הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

"המוביל במירוץ" הוא דרמה פוליטית מרובת כוכבים, ובראשם יו ג'קמן בתור מועמד בבחירות שהיה צריך לפרוש בגלל שערוריית מין. למרות שכל הרכיבים בסרט רלוונטים ומשובחים, התוצאה קטנה מסכום חלקיה | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים

מאז ש"הבית הלבן" פינקה אותנו במנה ישירה של פוליטיקה אמריקאית לווריד, התרגלנו שכל סרט או סדרה שעוסקים במירוץ לנשיאות יהנו מאותן איכויות אהרון סורקיניות: דמויות שנונות שמדברות מהר, רצות ממקום למקום ועולות אחת על דברי השנייה, הרבה טריוויה אמריקאית, ולבסוף - מוסר השכל ונאום "אמריקאי" לאומה.

"המוביל במירוץ" בכיכובו של יו ג'קמן, שמשחזר את סיפור הקמפיין הכושל לנשיאות של הסנאטור הדמוקרטי הרהוט והחתיך גארי הארט אי שם בשנות השמונים, נהנה מכל היתרונות לעיל, אבל גם ממגרעה אחת גדולה: למרות ההנאה החלקית שבצפייה בו, זה לא סרט טוב. בין היתר כי הוא לא באמת החליט מי הגיבור שלו ומה הסיפור שהוא רוצה לספר.

"המוביל במירוץ" הוא סרט מ-2018 שביים ג'ייסון רייטמן ("תלוי באוויר", "ואז הגיעה טלי"), שמגיע עכשיו חגיגית לנטפליקס, וקיים גם בחלק משירותי ה-VOD בארץ (בחלקם הוא נקרא "המועמד המוביל"). הסרט, שכולל קאסט מכובד של זוכי ומועמדי אוסקר כמו ג'יי קיי סימונס ("וויפלאש") ו-ורה פרמינגה ("השתולים"), יועד להסתער על עונת הפרסים לפני שנתיים. הוא זכה לכמה ביקורות מפרגנות, והיה דיבור על מועמדות נוספת לג'קמן, אך התפוגג משום מה ואבד בתהום הנשייה - באופן קצת אירוני כמו הדמות הנוצצת במרכזו שנעלמה כאילו ביום אחד מדפי ההיסטוריה.

גיבור הסרט, גארי הארט, נחשב לכוכב המפלגה הדמוקרטית כשיצא למירוץ ב-1988, אובמה לפני אובמה. הוא היה חד, ידע לאלתר על הבמה ולסחוף את הצעירים, ונראה כיחיד שיכול לסיים את תור הזהב של הרפובליקאים בעידן רייגן. אגב, אם יש עניין בסרט מנקודת מבט פוליטית - היא שהארט הנשכח מציג, לראשונה מזה שנים, תפיסה אחרת על אמריקה בעידן רייגן "הווינר". בעיני הארט ובעיני הסרט, זה דווקא היה רגע של שפל וייאוש גדול לצעירי אמריקה. מעניין, אבל ניחא.

עיקר הסיפור לא עוסק בכך, אלא במה שאירע כשכתבים מעיתון קטן בפלורידה חפרו וגילו את מה שהיה ידוע לכל, כולל לאשתו (פרמינגה): שהוא מנהל רומנים מהצד. הארט/ג'קמן חושב שזה לא אמור להיות רלוונטי לתפקידו ותפקודו, אחרים דווקא כן, ובכך מתמצאת הדרמה של הסרט.

לאוהדי הסרט בשעתו היה הסבר די מניח את הדעת באשר ללמה התפוגג: בעוד רוב הסרטים ההוליוודיים מציגים את הפוליטיקאים כרשעים ואת העיתונות החוקרת כטובה וכשומרת הדמוקרטיה - "העיתון" של ספילברג ו"ספוטלייט" זוכה האוסקר הן הדוגמאות המתבקשות - "המוביל במירוץ" עושה ההפך. העיתונות מוצגת כאן כמקור ל"פייק ניוז", בעוד הפוליטיקאים כקורבנות שעוברים ציד מכשפות ועושים טובה שהם בכלל עולים למגרש (הנאום של הארט/ג'קמן בסוף הסרט אשכרה מוקדש לתזה הקורבנית והמקוממת הזו: "אנשים טובים במגזר הפרטי לא ירצו יותר לרוץ למשרות ציבוריות". יאללה יאללה, תפסיק להתבכיין, אתה הפלת את עצמך). הארט הקשיש שיתף פעולה עם הפקת הסרט - שנכתב על ידי שני יועצים פוליטיים לשעבר יחד עם רייטמן - ובלי ששמו לב, דווקא מהפוליטיקאי השמאלני והצוות הליברלי יצא סרט קצת פרו-טראמפי, שמאשים את התקשורת בכל צרותיה של אמריקה.

