כשזיכרונות המלחמה עדיין מהדהדים בזיכרונה מוצאת עצמה מירה קליונר, ניצולת שואה בת 83, ממשיכה לנהל מאבק קיומי יומיומי. היא אישה צנועה מאוד, ומודה על מה שיש, אך הייתה מקווה לחיות בקצת יותר רווחה ובקצת פחות בדידות.

"אני יודעת לחסוך, זו יכולת שפיתחתי במהלך חיי כדי שיהיה לי כסף לקנות אוכל", היא מספרת. "קשה לי לחיות ככה, אני מקבלת קצבה של קצת יותר מ־3,000 שקל ומהכסף הזה אני צריכה לשלם שכירות, מים, ארנונה וחשמל".

מירה עלתה לארץ ב־1991 יחד עם אחותה ומשפחתה. היא ניסתה ללמוד עברית אבל לא הצליחה, ובמשך כמה שנים עבדה בניקיון עד שפרשה. אין לה פנסיה והיא מתקיימת על קצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי וממענק שנתי שניתן לה עקב היותה ניצולת שואה.

"אני עדיין זוכרת את תלאות המלחמה טוב יותר מאשר את גיל הנעורים שלי", היא מספרת לנו ומתקשה לעצור את הדמעות. היא נולדה בבלארוס, וכשמלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר שלה היא הייתה רק בת שלוש וחצי — אבל היא זוכרת את כל מה שקרה מאז. אביה התגייס לצבא האדום, והקשר ביניהם נותק לאורך כל המלחמה. "אני זוכרת איך נסעתי עם אימי ואחותי ברכבת תובלה המונית עם פרות בקרון כשפתאום מטוסי קרב גרמניים הפציצו את הרכבת. כל הנוסעים התפזרו ורצו ליער הקרוב. הייתי ילדה קטנה ולא הבנתי למה צריך לעזוב את הרכבת. בכיתי וצעקתי שאני לא רוצה לרוץ, שאני רוצה ממתק, בזמן שפצצות נופלות על הכפר שלידנו".

לאחר המלחמה השלוש התאחדו עם האב וחזרו לעיר הולדתה. שם גילו שסבתה, שלא רצתה לעזוב את ביתה בזמן הפינוי, נהרגה כשפצצה נפלה על הבית, ושני דודיה נרצחו על ידי הנאצים ביחד עם יהודים אחרים. "כל העיר הייתה בהריסות אחרי המלחמה", היא מספרת.

מירה התחתנה, אך בעלה היה שתיין כבד, והשניים התגרשו לאחר זמן קצר. היא לא נישאה שוב ולא נולדו לה ילדים מעולם. כיום היא חיה בגפה. "היא הגיעה אלינו לפני כשלושה חודשים, והייתה מאוד עצובה ובודדה", מספרת יפית שינאן, רכזת הקרן לידידות שמלווה את מירה.

מירה שוכרת יחידת דיור קטנה וצנועה, ומאז פרוץ מגפת הקורונה היא כמעט אינה יוצאת מהבית. "רוב הזמן אני יושבת בבית וקוראת ספרים", היא מספרת. "יש לי שכנה נחמדה שמביאה לי אותם. אני מחכה מאוד שהמגפה תעבור ושנוכל שוב לצאת החוצה ולטייל ברחוב כמו פעם".

כמו מירה יש עוד עשרות אלפי ניצולי שואה בהם תומכת הקרן לידידות. ניתן לסייע להם דרך אתר הקרן.