ארץ אחרת

ככל ש'ארץ נהדרת' צברה מעמד ומוניטין, כך המשפט "הצטרף/ה ל'ארץ נהדרת'" הפך לטקסט שכל קומיקאי וקומיקאית רוצים בוויקיפדיה שלהם. היו שנים שאפשר היה לעלות על ספינת הדגל בתור חלק מהחיקויים ומהדמויות (כמו שעשו שני כהן, אודי כגן וכו') או כחלק מפינה אורגנית (אילן פלד ויעל פוליאקוב, רועי כפרי, ניר וגלי ועוד). כך או אחרת, לכל עונה היה הסגל שלה.

בעונות האחרונות, וביתר שאת בעונה החדשה, 'ארץ נהדרת' נראית הרבה יותר כמו תחנת רכבת. יניב ביטון זכה להכרה שכה מגיעה לו והוא מפציץ עם יולי אדלשטיין ולאחרונה נוסף לו גם אריה דרעי (מה שמזמין מערכון שבו הוא גם יו"ר ש"ס וגם המעריץ שלו, אבישי בן חיים). הקפיצה של רון חולדאי לביצה הארצית הזניקה את הבן האובד, טל פרידמן, שגם חזר לחיקוי של משה (בוגי) יעלון. אמיר שורוש, שכבר עשה את איימן עודה, הופיע בפתיחת העונה בתור מנסור עבאס. כל עוד בני גנץ בסביבה, נראה שכך גם ליאור אשכנזי. וכל זה לצד תמיר בר.

נדמה שהרחבת היריעה האנושית מסייעת ל'ארץ נהדרת' לא רק עם גודש הדמויות בפוליטיקה הישראלית, אלא גם עם השחיקה האדירה שגורמות ארבע מערכות בחירות בשנתיים. עם כל הכבוד לשינויי האיפור אצל מריאנו אידלמן בחיקוי של ראש הממשלה, עוד פרצופים וקולות הם מה שנותן לצופים תחושה שאם לא בקרב נבחרי הציבור, אז לפחות משהו בהסתלבטות עליהם מתקדם קצת.

ייתכן גם שזה הפתרון לנטייה הבעייתית של התוכנית לפתח תלות בקטר התקופתי שלה. כשאסי כהן היה עושה גם חיקויים וגם דמויות, זה היה כמעט מופע יחיד. אחר כך הגיע תור הזהב של ערן זרחוביץ'. עכשיו ניכר עד כמה הגישה הגמישה מקילה את חלוקת העומס, נותנת מרווח להתרעננות וגם מגבירה את היעילות.

מנגד, גם זאת דוגמה לאופן שבו 'ארץ נהדרת' משייטת היום לבדה בחלל הסאטירה. הצד החיובי של הפריבילגיה הוא האפשרות לשאוב כל כישרון שנקרה בדרכה בקלות של איירובוט. הצד השלילי הוא שזאת רק עוד שכבה של זהב שמצפה את הכלוב במקום לשבור אותו (למשל באמצעות הוספת אישה לצוות הכותבים, עניין פשוט בלתי נתפס ברצועה כל כך ותיקה, חזקה וכמובן נאורה לכאורה). להפיג את השיעמום זה חשוב. להתקדם זה סיפור אחר לגמרי.