yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    זמנים מודרנים  • 19.01.2021
    "מדינה שאין לה תרבות ‑ בעיניי אין לה זכות קיום"
    אחרי תשעה חודשים בלי תיאטרון וקולנוע, השחקנית נעמה פרייס החליטה לעזוב את הארץ עם בן זוגה הבמאי נדב לפיד ובנם הפעוט, ולעקור לפריז. למרות ההצלחה בשלל הצגות וסרטים, כולל סדרת המערכונים הסאטירית החדשה "שקופים" (HOT), היא מסבירה שאין כאן עתיד ושהחיים האמיתיים נמצאים במקום אחר, ועל הדרך מנדבת את המתכון הבלעדי שלה לאהבה: לקחת שנה הפסקה מהזוגיות ‑ ולחזור כמו חדשים
    סמדר שיר ׀ צילום: אביגיל עוזי

    נח, עולל בן שנתיים וקצת, בנם של השחקנית נעמה פרייס ("אלוהי הפסנתר") והבמאי נדב לפיד ("מילים נרדפות") עדיין לא מודע לשינויים. זה לא נראה לו מוזר שהוריו מזדהים באוזניו בתור "מאמא ופאפא" ולפני השינה מקריאים לו ספר על חזירונת ששוחה בצרפתית. מדי בוקר הוא חובש קסדה במושב האחורי של האופניים, אמו מדוושת לעבר המשפחתון שבלב תל־אביב, ואף אחד עוד לא גילה לו שב־1 בספטמבר הוא יתחיל את שנת הלימודים בפריז.

     

    "החלטנו לעזוב את הארץ", פרייס מודיעה בשקט. "אולי עדיף לקרוא לזה 'לעשות רילוקיישן'? מה שבטוח זה שלא מדובר על 'לרדת'. כבר יצרנו קשר עם מתווך שמחפש לנו דירה, ואני מניחה שזה יקרה ביולי. לנח ולי יש דרכון גרמני בזכות אבי, שנולד בברלין, נדב עומד לקבל דרכון צרפתי כמחווה על תרומתו לעולם התרבות בצרפת. מבחינת הניירת אנחנו מסודרים".

     

    הקורונה היא הקש ששבר את גב הגמל?

     

    "גם. ככל שהמגפה התפשטה התחדדה בי תחושת חוסר האמון בהנהגה, באנשים ששבויים בידיו של אדם אחד שמחליט על סגרים בהתאם ל... את יודעת מה. מקומה של התרבות בישראל נמחק ולאף אחד לא אכפת. בוועדת הקורונה מתווכחים מתי ואיך לפתוח קניונים, ואף אחד לא אומר מילה על זה שאין קולנוע ואין תיאטרון ואין הופעות מחול. התחושה היא שקברו לחלוטין את האמנות וזה יגון נוראי. מדינה שאין לה תרבות ‑ בעיניי אין לה זכות קיום".

     

    סאטירה עכשיו. ב"שקופים"
    סאטירה עכשיו. ב"שקופים"

     

    את בטוחה שבפריז הייאוש יותר נוח?

     

    "אין לי סגידה מיוחדת לצרפתים, הם לא אנשים קלים במיוחד או חביבים להפליא, אני מודעת לאנטישמיות שמתפרצת וגם שם אנשים מתמודדים עם מצוקה כלכלית, אבל בצרפת יש אופוזיציה חזקה, שלא קיימת אצלנו, ויש שם תשוקה עזה לתרבות והחיים נמשכים. בתחילת הקורונה נטעו בנו את המסר של משבר עולמי שהדרך היחידה לעמוד מולו היא סגר, אז נכנסנו לסגר. כשיצאנו לעבודה, שנינו הוגדרנו כבעלי מקצועות חיוניים, נחשפנו לחולים מאומתים והיינו בבידוד במשך שישה שבועות, עם נח. זה היה חידוש, עבורנו, ונהנינו מהחוויה המשפחתית, עד שהבנתי שברחבי העולם מתנהגים אחרת. בצרפת, אולם הקולנוע היה המקום האחרון שנסגר. ובתקופות של עוצר, מתשע בערב עד שש בבוקר, מי שהחזיק כרטיס לאופרה או לתיאטרון קיבל אישור מעבר. שלא לדבר על ברודוויי, שם השחקנים קיבלו משכורת לשנה. אצלנו יש שחקנים שאין להם כסף ללחם, שנשארים בבית עם הילדה כדי לחסוך את התשלום לגן, העולם התרבותי גווע מרעב ואף אחד לא מושיט יד. אין לי בעיה שתסגרו אותי לחצי שנה אם אדע שבחצי השנה הזאת תתקדמו בשיחות השלום".