אבל הבעיה בסרט היא לא בפוליטיקה שלו. דווקא מרענן לראות סרט שבניגוד למיינסטרים ההוליוודי, מסתכל על יחסי עיתונאים ופוליטיקאים בעין ביקורתית יותר. הבעיה היא שמעבר להצגת הפרשה עצמה, הסרט קצת דל. בתור התחלה, הוא לא באמת יודע מי הגיבור שלו. על פניו זה אמור להיות ג'קמן, שהוא תמיד שחקן כריזמטי ובעל נוכחות (לא מפתיע לאור אהבתו לקולנוע מוזיקלי מלא שואו-אוף כמו "האמן הגדול מכולם" ו"עלובי החיים"). אבל הארט של ג'קמן הוא בעצם קורבן של הנסיבות. לא ברור מה הקונפליקט שלו ומה הוא עושה למעט לנאום ולהצטדק.

לרגע נראה שהפוקוס של הסרט הוא על שני עיתונאים צעירים שאותם מגלמים דווקא שחקנים לא מוכרים, שצריכים להחליט האם לחקור את השמועות על הארט ולצלוב אותו או לא. יש ביניהם לג'קמן כמה סצינות טובות, אבל זה לא קו עלילה שמפותח מספיק. מעבר לזה יש בסרט עוד ים של שחקנים טובים שזורחים לסצינה אחת או שתיים: סימונס, אלפרד מולינה כעורך ה"וושינגטון פוסט" המיתולוגי בן בראדלי (תפקיד שעשה באותה שנה טום הנקס ב"עיתון"), קווין פולאק, הסטנדאפיסט המעולה ביל בר ששוב מתגלה כשחקן מחונן ועוד ועוד. רובם באים, נותנים את השורות השנונות שלהם ונעלמים.

מקום יותר מעניין נותן הסרט לדמויות הנשיות, ובמיוחד למאהבת המוחבאת דונה רייס (שרה פאקסטון), שמקבלת כאן תיאור שלם ומכובד יותר מעוד "נערה זולה ממיאמי" שמסבכת גבר "גדול וחשוב". זה לכאורה טוויסט פמיניסטי מכובד בן זמננו - שגם שואל שאלות על היחס המזלזל של הארט כלפיה - אך הסרט לא מפתח את קו העלילה הזה עד הסוף. חבל, אם היו הופכים אותה לגיבורה אולי היה יוצא סרט ממש טוב. אבל ככה זה כשמשתפים פעולה עם מושא הסרט: נזהרים בכבודו, והכל יוצא פרווה. גם הסרט.

"האלטרואיסטים", רומן הביכורים של אנדרו רידקר, העוסק במשפחה נוירוטית ויהודית מניו-יורק, הוא יצירת מופת נדירה ומורעלת. עונג קריאה צרוף שלא כדאי להחמיץ | רן בן-נון | 5 כוכבים

"האלטרואיסטים", רומן הביכורים של אנדרו רידקר (הוצאת עם עובד), שהיה מנבחרי ה"ניו-יורק טיימס" בשנה שעברה, הוא משחק מילים על שמה של משפחת אלטר שבמרכז עלילתו. במיטב מסורת הרומן האמריקני הגדול זו משפחה מתוסבכת, נוירוטית ומופלאה כמו שרק משפחה יהודית ניו-יורקית יכולה להיות.

ראשית אנו מכירים את מגי אלטר, הבת, קלפטומנית מטעמי מצפון הרואה בעצמה מעין אמא תרזה מודרנית, שתפקידה להפיץ רק טוב ביקום. מגי מנסה לצמצם את מקומה בעולם לאפס, כך שהיא לוקה במעין הפרעת אכילה מתמשכת, חלק מאורח חיים נזירי שמוביל פה ושם למיני התעלפויות פוטוגניות.

איתן, אחיה של מגי, הוא הומו מתבודד שגר בחלק השווה יותר של העיר, בדירת יוקרה שאותה הוא מחזיק בשאריות הממון שצבר כשעבד בחברת ייעוץ נכלולית כמומחה לייעול. בשנים האחרונות היו לאיתן שני בני זוג משמעותיים, אבל עכשיו הוא יושב בדירתו המעוצבת, מזמין אליו מוצרים שהוא כבר לא יכול לממן ועוקב באדיקות אחר החובות המצטברים כשהוא מידרדר אט אט לאלכוהוליזם – אבל של משקאות פרימיום בלבד.

גם איתן, כמו מגי, מגיב בבהלה כשאביהם, ארתור, מזמין אותם לבקר בביתו לאחר שנתיים של נתק, מאז מות אימם. כמטפלת זוגית ומשפחתית במקצועה, האם, פרנסין, הייתה הדבק שהחזיק את המשפחה הזו ביחד, ומאז לכתה הם פשוט נפוצו לכל עבר והסתגרו איש איש בבועתו.

