הסיפור על האיש הירוק

העץ // ג'ון פאולס - מאנגלית: עידן לנדו - אסיה - 92 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

ההתמכרות הגדולה של הקורונה, זו שהתרבות כולה לא תוכל להיגמל ממנה, אינה לדרינק של 12 בצהריים - כבודו במקומו מונח - אלא לרמת האסדרה: השיום, התיוג, החלוקה, הרישום, התיארוך, המינון, המשטור, ההשוואה. כל אלו מילאו לא רק את השיח, אלא גם את הוורידים. את מה שלא כימת הטלפון, כימתה המגפה, באקסליזציה מוחלטת של כל תחומי החיים.

"צורך תמידי, או כורח, דוחק בנו למצוא אובייקטים חדשים ושמות", כותב ג'ון פאולס במסה היפה והנועזת 'העץ' ומוסיף, "האבולוציה הפכה את האדם ליצור שמבודד עד חורמה, שרואה את העולם לא רק באופן אנתרופוצנטרי אלא גם כאוסף של יחידים, השתקפות של הדרך שבה אנו רוצים לחשוב על האני הפרטי שלנו". הקטלוג והשיום הם למעשה אקט של בעלות, והאקט עצמו, של הרכישה, מהנה יותר אף מהבעלות עצמה. מה שיוצר שיעמום תמידי מהמוכר, מזה שכבר קוטלג, שכבר שמענו עליו. הבו לנו אובייקטים חדשים, שכן "אלה הרגילים נעשים דוממים מרוב שגרה, כל כך מוכרים עד שנעשים בלתי מוכרים".

סבוך? בהחלט. קשה לכתוב על 'העץ'. הקריאה בספר הדק, על שלושת חלקיו השונים, דומה לשיטוט חסר אחריות ביער. הכניסה נראית מסבירת פנים, ברורה, כזו שלא ניתן לאבד בה את הדרך; אחר כך מגיע המעבה, מרמז לך שבילים צפופים המתגלים כמרמה או תעתוע דמיון; וביציאה מהסבך - התבהרות: העצים נפתחים ומגלים את הדרך החוצה מהיער, מהטקסט.

פאולס, מהפורים בסופרי המאה ה־20 (לקוראים הוא ידוע בעיקר דרך העיבוד הקולנועי ל'אהובת הקצין הצרפתי'), מתחיל את המסה בסיפור יחסיו עם אביו, שאת הקרע ביניהם הוא ממחיש דרך יחסם לטבע: האב, שמלחמת העולם הראשונה חרצה את חייו, סולד מן הטבע הפראי ומכאוס ואקראיות ככלל. הוא מטפח גן עירוני זעיר ורב־תנובה של עצי תפוחים מושבחים, בשעה שבנו עורג לסבך ול"עצים הנשכחים, הנטושים יותר ויותר". חלקה השני, הארוך והפולמוסי של המסה מתחיל בביקור בגנו של "הממיין הגדול", חוקר הטבע קארל לינאוס בן המאה ה־18. מביקור זה משולחים צִלצליו של פאולס בעיקר אל תפקידו של המדע, או המידוע, ביחסינו עם הטבע. "השינוי המשחית ביותר בגישה שלנו לטבע שחולל המדע הויקטוריאני טמון בדרישה שהיא תהיה תכליתית, שקדנית, שתחתור תמיד להרחבת הידע".

מתקפה זו על המדע - גם אם אפולוגטית לפרקים - היא פרי עטו של אדם רב־ידע. פאולס פשוט נמצא עשרה צעדים לפנינו, אחרי ההארה. מחשבותיו, הוא עצמו מעיד, מעמידות פני תיאוריות, אך "דחוסות כפקעת סבוכה". הוא קופץ מעניין לעניין, חוזר על עקבותיו, לעיתים פוסע במעגלים. גם כך, וגם כשמתגלעות סתירות, 'העץ', על הרומנטיות הרדיקלית שלו, מעניין ורלוונטי כשם שהיה בשנה שבה יצא הספר (1979), וכמו שקורה לא פעם עם יצירות גדולות, אולי אפילו יותר.

אם ניתן לחלץ קריאה מרכזית מהעושר העלוותי הזה, הרי היא התנגדות לשימושיות ולתפיסת התועלת: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית". לא רק תרבות הצריכה נגועה בה, אלא גם מאבק האקלים, ששם במרכזו את התועלת שיש בטבע למין האנושי, יותר מאשר את זכות הקיום הבסיסית של מה שאינו אנושי. בשולי השוליים מתקיימים אמנם דיונים משפטיים על זכויותיהם הטבעיות של נהרות ויערות, אבל הזרם המרכזי מבקש להגן עליהם כדי להגן עלינו. ואכן, פאולס הקדים לקרוא לנו "להכיר בניכור" ולקבוע כי "היחס שלנו לטבע הוא שעומד בסכנה, גדולה הרבה יותר מזו שנשקפת לטבע עצמו". תיקון, לפי פאולס, לא יבוא ממאמצי השימור או החינוך. צפייה בסרטי טבע גם היא לא תועיל, שכן היא אינה מקרבת אותנו ל"ממשות הטבע". למעשה, אין דרך לדבר על הטבע אלא רק להיות הוא; להכיר בחלק הטבעי שבתוכנו, ב"איש הירוק".

גינוי הגינון של אביו הוא למעשה גינוי הגינון של התרבות והנפש. בעקיפין משיב פאולס גם לחידת עליית קרנם - וערכם הבורסאי במקביל - של סמים פסיכדליים. בלי "הכאוס הירוק" ו"היער העמוק", "מתפרקת הנפש והדעת נטרפת". ייתכן שהמשטור, הבעלות, הקטלוג האינסופי, ירידת אחוז המסתורין במה שמקיף אותנו, דוחפים את האדם לתור אחר היער העמוק בתוכו פנימה.

בחלקה השלישי של המסה מבקרים פאולס ואשתו ביער ויסטמן, ניצול אקולוגי, שלמראהו הפראי והמוזר "גם הבוטנאי המעשי עד חורמה לא יחשוב על מינים או סביבות גידול". כמו שהוא עצמו טוען - באופן עקיף - תיאור השהות שלו בטבע, שקט וסיפורי, חזק יותר מכל נאום בשבחו. הספר כולו מסתיים בהערה מדעית, שהייתה כנראה הכרחית. אם נעשה הדבר במודע - זה בהחלט מצחיק. •