מחר מתחיל עידן חדש. דונלד טראמפ היה סוג של חלום, פנטזיה שהתגשמה, ולא רק לימין הישראלי. הרי תחת ניצוחו של טראמפ קרו כמה דברים נפלאים, כמו הסכמי נורמליזציה עם ארבע מדינות ערביות. אבל הקשר ההדוק מדי בין טראמפ לנתניהו גרם גם נזק לישראל. משום שעם כל הכבוד לשבעים מיליון אמריקאים שתמכו בטראמפ, יש יותר אמריקאים שסולדים מהמנהיג העוזב, ומן הסתם מספרם עלה לאחר הפריצה לקפיטול. ישראל ידעה תמיד לשמור על נייטרליות בכל הקשור לוויכוחים בין המפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. נתניהו חרג מהמסורת הזאת. צריך להקטין את הנזקים מהטעות החריגה הזו.

ג'ו ביידן הוותיק, יחד עם קמלה האריס, למרות שהיא הרבה יותר צעירה, שייכים לאגף הפרו־ישראלי במפלגה הדמוקרטית. האריס, כדאי להזכיר, יזמה התנגדות בסנאט להחלטת ממשל אובמה להימנע בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, שגינתה את ישראל בעניין ההתנחלויות. אבל בשני נושאים צפוי חיכוך. בראשון – רק עם הימין. בשני – עם כל ממשלה שתקום בישראל. הנושא הראשון הוא התנחלויות ומאחזים. הממשל החדש בוושינגטון יחזור למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאיים בעניין ההתנחלויות. הם תמיד היו נגד. ובוודאי שהוא מתנגד ויתנגד למה שקרוי אצלנו "ההתיישבות החדשה", כלומר מאחזים שהוקמו בשני העשורים האחרונים. שהרי עצם הקמתם של המאחזים הללו עומדת בסתירה להסכמות בין אריאל שרון לשלטון הרפובליקני כבר משנת 2003. ההסכמה של שרון הייתה לפרק מאחזים. הימין הנוכחי לא רק שלא פירק, אלא הוסיף מאחזים, ועכשיו הוא רוצה להעניק להם הכשר חקיקתי. בעניין הזה, העמדה של הבית הלבן החדש לא תהיה שונה מזו של כחמישים אחוז מהישראלים, אולי אפילו יותר.

הנושא השני הוא איראן. נדמה שבישראל יש קונצנזוס, שכולל את רוב השמאל הציוני, ולפיו הסכם הגרעין מ־2015 היה פגום מיסודו. ספק אם הוא עצר את ההתקדמות האיראנית לפצצה, אבל ברור שהוא העניק לשלטון האייתוללות השפעה אדירה על המזרח התיכון, כמו גם רשות לפתח אמצעי לחימה נוספים, תוך כדי הגדלת ההשפעה בתימן, בסוריה ובלבנון. המל"טים המתאבדים שהוצבו בתימן, שנחשפו רק לאחרונה בצילומי לוויין, הם עוד תוצאה של אותו הסכם. ביידן היה אז מתומכי ההסכם. עדיין לא ברור מה תהיה המדיניות המעודכנת שלו, לאחר שטראמפ נסוג מההסכם.

ההתנהלות של ישראל תשפיע על ביידן, לפחות במידה מסוימת. על הרקע הזה צריך לזכור שנתניהו, אכן, היה המתריע בשער. אבל הוא עשה כל מאמץ כדי לאבד השפעה על הממשל הדמוקרטי בארה"ב. הנאום שלו בקונגרס, שהיה התרסה נגד ברק אובמה ונגד המפלגה הדמוקרטית, לא רק שלא מנע אותו הסכם גרעין, אלא היה בומרנג. נתניהו יצר קרע. זה היה, ועדיין, אחד הכישלונות האסטרטגיים הבולטים ביותר של נתניהו. ספק אם עד הבחירות בישראל יתקבלו בוושינגטון החלטות דרמטיות בתחום הזה, אבל כל ראש ממשלה ישראלי, לאחר הבחירות, צריך ללמוד את הלקחים מהכישלון הגדול.

במהלך שמונה שנות כהונתו של אובמה היה ביידן, מדי פעם, החוליה המקשרת עם נתניהו. כאשר אובמה היה "השוטר הרע", ביידן היה "השוטר הטוב". כך שלא צפויות דרמות גדולות, משום שלאחר שנים רבות כל כך בקונגרס ביידן הוא בעיקר איש של משא ומתן ופשרות, ולא של מהלכים דרמטיים. הוא לא יחזור מיד להסכם הגרעין עם איראן, כפי שספק אם הוא יבעט פומבית במתווה השלום של טראמפ. כבר עכשיו מופעלים עליו לחצים מצד גופי שמאל, כמו ג'יי סטריט, לנקוט מהלך כזה. אבל ככל שביידן יהיה נאמן לדרכו שלו – אין צורך לצפות לדרמות.

ביידן עצמו הכריז בעבר: "אני ציוני. אין צורך להיות יהודי כדי להיות ציוני". האריס הוכיחה שהיא מחזיקה בדעות דומות, ולא רק משום שבעלה הוא יהודי. ציוני, צריך להזכיר, הוא לא מי שתומך במדיניות הימין, ולא מי שתומך בהפיכת ישראל למדינה דו־לאומית על ידי עוד ועוד התנחלויות ומאחזים מחוץ לגושים הגדולים. ציוני הוא מי שתומך בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ומחר נכנסים שניים כאלה לבית הלבן.