סיפור שמקופל במסגרת
מערכה ראשונה: במהלך ביקור באושוויץ נשבה האמן שמחה שירמן בקסמה של תמונת אסירה פולנייה שנספתה, בשם קריסטינה קוסובסקה, והוא מתחיל לכתוב ל"קריסטינה היקרה" |מערכה שנייה: ידיד של שירמן מגלה כי התמונה שעליה מתבססת יצירתו היא בכלל של קשרית יהודייה, בלה חזן, שבגלל טעות הוצגה תחת שמה הבדוי של שותפתה למחתרת |המערכה האחרונה: לקראת יום השואה הבינלאומי, כותב כאן בנה של חזן על חברותה האמיצה עם "קריסטינה" שנפטרה בין זרועותיה, על התיקון ההיסטורי ועל המסלול המופלא שעשתה התמונה ממחנה המוות ועד לסלון ביתו
ביום שלישי, 14 בינואר 1992, לאחר מסע מתמשך במכונית פורד שכורה מברלין לעיירה אושוויינצים בפולין, הגיע שמחה שירמן, יחד עם שני חבריו, הצלמים מיכה קירשנר ואבי גנור, לשערי המחנה הראשי של אושוויץ. מחנה זה משמש מאז 1947 כמוזיאון המתעד את פעילות תשלובת המוות השטנית שהביאה לכיליונם של כמיליון ו־300 אלף בני אדם, רובם יהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה.
שותקים, מכונסים בתוך עצמם, עברו השלושה בשער המחנה תחת הכתובת המצמיתה "ARBEIT MACHT FREI" - "העבודה משחררת" - ונעלמו בין מבני האבן הקודרים במחנה הריק. לאחר שיטוט בשבילי המחנה מצא עצמו שירמן בביתן מספר 6, המשמש מאז 1955 לתצוגה קבועה, הקרויה "חיי אסירים", המוקדשת למאה אלף האסירים שהוכנסו למחנה כעובדי כפייה ומתו בתוכו, אם ברעב, במחלות, בהתעללויות או ברצח. על קירות מסדרון הביתן, בשלוש שורות ארוכות, היו תלויים תצלומי פנים של אסירים ואסירות. מתחת לדיוקן כל אסיר נכתבו מעט פרטים אישיים שנשתיירו במסמכי המחנה – שם, מספר האסיר, ושני תאריכים; יום כניסתו למחנה ויום מותו. במרבית המקרים מרווח הזמן בין שני התאריכים לא עלה על מספר שבועות או חודשים בודדים. תוחלת החיים באושוויץ הייתה קצרה.
שירמן פסע לאיטו לאורך המסדרון, מתבונן בפנים הנשקפות מתוך התצלומים. ליד תמונה אחת נעצר. על מסגרת התמונה היה מונח פרח ציפורן אדום, שהונח כנראה על ידי מבקר קודם. הייתה זו תמונתה של קריסטינה קוסובסקה. מתחת לתצלום הדיוקן נכתב שזאת אסירה מספר 24453, שהגיעה למחנה ב־13 בנובמבר 1942 ומתה חמישה חודשים בדיוק לאחר מכן, ב־13 באפריל 1943. שירמן התבונן בתמונה ארוכות וצילם אותה.
כמו בשאר מחנות הריכוז הנאציים, לכל אסיר שהגיע למחנות אושוויץ ניתן מספר שהחליף את שמו האמיתי. המספר הוצמד לבגד האסיר, לרוב מעל הצד השמאלי של החזה. שלטונות אושוויץ התייחדו בכך שגם קיעקעו את המספר על אמת היד השמאלית. בנוסף לכך, צולמו פני האסיר יחד עם שלט המציין את מספרו במחנה. הצילום התבצע ביחידה ייעודית בביתן 26 באושוויץ I על ידי צלמים מקצועיים מקרב אסירי המחנה תחת השגחת קציני אס־אס. הצלם הראשי היה האסיר הפולני וילהלם בְּרָאסֶה. באמצעות צילומי ה"פספורט" קיוו אנשי הגסטפו לזהות אסירים שברחו מהמחנה.
