קוסם אולי הוא כבר לא, אבל בג'אגלינג הוא עדיין הכי טוב שיש לנו כאן. בניסיונותיו למצוא מקור חדש של קולות ולהגיע ל־61 מנדטים נתניהו מוכן לעשות הכל. ערבים ועבאס, סמוטריץ' ובן־גביר - כל הכדורים באוויר בו־זמנית.
זהו נתניהו הקלאסי. אין כדור שנעלם מעיניו, אין כדור שלא יטופל וימצא בטעות את דרכו לרצפה. גם אם הייתה מתייצבת עכשיו הכת של הרב ברלנד ושוקלת להצביע לנתניהו, היינו רואים אותו מפלס את דרכו לשם. כל הקווים האדומים נחצו מזמן. אין שום עכבות ואפילו לא העמדת פנים.
הרי אף אחד לא חושד שנתניהו התאהב פתאום בערבים. שלפתע, לקראת הבחירות הרביעיות, הוא גילה את הציבור שבמשך שנים הדיר, הסית, חוקק נגדו וביקר את נציגיו בכנסת. לא צריך זיכרון לטווח רחוק כדי לשחזר איך נלחם בעוז כשלגנץ הייתה הזדמנות להקים ממשלה תוך שהיא נשענת על "תומכי טרור".
איזו צביעות. איזו ציניות. פתאום, אחרי עשור שהוריו והוריה של שרה הלכו לעולמם, הוא נזכר באחים ובאחיות הערבים שטיפלו בהם במסירות כשהיו על ערש דווי. אחרי כל השנים שהשתמש למטרותיו בזיכרון אחיו המת, הוא עושה את זה עכשיו עם הוריו.
בנסיעותיו הדחופות ליישובים הערביים מנסה נתניהו להשיג כמה מטרות: קודם כל, להביא לליכוד כמה קולות שאפשר, שבשבילם הוא היה נוסע גם לירח, לא רק לנצרת ולאום אל־פאחם. הוא רוצה לצנן את האנרגיות במגזר הערבי כדי להקטין את הרשימה המשותפת, תוך שהוא אומר לתושבים: אל תפחדו ממני, אני בעדכם. ועל הדרך גם להכניס כאוס בתוך הרשימה, כי הוא בונה על שיתוף פעולה עם התנועה האיסלאמית של מנסור עבאס.
רק כדי לסבר את האוזן - רע"מ, מפלגתו של עבאס, היא הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלאמית. באידיאולוגיה שלה היא שייכת לתנועת האחים המוסלמים, ממש כמו חמאס בעזה. זרוע אחרת שלה היא הפלג הצפוני, זו של השייח' ראאד סלאח, שהוצא בתקופת שלטונו של נתניהו מחוץ לחוק. הציניות היא פונקציונלית לבחירות, והאינטרס של נתניהו זה להתחפש למתון יותר, תוך שהוא מעלים מסביבתו את כל הפרצופים המתלהמים של מארק, רגב, אמסלם וזוהר. וזה כדי להכשיר את שיתוף הפעולה שלו עם יו"ר רע"מ, למקרה שלא יהיו לו 61 קולות והוא יזדקק להימנעותם אחרי הבחירות.
אלמלא היה סער יוצא עם תוכנית למגזר הערבי, ספק אם נתניהו היה מטיל על אוחנה להביא תוכנית למיגור האלימות והפשיעה במגזר הערבי. זה לא הפריע לו לבטל את ישיבת הממשלה העוסקת בנושא, רק כי גנץ תקף אותו במסיבת עיתונאים שקיים השבוע. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
בידו השנייה ממשיך נתניהו לג'נגל עם הכדורים של ימינה והציונות הדתית, כשהוא מנסה להפריד בין בנט לסמוטריץ'. ככה זה כשהמטרה מקדשת הכל: אפשר להתעסק באותו יום גם עם התנועה האיסלאמית וגם עם יורשיו של הרב כהנא.