     

    רגע, אנחנו מדברות על הפלסטינים או על הקורונה?

     

    "על המכלול. הקומבינציה בין כל הדברים הקשים האלה, פלוס הגזענות והבורות שמטופטפות עלינו מלמעלה, גרמו לי להרגיש שאין מחר. שהעתיד שלנו מונח בכף ידו של איש שמנהל את המדינה על פי שיקולים לגמרי לא ענייניים. המקצוע שאני נותנת לו את נשמתי הפך לחסר משמעות ‑ ונקבר. הטיחו בנו 'לכו תחפשו לכם מקצוע אחר' והתייחסו אלינו בזלזול כאילו היינו אויבי העם".

     

    בימים אלה היא שוברת את השיניים ("וגם את הלסתות") בהיגוי צרפתי במסגרת שיעורים פרטיים בזום. "ברור לי שמבין שלושתנו אני אהיה זו שתשלם את המחיר הכי כבד. נדב דובר צרפתית, הוא למד ועבד שם, אנשים מהתעשייה מחכים לו, ואילו אני שחקנית שמשחקת בעברית. נכון, אני יכולה לשחק גם באנגלית, גרתי בניו־יורק ארבע שנים, אבל בשבילי זה להתחיל הכל מחדש. לכן סיכמנו שאנחנו עושים את המעבר בתנאי שאמשיך לשלוח אודישנים מצולמים מפריז, כמו שאני עושה עכשיו בתל־אביב, ושנדב יתפנה מעיסוקיו כדי לטפל בנח אם וכאשר אבוא ארצה לצילומים. הלוואי שתוך שנה־שנתיים אוכל לעשות אודישנים בצרפתית".

     

    המקום שלי

    במישור המקצועי, 2020 דווקא האירה לה פנים. היא שיחקה ב"לילה בחיפה" של עמוס גיתאי ("שעוד לא עלה בארץ, אבל טסתי איתו לפסטיבל ונציה שהתקיים עם מסכות וללא קהל"), בפרק באסופת הסרטים "במרחק מאה מטר" שביים בן זוגה, ב"פילגש" של מעיין ריף ("בתפקיד אחותה של דאנה איבגי") וב"שקופים", סדרת מערכונים סאטירית שעלתה השבוע ב־HOT3, HOT VOD ו־NEXT TV. "שמחתי שהבמאי אלי בן דוד בחר בי לתפקיד בטי הקופאית, דמות קומית שמנוגדת לתפקידים הדרמטיים ששיחקתי בעבר. בטי היא כמו פרח שצומח בראש ערימה של זבל. ידעתי שאלי כתב סדרה, 'הנספח', כשעקר לפריז בעקבות אלינור, אשתו, שהתמנתה לנספחת התרבות בשגרירות. היא כבר סיימה את תפקידה והם החליטו להישאר בעיר האורות עם שלושת ילדיהם. במהלך הצילומים חקרתי אותו עד מוות. משאלות פרקטיות של איך מוצאים גן לילד ועד למפלס הבדידות והגעגועים".

     

    ובגלל הנספח של הנספחת החלטתם לארוז?