כך אנו מגיעים לצלע השלישית במשפחת אלטר, ארתור, האב, פרופסור להנדסה באוניברסיטת סנט לואיס. יום לפני שאשתו אובחנה כלוקה בסרטן השד שהרג אותה, ארתור פצח ברומן מביש עם אולריקה הגרמניה, מרצה זוטרה לימי הביניים הצעירה ממנו ב-30 שנה. ואם זה לא מספיק, מתברר שמאז מות אשתו ארתור הלך והתרושש, וכעת הוא מנסה לגזול מילדיו את מה שהורישה להם – סכום נאה ביותר ששמרה בצד, הרחק מעינו החמדנית.

רידקר עורם שכבות של נוירוזה יהודית כתובה לתפארת, שזורה להפליא באשמה לבנה פריווילגית ושלל קיבעונות מורכבים, חרדות עמוקות ותסביכי רדיפה. התוצאה היא יצירת מופת נדירה ומורעלת, נגיעה של השראה עליונה שהיא עונג קריאה צרוף.

כשהשיחה בין דב נבון, ליאור אשכנזי ונדב פרישמן עברה מהקורונה והסגר לסיפורי אוננות, חלומות רטובים והפרעות קשב, הבנו למה קוראים לפודקאסט "לשחרר את הדב" | אסף יערי | 4.5 כוכבים

בכל יום בשבוע, במיוחד בסגר קורונה, מספיק לשמוע את קולו של דב נבון כדי להעלות חיוך. לפעמים, כמו ב"קופה ראשית" זה מתפתח לצחוק מתגלגל, ולפעמים זה דועך למחוזות המוכרים של היפוכונדריה ורחמים עצמיים. בפודקאסט "לשחרר את הדב" זה מגיע למקומות מאד מפתיעים.

בחצי השנה האחרונה מגיש נבון ביחד עם תסריטאי "קופה ראשית" נדב פרישמן, פודקאסט שמארח חברים מהסדרה, ואנשי תרבות נוספים, תחת האכסניה של "הפודיום".

בפרק ה-19 התמודד נבון עם היעדרו של פרישמן המבודד בעזרת ליאור אשכנזי, חבר שכבר חלק איתו מסך במסגרות אחרות. כבר בפתיחה יש רמז לכך שגבולות החשיפה יימתחו כאן הרבה יותר מאשר בתוכנית אירוח בטלוויזיה או ברדיו. אשכנזי ונבון מתוודים על מפגש עם צלם פפראצי שתפס אותם בלי מסיכות, אבל הסכים לוותר על התמונות תמורת שיתוף פעולה עם השניים בבימוי תמונות נוספות.

פרישמן מצטרף לשיחה מהבית וכמו במשדר חדשות מתגלגל חושף – אחרי שתיאר את דיכאון הבידוד - שמי שהכניס אותו לשם היה החולה המאומת אמיר שורוש, "רמזי" מהסדרה הטלוויזיונית.

גם שורוש מצורף לשיחה, וההיכרות האינטימית בין המשתתפים כאילו משכיחה מהם שהכל מוקלט. הם מדברים על ההתמודדות עם הילדים בסגר, ועם בנות הזוג, ועם החרדות, ועם הקריירה שהוקפאה כמעט לגמרי. יש גם חשיפה תרבותית: בקרוב תצולם עונה שלישית של "קופה ראשית".

הטוויסט המפתיע הגיע כשאשכנזי, פרישמן ונבון עברו לדון בהרגלי האוננות שלהם בימי קורונה, בהפרעת הקשב שהפריעה לנבון לבלות עם עצמו בנעוריו, ובחלומות הרטובים (במלוא מובן המילה) של אשכנזי.

הציטוט המנצח של נבון בנושא החלומות הרטובים: "פעם חלמתי שמישהי הציעה לי לבוא אליה, ונבהלתי כל כך מעצמי - שהתעוררתי".

במהלך ההקלטה של הפרק פורצת לשידור הודעה משמחת: פרישמן קיבל תוצאה שלילית בבדיקה השנייה, והוא רשאי לצאת מהבידוד ולפגוש את הבן שלו. אפשר ממש לשמוע את ההתרגשות בקולו.

נבון כהרגלו מסרב להיות אופטימי וחושש מהמוטציות האחרונות. אשכנזי דווקא מהמר שהכל ייגמר במאי. הלוואי.

בסך הכל עברה לה במהירות כמעט שעה גברית (ולפיכך גם קצת אינפנטילית), אבל מצחיקה, חצופה וממש לא פוליטיקלי קורקט. כנראה שגם זה בהשפעת הקורונה.