השבוע התפרסם שבליכוד שוחחו עם אנשי בנט וסמוטריץ' והתחייבו בפניהם שנתניהו יוותר על קולות מצביעי הציונות הדתית, ובלבד שירוצו בנפרד לבחירות.
זה פשוט: נתניהו הגיע למסקנה שביחד הם לא יוכלו להביא קולות מסער ומלפיד. מבחינתו, בנט הוא הסוכן שלו מעבר לקווי האויב. הוא בונה עליו כשותף שלו, והיחידי שמסוגל להביא לגוש שלו קולות של "רק לא ביבי". הוא שולח את בנט לחפש קולות מאלה שמתנגדים לו, בעודו מעודד את סמוטריץ' לרוץ לבד. עד כדי כך שהוא טרח לשכנע את חגית משה, סגנית ראש עיריית ירושלים, לרוץ לראשות הבית היהודי מול ניר אורבך, שמקורב לבנט. המטרה היא שאם משה תנצח היא תתחבר לסמוטריץ' כדי להבטיח שיעבור את אחוז החסימה. הוא יודע מה הוא עושה. איך הוא אמר לשולמנים? "סמוטריץ' והחרדים עושים מה שאני רוצה".
אבל מה שנתניהו הכי רוצה עכשיו זה איחוד בין לפיד וחולדאי, שעשוי להציב את יש עתיד כמפלגה השנייה בגודלה, ובקרב ראש־בראש איתו. במקרה כזה נתניהו מאמין שקולות הימין ינהרו לקלפיות כדי להציל אותו.
מבחינה זאת, לפיד נמצא היום בדילמה מרתקת: אם יהיה המפלגה הכי גדולה אחרי נתניהו, זה עשוי באופן פרדוקסלי לפגוע במצבו ולהוליך אותו לאופוזיציה. מכיוון שכדי לנצח את נתניהו צריך להעביר קולות מהימין, ומכיוון שרק סער יכול למשוך קולות מהימין, ומכיוון שאם לפיד יהיה גדול מסער הוא עשוי להעביר קולות מסער לנתניהו – הדילמה היא האם להיות הכי גדול ואולי להפסיד את הבחירות לנתניהו, או להיות פחות גדול אבל מרכיב מרכזי וחשוב בממשלה של סער.
אז אולי מה שצריך המחנה הזה הוא לא איחוד אחד גדול של כל השמאל אלא דווקא להתמקד בהצלת הקולות האבודים. לא לחבר בין לפיד וחולדאי, אלא לפזר את המפלגות הקטנות בין יש עתיד לבין "הישראלים", כדי שלא ייפלו מתחת לאחוז החסימה.
וכדאי לשים לב לעוד סיפור מעניין השבוע, מהכיוון של סער, והוא הצטרפות דני דיין למפלגתו. זה לא רק צירוף שם חם, אלא הצהרה. דיין הוא לא סתם הקונסול לשעבר המוצלח בניו־יורק. הוא הצליח לטוות קשרים גם עם היהודים וגם עם הלא יהודים, שהם לב־ליבו של הממסד הדמוקרטי, הכוח שעולה עכשיו לשלטון בארה"ב. מצד אחד דיין הוא איש ימין מובהק, אידיאולוג של יש"ע. מצד שני, הוא יושב חזק בלב הקונצנזוס הישראלי. סער שם לידו שחקן מדיני מעודכן ומקושר גם עם הקהילה היהודית של ניו־יורק, המרכז של המפלגה הדמוקרטית.
ביום רביעי היה לסער מפגש עם הנהלת איפא"ק. הוא דיבר איתם על הצורך לחזור לתמיכה של שתי המפלגות בישראל, תוך בניית יחסים עם הממשל החדש. הוא מאותת שהוא נכנס גם למגרש של נתניהו, המגרש המדיני, ושהוא יידע להסתדר עם הממשל האמריקני החדש יותר טוב מקודמו.