     

    "אלי ירצח אותי אם אגיד את זה ככה. הוא שיקף את החוויה הסובייקטיבית שלו כמי שגר שם כבר חמש שנים, וקישר אותי עם עוד ישראלים שחיים בפריז. הבנתי שזו משימה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. אני משכנעת את עצמי שבא לי לטרוף את החיים עם באגט וקממבר, ושאם ברונו דומו ייקח אותי לסרט שלו זה יהיה מדהים, אם כי לא יותר מדהים ממה שארגיש אם ארי פולמן יציע לי תפקיד, אבל האמת היא שעבורנו, לחיות בלי מצלמה ובלי יצירה זה כמו לחיות בלי שמש. ב'שקופים' שיחקתי לצד אגדות חיות כמו תיקי דיין וגילה אלמגור, הסתכלתי עליהן בהערצה ובחרדה ותהיתי אם כל זה עומד להיגמר, אם שחקנים מהדור שלי יוכלו להגיע לפסגות שהן הגיעו אליהן".

     

    חוויית ההגירה לא זרה לפרייס (38), שנולדה ביודפת, "להורים שתירגלו מדיטציה ועסקו בעבודה פנימית. אמי, ליאורה, שלמדה בודהיזם טיבטי, עובדת עם חולים על סף מוות, ואבי, רני, מעצב וגרפיקאי, נטש את הדרך הרוחנית כשהתגרש מאמי. הייתי אז בת 18. זה היה שבר גדול מאוד, אבל כיוון שהייתי אז אחרי פרידה יכולתי להבין שלפעמים האהבה נגמרת".

     

    מבית הספר האנתרופוסופי שבמושב היא עברה למגמת מחול בתיכון במשגב, ואחרי שירותה כמורה חיילת החליטה להשאיר הכל מאחוריה ולטוס לניו־יורק. ארבע שנות לימוד בבית ספר למחול, פלוס שיעורי משחק, פלוס לימודי עיצוב תלבושות ובמה. "בסוף הבנתי שאני רוצה להיות און סטייג', לא בק סטייג', והידיעה שמצאתי את מקומי איפשרה לי לחזור ארצה שמחה ומאושרת".

     

    את נדב לפיד (45) היא פגשה בתל־אביב, בתערוכת צילום שאליה הגיעה כדוגמנית. "דיברנו על החיים בחו"ל. הוא היה אחרי גירושים מאשתו הצרפתייה והכריז שהוא עוד לא בשל למערכת יחסים ואילו אני נדלקתי עליו נורא. התחלתי איתו. כתבתי לו בפייסבוק, שאלתי אם בא לו דרינק. הוא, מבחינתו, בא לסטוץ, אבל לא עמד בקסמיי ומאז אנחנו יחד, כבר 11 שנה. כשסיפרתי לו שאני רוצה לצלול לעולם המשחק נדב שאל 'את בטוחה? אילו היית אחותי או בתי הייתי אוסר עלייך לעשות את זה'. למה? מפני שזה עולם קשוח שבו את כל הזמן מחכה שיאהבו אותך ושילהקו אותך. זה לא מקרי שהסדרות הכי טובות בישראל ‑ מ'מטומטמת' ועד 'חזרות' ‑ נכתבו על ידי שחקנים שנמאס להם לחכות על המדף".

     

    גם לך נמאס?

     

    "ברור. כבר חמש שנים אני כותבת תסריט".

     

    היא למדה משחק מול מצלמה בשיטת צ'בק אצל שחר רוזן והצטלמה להרבה סרטי סטודנטים כדי לצבור ניסיון. נקודת הזינוק שלה נרשמה לפני שש שנים כשקיבלה מאיתי טל שתי סצנות לאודישן. "כן", היא מחייכת, "גם 'אלוהי הפסנתר' החל כסרט סטודנטים, ככל שהתקדמנו בצילומים הרגשנו שיש לנו עוד מה לומר ועוד מה לצלם, והוחלט לגייס כסף לפיצ'ר. זה היה היריון של ארבע שנים. איתי כתב תפקיד ללאורה ריבלין, ורק לפני הפרמיירה גילה לי שלאורה התנתה את השתתפותה בצפייה בחומר שצולם. זו היתה מחמאה ענקית. לאורה ריבלין אישרה אותי!"

