כתף אל כתף

1 רוב החרדים בישראל נענשים פעמיים בקורונה: גם שומרים על ההנחיות ומתמודדים עם תחלואה ותמותה, וגם הופכים לשנואים ולחסרי אחריות בעיני המגזרים האחרים. אני מכירה אין־ספור חרדים כאלה, שילדיהם בבית, אבל בתקשורת אומרים שמערכת החינוך שלהם פתוחה. שערכו חתונות של 20 איש, ולהבדיל הלוויות בנוכחות עשרה אנשים, אבל באוטובוס מסתכלים עליהם כאילו אתמול רקדו בחתונה של אלפים. אף אחד לא מראה במהדורות בלופ עוד יום שלהם בבית, שומרים על הסגר, ולכן נדמה שהם לא קיימים. נדמה לי שכל החרדים שאני מכירה הם כאלה. אני באמת לא מכירה מישהו שלא מקפיד. אבל המציאות לא מורכבת רק מרשימת אנשי הקשר שלי.

ובכל זאת, אי־אפשר רק לפטור את הבעיה בטיעון המוכר, שבדרך כלל נכון - "זה מיעוט זניח". אני מתייחסת כבר שנים בביטול לסיקור האובססיבי של מאה שערים, שמייצגת פחות מאלפית מהציבור החרדי. זה מקום שמצטלם טוב, אבל לא משקף כלל את המגזר. אלא שהפעם, לצערנו, זו לא רק מאה שערים. הפעם זו שאלה אמיתית שמטרידה לא רק את מי שרוצה לקושש שנאה ומנדטים. איך ייתכן שאחרי כמעט שנה, יש עדיין מיעוט שמזלזל במצווה הבסיסית ביותר - שמירת חיי אדם? האם הנוהג החשוב והיפה (להתקהל בשמחות) גובר על ההלכה הפשוטה (פיקוח נפש)? נכון, אלפים רוקדים בבלפור והמונים הצטופפו בנתב"ג בדרך לדובאי וביישובים הערביים היו חתונות, אבל ממתי ביהדות הטיעון "גם הם" הוא טיעון? איך אפשר להתעלם מיולדות מאושפזות, מקשישים מבודדים, ממדינה שלמה ששרויה בצער ובחרדה, ולחגוג כאילו אתה לא סופר אף אחד, תוך סיכון עצמי וסיכון אחרים? ולמה צריך בכלל שוטרים שיאכפו את החוק, למה מי שיודע היטב להחמיר בעניינים רבים, לא מחמיר גם כאן ומקפיד על ההנחיות הקפדה יתרה?

השאלות האלה ימשיכו להדהד גם אם עכשיו הקיצונים יתעשתו סוף־סוף (ונראה לי שכך מתחיל לקרות), גם אם האכיפה והענישה יוגברו, וגם אם עוד כמה חודשים הכל ייגמר, בעזרת השם, ונמשיך הלאה.

2 הנה כיוון למחשבה עתידית, מול ההתנהגות המאכזבת הזאת: בשבת הזאת, ב־י' שבט, לפני 70 שנה, נכנס הרבי מלובביץ' לתפקידו. הצעיר המוכשר הפך לאדמו"ר, למנהיג חב"ד, וחולל מהפכה. בחב"ד יציינו בשבת את התאריך החגיגי, ואולי כדאי לכולנו להטות אוזן. אולי נפתור לא רק את הקיטוב סביב הקורונה, אלא גם את הבעיה הבסיסית של העם בתקופתנו. איך?

נתקלתי השבוע במכתב כועס לרבי מלובביץ', על היותו "אחראי בלעדי על היהדות האורתודוקסית ועל התנהגותה". הרבי ענה לכותבת בתקיפות: היהדות לא שייכת לי, וההגדרות האלה של דתי וחילוני הן הגדרות שאנחנו יצרנו. היהדות היא אמת והיא אוצר, בבעלות כולנו. האחריות לקיומה מוטלת על כתפייך כמו שהיא מוטלת על כתפיי. אל תסיקי מאנשים (שאינם מושלמים כידוע) על התורה עצמה.

