את המופע הקטן והמבוקש ביותר בעיר: מופע המרגיע הלאומי. "להסיר את המסכות, לנוח, אפשר לשתות משהו. להאזין לרדיו, אנחנו נמשיך לעדכן". תוך ימים ספורים האיש הפך לסוג של רבי נחמן, מי שכולם ממתינים למוצא פיו. שנים אחר כך הוא יתלונן ש"שְתו מים" זה כל מה שזוכרים ממנו, בשעה שהתקשורת תוהה איפה הנחמן־שי של המלחמה בקורונה. ובכן, הוא עדיין שם. גם המים. אולי אפשר קאמבק.

     

    יצחק שמיר | ראש הממשלה דאז. הבטיח ערב המלחמה בשידור חי למהדורת "מבט" ש"אין סיבה להיות מתוחים וחרדים מדי... סכנת הפגיעה של טילים מעיראק אינה גדולה, וייעשה מאמץ אף לצמצם אותה יותר". למחרת נפל הטיל הראשון על תל־אביב. ועדיין, שמיר הקפיד על מדיניות איפוק והבלגה, שלא לומר על שנת צהריים.

     

    סדאם חוסיין | הבטיח את "אם כל המלחמות" ו"נמחק מעל פני האדמה את תל־אביב הפושעת". קיים מעט פחות. סיים עם פשפוש משפיל בשיניו והוצאה להורג בתלייה.

     

    ג'ורג' בוש | ניהל בהצלחה את "סופת המדבר", המערכה האמריקאית מול עיראק – עובדה שלא האטה את דעיכת פופולריותו עד שהפסיד בבחירות 92' לביל קלינטון. הבן – בעצמו ג'ורג' (וו.) בוש – כבר התחמם על הקווים, ועוד יגיע.

     

    שלמה (צ'יץ') להט | ראש העיר התל־אביבי דאז הביע תקווה שטיל סקאד יוריד סוף־סוף את כיכר אתרים ויחסוך לו עבודה. נכון לרגע זה היא עוד שם.

     

    בנימין נתניהו | אז סגן שר החוץ, דילג בין אולפני החדשות הזרים ודיברר את ישראל בכריזמה שלידה גם נחמן שי נאלץ לשתות קצת מים.

     

    הבאבא בובה | "זהו זה", שסבלה כבר אז מהנטייה להוליד את עצמה מחדש במשברים לאומיים, הכתיבה בגימטריה את הטון הקומי הכלל־ארצי, ודמותו של מוני מושונוב כמקובל דתי מבולבל המתמחה בחיזוי התפתחות המלחמה על סמך פרשנויות גימטריות מופרכות הפכה למכת מדינה אפילו בהיעדר סטיקרי ווטסאפ תומכים. אין דרך ממשית להסביר, בדיעבד, מה גרם לנו לפרכס מול זה על הרצפה כאילו שיגרו העיראקים גז צחוק. הניסיון להחזיר את הבאבא מן המתים עם פתיחת הסיבוב הנוכחי של "זהו זה" רק הבהיר עד כמה הייתה הדמות מטרחנת. אבל מה יש להתווכח - הבאבא היה, כנראה, זיקוק מדויק של החרדה, הכאוס, הצורך להאמין במשהו, וההבנה שאין במה, מלבד בשידור החוזר.

     

    ארווין | רק תעיפו מבט בקטעי "זהו זה" מהמלחמה ההיא. דמותו של הייקה ארווין – גידי גוב בתפקיד שיושב עליו טבעי – המוצג על ידי אשתו בליווי משפט האזהרה הנצחי "אני עם ארווין פה", היא הדובדבן הקומי האמיתי שהשאירה התוכנית, וגם עומד בכבוד במבחן הזמן – ולראיה הקאמבק שלו בגלגול הנוכחי. עצבן מאז ולתמיד.

     

    בסאם עזיז (יאיר ניצני) | ערבים מדושנים, טובי לב ורעי כוונות היו תמיד האלטר־אגו המושלם של ניצני, ועזיז הפך את "העולם הערב" של ארז טל ואברי גלעד לפיסת הסאטירה־בשקל הבלתי נשכחת של המלחמה. רגע לפני שנפל כאן הטיל הראשון עזיז הודיע ש"בהחלט" תהיה מלחמה, ויצא לא רק צודק, אלא גם פיתה עיראקית מהסוג שאין דרך להתנגד לה.

     

    סדאם חוסיין (מתי סרי) | במדים ירוקים, שפם, כומתה, טבעת ענקית, ערבית מומצאת, עברית חרבה ואברי גלעד כמתורגמן נרצע ולקקן, הצליח סרי של "העולם הערב" להפוך את דמות הרודן עם האצבע הקלה על הסקאד ללוזר שמתחיל בהצהרות מלחמה רושפות ומסיים כשהוא מחפש מחסן להשכרה בסיביר.

     

    משה המבודד (אברי גלעד) | גלעד כאימפריית מסקינטייפ, כולל השורות הנצחיות "אני לא שודד, אני משה המבודד", "כל אזרח חמוד קונה סרטי בידוד" ו"אה – דויד? מאה שקל". באופן אירוני, מי שהצחיק אותנו בערב היה גם הקול מאחורי "נחש צפע" שגרם לנו לסיוטים בלילה.

     

    יוסף מימון | מי? יוסף מימון. מחבר ומבצע הלהיט המופרך והמינימליסטי "סדאם יא מטומטם תצא משם", כולל השורה הנצחית "אמריקן יא מיטומטם, תצא משם, בום בום בום". בשום שפה זה לא נשמע טוב יותר.

     

    עירית לינור | "שירת הסירנה" הולידה את לינור כסופרת התקופתית של המלחמה והצליחה להדגים כמעט מייד את יכולתה המופלאה לשלב כתיבת צ'יק־ליט נהדרת עם פרסונה שאתם לא רוצים להיקלע לטווח האש המיידי שלה.

     

    יאיר לפיד | בתפקידו הנצחי ומשומן השיער כעופר שטרסברג, פרסומאי מדוגם ואקס מיתולוגי לטלילה כץ, גיבורת "שירת הסירנה", לפיד הותיר אחריו מורשת קולנועית שעוד תתנקם בו כשיבקש להנהיג מדינה.

     

    יהודית תמיר, אלונה דניאל | "רומיאו", השיר של תמיר שהלחין יהודה פוליקר, הפך לסוג של המנון שהושמע בלי סוף בחודש ההוא, לצד "על גגות תל־אביב" של אלונה דניאל. שניהם היו הכי רלוונטיים לרגע המסוים ההוא.

     

    פיטר ארנט | כתב סי־אן־אן יצא גיבור מקומי ועולמי כשנותר לבדו בבגדד המופצצת וסיקר משם את המלחמה. בהמשך הואשם בעודף אהדה למשטר העיראקי, וב־2003 הודח מעבודתו האחרונה ברשת NBC.

     

    נורמן שוורצקופף וקולין פאוול | מפקד כוחות הקואליציה וראש המטות המשולבים (בהתאמה) היו מבחינתנו אבא ואמא (בהתאמה). לקח להם חודש להוריד את עיראק על ברכיה. האמת, מהם ציפינו לפחות.

     

    קורמורן | עוף הים שניסה לשרוד בתוך כתם הנפט הענקי שנשפך למימי המפרץ הפרסי לאחר שהעיראקים פוצצו את בארות הנפט בכוויית, והפך לעוד סוג של סמל מלחמה.

     


    פרסום ראשון: 13.01.21 , 23:59