כל אסיר שנכנס לצילום התיישב על כיסא מסתובב וראשו צולם בשלוש זוויות: תצלום ישיר, תצלום בזווית 45 מעלות עם כובע (גברים) או מטפחת (נשים) על הראש, ותצלום פרופיל ימני. לצידו הימני של הכיסא, בגובה הכתפיים, חוברו שני שלטים במנח אופקי. השלט התחתון נשא את הכיתוב KL Auschwitz – מחנה ריכוז אושוויץ. השלט העליון היה מסגרת פח, שלתוכה הושחלו ריבועי פח ועליהם צוירו ספרות. היה זה תפקידו של עוזר הצלם ליצור באמצעות ריבועי הפח את מספר האסיר, כך שיופיע בתצלום הפרופיל.
כמאה אלף תצלומי דיוקן הצטברו במחלקת הצילום, והיוו עדות מרשיעה לפעילות הנפשעת של המחנה. עם פינויו החפוז של המחנה, ב־18 בינואר 1945, כאשר הצבא האדום התקדם לעברו, קיבל הצלם בראסה פקודה לשרוף את כל התצלומים. אולם באנדרלמוסיה ששררה במחנה הצליחו הוא וחבריו להציל כ־40 אלף מהם. לאחר המלחמה הם הועברו לארכיון מוזיאון אושוויץ־בירקנאו ומשמשים עד היום לתיעוד ולמחקר.
מהתצלומים ששרדו, בחרו אוצְרי התצוגה "חיי אסירים" כמה מאות דיוקנאות של אסירים ואסירות, רובם פולנים. על פי מספר האסיר שהופיע בתמונת הפרופיל ותעודות שנשתיירו במשרדי המחנה, ניתן היה לזהות את שמו האמיתי של האסיר ולדעת אם נספה במחנה. האוצרים הכינו כמה מאות תמונות של אסירים ואסירות, שלא היה ספק לגבי מותם במחנה, ותלו אותן על קירות מסדרון ביתן 6. תמונתה של קריסטינה קוסובסקה הייתה אחת מהן.
שמחה שירמן הוא בן לניצולי שואה, בתיה ודוד. בתעודת הלידה שלו הוא מופיע כ־D.P. Displaced Person, אדם שנעקר מביתו. הוא נולד לאחר המלחמה במנזר הבנדיקטיני סנט אוטיליין סמוך למחנה העקורים לנדסברג, גרמניה, שהוסב על ידי הצבא האמריקאי לבית חולים. המנזר נקרא על שם הקדושה אוטִילְיָה, שעל פי המסורת הקתולית הינה הפטרונית של כבדי הראייה. במבט לאחור מעניין הקשר האקראי שבין הקדושה אוטיליה לבין עיסוקו של שירמן בצילום, שבמסגרתו הוא חוקר את נושא הזיכרון בהקשר לשואה ובהקשרים אחרים.
בסטודיו שלו בתל־אביב הדפיס שירמן את תצלומה של קריסטינה קוסובסקה והעלה על הכתב את מחשבותיו על המפגש האקראי עם תמונתה. היה זה המכתב הראשון מתוך מאות מכתבים שהוא כתב לה מאז 1992, וממשיך וכותב עד היום, תחת הכותרת "קריסטינה יקרה", כחלק מהעשייה האמנותית שלו.
"קריסטינה היקרה,
"האם היה זה פרח הציפורן האדום שיד נעלמה השאירה על מסגרת תמונתך, שהשהה את מבטי לכדי פתח צר, שאת נכנסת בו. האם היו אלה המבט או החיוך הנסוך על פנייך ואולי כל הפרטים כולם, שהצטרפו והתלכדו זה לזה כדי להשלים את התגלות יופייך ולתת את התשובה, נסתרת אמנם, לסיבת עמידתי, שוכח את קיומו של הזמן, מול תמונתך.