     

    שמות עתיקים

    לפרמיירה היא הגיעה עם בטן של חודש שמיני ובלי טבעת נישואים. "נדב הוא בן זוגי. לא התחתנו מפני שאני לא זקוקה למוסד הרבנות שיצהיר על האהבה של נדב ושלי. אני מניחה שאם הייתי חופרת לנדב ש'כל חיי חלמתי ללבוש שמלת כלה' הוא היה מתחתן איתי. מצד שני, הוא היה זה שביים אותי בסרט 'מיומנו של צלם חתונות', שבו אני בורחת מדן שפירא ונופלת לזרועותיו של אוהד קנולר, הצלם. אחרי שבע שנות זוגיות נפרדנו לשנה, הרגשנו שכל אחד מאיתנו צריך לחפש את עצמו ולבחור מחדש".

     

    בדיעבד, היא מגדירה את הפרידה כצעד חכם, "ששיקף לנו את עוצמת האהבה שבינינו. עד שנפרדנו בכלל לא חשבתי על ילדים. העולם נראה לי מקום אכזרי מדי. איזה עתיד אנחנו יכולים להבטיח להם, ברמה הגלובלית והנקודתית? כשנדב ואני חזרנו, אמרתי לו שסוף־סוף התעורר בי הרצון לילד ולמרות זאת, ההיריון עבר עליי בחרדה. לא הפסקתי לשנן לעצמי שאם כל כך הרבה נשים עברו לידה ונשארו בחיים גם אני אהיה בסדר".

     

    למה חרדה?

     

    "אמא של נדב נפטרה כשהייתי בשישי, בת זוגו של אבי נפטרה כשהייתי בשמיני, שתיהן מסרטן, רצנו מהאונקולוג לגינקולוג. נח הוא הנס שלנו".

     

    למה נח?

     

    "בתחילת ההיריון פינטזנו על ילדה שנקרא לה שושנה, יש משהו סקסי בשמות עתיקים. בסקירה הראשונה, כשזיהיתי את הבולבול, נזכרתי בנח. אני אוהבת את הסיפור בתורה על נח שלקח זוגות־זוגות והכניס אותם לתיבה, יש בדמותו משהו רומנטי והרואי. נח שלנו הוא ילד מיוחד ומגיע לו שם מיוחד, או לפחות לא נפוץ. בגיל יום, כשעבר בדיקת שמיעה, שאלתי את הרופא עשר פעמים 'אתה בטוח שהוא שומע מעולה?' זה היה כמו סלע שיורד מהלב. הסלע השני ירד אחרי בדיקת הראייה. זה מטורף. כמו שבעבר לא רציתי ילד, נכון לעכשיו אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה על ילד נוסף. כולי של נח".

     

    חשוב לך שהוא ילמד בגן יהודי?

     

    "ארשום אותו לגן רגיל מפני שאני לא מגדלת אותו להיות יהודי. גם אני מגדירה את עצמי כאישה, שחקנית ואמא לפני ה'יהודייה' שמופיע בתעודת הזהות. אני רוצה שנח יהיה פתוח לעולם של מוסלמים ונוצרים ובודהיסטים ומה לא. אעשה הכל כדי שתגיות כאלה ואחרות לא ייכנסו לו לראש. אם בחג המולד הוא ירצה עץ מקושט, נצייר ביחד ונתלה את היצירה על שיח. אם הוא ירצה לכרוע ולהתפלל, אקנה לו שטיח ושיעשה עליו מה שהוא רוצה. אני רוצה שנח יהיה סקרן ושמח, מלא בתשוקה, באהבה ובכבוד לכל יצור חי".

     

    ואם לא תמצאו אושר ועושר בעיר האורות?

     

    "נחזור. בעל הדירה שאנחנו שוכרים אישר לנו לעשות סאבלט". *

     

    smadarshirs@gmail.com

     

    הפקה: מיטל ברונר, סטיילינג: לימור ריחנה, ע.סטיילינג: יעל ברק, איפור: רוזה שוורצמן, שיער: אבישי מסטי

     

    בשער: ג'ינס מיכל ומורן, חולצה אייץ' אנד אם, מגפיים אייץ' אנד אם; בגדים: Nunii Fashion ה' באייר 42

     


    פרסום ראשון: 19.01.21 , 19:25
    yed660100