כלומר, המצב הנוכחי יוצר עיוותים הן אצל מי שזרק את התורה וחושב שאין לו אחריות עליה, והן אצל מי שחי בתודעה שהוא היחיד ששומר אותה מכל משמר ולעיתים בטוח שכולם נגדו. בהר סיני קיבלנו את התורה כאחד, והתחייבנו להעבירה לדור הבא. אבל משהו בתקופתנו השתבש. התבצרנו. התרחקנו. טוקבקיסטים שכותבים שצריך להזרים גז לישיבות, או מפגינים שצועקים "נאצים" לשוטרים - חושבים שהם אויבים, אבל הם לא שונים כל כך זה מזה. כשהמצב לא מאוזן, נוצרות מוטציות כאלה. איך אמר לי פעם רב חשוב? "כשאני מלמד חילוני תורה אני לא רוצה שהוא יהיה כמוני, אלא שיעזור גם לעצמו וגם לנו. היהדות היא של כולם".

הפרות הקורונה גורמות לרבים לכעוס. אם ככה נראית היהדות, הם אומרים לעצמם, אני לא בסיפור. הרבי מלובביץ' ראה את העולם היהודי בעליבותו אחרי השואה, חשש שרבים ינטשו אותו לחלוטין, וכך החל את התנועה הגדולה: לא החוצה, אלא פנימה. לייצר יהדות רלוונטית, מלאת שליחות. הוא אמר ליהודים שזיהו בעיות לעשות את ההפך מהאינסטינקט - לא לברוח, לתקן. לא לבזבז את הזמן שלהם על תלונות (תכלס, זו הטקטיקה של רובנו בימים אלה). אתה לא מרוצה? תשפר. מול מפירי הקורונה - אל תוותר, תבנה מודל יהודי אחראי יותר, סולידרי יותר. אל תהיה אוהד, הוא נהג לומר, תהיה שחקן. אם חלקים בקבוצה מפשלים, אל תשב ביציע ותקלל אותם, אלא תרד לדשא ותתחיל לשחק, כדי לשפר את התוצאה. גם אתה חלק חשוב בקבוצה.

3 השבוע נחצה הקו. למעלה מ־4,000 נפטרים מקורונה בישראל. ראוי היה להספיד כל אחד מהם, ללמוד ממנו ולתאר את האבדה, אבל לא נוכל. הנה משהו קטן על אחד מהאלפים, ויהיו הדברים לעילוי נשמת כולם.

ד"ר נהורה עמר־גברילמן כתבה לי על סבא שלה, יהונתן מזוז, בן 93. הוא עלה לארץ מהאי ג'רבה שבתוניסיה, חי בצפת וגידל עם רעייתו שרה משפחה לתפארת, ובה גם ילדה שאימצו. הוא היה מורה ומנהל בבתי ספר באזור, קיבל את פרס יקיר החינוך ממשרד החינוך, ואחרי פרישתו לגמלאות כתב ספרים רבים על יהדות ג'רבה ועל פרשת השבוע. התמונה האחרונה שלו צולמה לפני שבוע, בשיעור זום שהעביר בהתלהבות לילדיו, לנכדיו ולניניו מכל רחבי הארץ.

רבים מבני המשפחה של נפטרי הקורונה מספרים על החמצה, על תחושה שלא הספיקו. נהורה הספיקה. לפני כשנתיים שמה לב שיש שני משפטים שהיא אומרת לעצמה: חבל שאני לא מספיק בקשר עם סבא ולא שומעת את כל מה שיש לו לספר. וגם: חבל שאני לא מצליחה ללמוד את פרשת השבוע באופן מסודר. היא החליטה לקבוע איתו פגישה שבועית, חברותא, שבה גם הנציחה מנהגים ומסורות של יהדות ג'רבה. הם הספיקו ללמוד יחד את כל התורה.

על פרשת השבוע, פרשת "בוא", הם התעכבו ארוכות. יציאת מצרים היא הסיפור הכי חשוב שלנו, הוא אמר לה, זה השיעור הכי חשוב בתולדות האנושות. "והגדת לבנך" זו מצווה, הסביר, יש לנו אחריות גדולה להעביר את סיפור יציאת מצרים מדור לדור.

השבוע, במהלך השבעה, נהורה התרפקה על שעות של צילומים, הקלטות ורישומים, בתחושה שלא פיספסה, שהם קיימו יחד את מצוות "והגדת לנכדתך".