ל"לשחרר את הדב" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר

https://freethebear.podbean.com/

את הפרק המדובר תמצאו כאן

https://www.podbean.com/eu/pb-rjtke-f77036

האלבום החדש של סולן הדג נחש, שאנן סטריט, מציע כמה מפגשי פסגה וטקסטים מפתיעים, ומהווה מפגן של אומץ אמנותי שכה נדיר כאן | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

אם לא הייתה עכשיו קורונה הדג נחש היו חוגגים יום הולדת 20 ל"המכונה של הגרוב", האלבום הראשון שלהם. גם בלי מסיבות, המכונה הירושלמית עובדת – למשל ב"בומבה", השיר שהוציאו בקיץ במחאה על הדממת התרבות והתנהלות הצמד גנץ-נתניהו (כשעוד מישהו חשב שהשותפות הזאת תחזיק). גם הגרוב עדיין נוכח – עכשיו ב"אידיאלים", אלבום הסולו החדש והשלישי של שאנן סטריט, סולן הלהקה.

ליוצרים פה עוד אין תוכנית יציאה אמיתית מהמשבר, אבל אחרי כמה חודשים מוזיקליים שחונים, החלו לצאת באחרונה לא מעט אלבומים חדשים. "אידיאלים" הוא אחד מהמסקרנים, היפים והחשובים שביניהם. לא כל 11 השירים שבו יזמינו אתכם לזוז, אך הם עושים דבר חשוב בהרבה – הם מחייבים הקשבה ומחשבה. סטריט ממשיך לכתוב נהדר על ישראל שלו, ולא חושש לעסוק בנושאים שאחרים פוחדים להתקרב אליהם. כמו למשל ב"ערביאתי אלמכסורה" שאותו הוא שר בערבית – לא דבר שכיח כאן.

סטריט לא לבד פה. ב"ואמרתי לעצב" שכתבה מרים ילן שטקליס, מתארחים ריף כהן והחצוצרה הנהדרת של אבישי כהן, ו"בחתול רחוב" מגיע ברי סחרוף (שגם הלחין). האחרון אמנם מפנה הרבה מקום לסטריט, אך הנגיעות המזרחיות המדודות וקולו הנמוך שמפציע פה ושם מייצרים כאן מפגש פסגה מוצדק. ב"על אגדות" סטריט נהנה מלחן של קרולינה וב"הטיח שנפל" מאחד של אהובה עוזרי המנוחה, שזכתה לכבוד עוד בחייה מהדג נחש.

ב"קום תקום" הפותח, שסטריט הלחין עם דודו טסה, הוא מצטט את מנחם בגין ("קודם כל שאל את נפשך אם צודק אתה או לא/ אם רעיונך אינו צודק – אל תתחיל/ ואם מפקפק אתה בצדקתו לאחר שהתחלת – אל תמשיך/ אך אם מאמין אתה, שהצדק איתך..."). בגין נוצל – ויותר מפעם אחת – במערכות הבחירות החוזרות ונשנות שלנו. סטריט – שמזוהה עם הדר בית"רי, אך רק מהצד של הכדורגל – מוכיח שמילים חכמות שנכתבו בצד אחד של המפה הפוליטית יכולות להישמע אותנטיות גם כשהדובר מגיע מהאגף שכנגד. בניגוד לפוליטיקאים, זו בחירה מבריקה והוקרה אמיתית למנוח, לא גימיק.

כשהוא לא נעזר במילים שכתבו אחרים, הוא מיטיב לכתוב אותן בעצמו, כמו למשל בשיר הנושא המעולה שבו הוא שר, על מצע פוסט-דיסקו-אלקטרוני, ש"אידיאלים הם כמו כוכבים/ נוצצים באפלה/ אידיאלים הם כמו כוכבים/ מנווטים את דרכך/ אידיאלים הם כמו כוכבים/ נשגבים ואתה נמוך/ אידיאלים הם כמו כוכבים/ אבל זה לא עובד הפוך". כאן זה עובד מעולה - בעיקר בזכות הכוכב של סטריט שלא מפסיק לזרוח.

למרות ריבוי המשתתפים, הקולות, השפות וההשפעות, המסר של סטריט אחיד וחד. קצת כמו בטקסט ההוא של בגין ("אם רק מעטים יצטרפו אליך אין דבר/ אם רבים יקומו אליך אין דבר/ כי נכונה היא הדרך בה החילות ללכת/ אזי אל תשאל לסיכויי הניצחון"). לא ברור כמה יצטרפו למסע של סטריט בעקבות האלבום הזה, אבל אלו שכן ירוויחו שיעור חשוב באומץ מאחד האחרונים שלא מפחדים לשיר כאן על הכל.