"כמו רוחות רפאים היו אלפי הדיוקנאות מסודרים בשלוש שורות ישרות ומתמשכות על קירות הביתן שאת מספרו שכחתי. באלפי עיניים הבוהות אל תוך הריק, שותפות לגזירת הזמן שנכפתה עליהן. אני זוכר איך התקדמתי באיטיות ובקצב אחיד לאורך המסדרון, כמו במסדר, סוקר בעיניים חולמות את התמונות מימין ומשמאל, עד שהגעתי אל תצלום הדיוקן שלך ופנייך הנשקפות ממנו כמו כפו עליי לעצור. נעניתי, נפעם, מנסה להכיל את הים כולו במבט אחד ולבלוע את האוויר כולו בנשימה אחת, כמו אחרי שהייה ממושכת מתחת למים. ואני באותו רגע ידעתי.
"קראתי את שמך קריסטינה ואת המספר 24453 ואת האותיות הזעירות והמספרים הזעירים 13.11.1942־13.4.1943, עדות נוספת לקיומך ולמותך. היה זה רגע דומם, רגע של ערגה ותשוקה כואבת. אספתי אותך במבטי אל ליבי ואספתי אותך במצלמתי אל שכבת האמולסיה שעל גבי סרט הצילום, ומאז, כגרסה אפשרית של משאלת פיגמליון, אני מביא ומשלח אותך אל החיים ומן החיים.
"כשעמדתי מול תמונתך והתבוננתי בה בעיון, רק מאוחר יותר עלה במחשבתי שמבטי תפס את מקומו של המבט האנונימי שהתבונן בך באותו יום. ומאז אני מנסה לפענח את כוחו ומהותו של היופי הקורן מתוך תצלום דיוקנך. אני נאבק לפענח את היש ואת האין שהוא מכיל ושהוא חסר. אני מנסה להבין את קיומך הנשקף אליי מתוך התצלום, להחיותו, להמציא אותו מחדש.
"האם זהו כוחו של תצלום הדיוקן, שהוא נושא עימו את עדותו וקיומו של המוות ואת עדותם של חיים שאיננו יודעים? האם אותו עבר נסתר המוביל אל רגע החשיפה ומותך, חמישה חודשים אחרי שהתצלום צולם, הם הנותנים תוקף למבטך, לחיוכך, לצווארך המכוסה היטב, לאצבעות ידייך שרכסו בקפידה רבה את הכפתור העליון בבגד הפסים, הוא בגד האסירים שעל גופך וליופייך? אני מעמיד עצמי במקומו של הצלם האנונימי. האם מהססת האצבע לרגע קט על המשחרר? המוות כואב יותר כשהוא עומד אל מול אנשים יפים.
"ואת, קריסטינה, למה את מחייכת קריסטינה? האם החיוך נולד מתוך התמזגותם של השכחה בזיכרון? האם החיוך נולד מתוך אותו כוח אנושי בלתי נתפס כמעט להיראות יפים גם לנוכח חרבו המונפת של התליין? ואולי מסתתרת בו בחיוך תקווה קלושה, שהיופי הוא שיציל אותך מתוך הגורל המסתמן. ואולי את מחייכת כי את פוחדת, נבוכה ומבולבלת מרצף ההתרחשויות. אני מתבונן בפנייך הנשקפים מתוך התצלום, זוג עיניים אחד מבין אלפי עיניים אנונימיות שהביטו בהן בעבר ויביטו בהן בעתיד, ואני מנסה להבין את הכאב, להבין את הריק. תמונתך היא עדות לקיומו של רגע ממשי. מה הוא אותו רגע שחלף וקפא? למה תמונתך כמו התמונות האחרות ויותר, נושאת בתוכה את התגלות הספינקס במרחבי המדבר?"
מי הייתה קריסטינה קוסובסקה? מדוע נאסרה ושולחה לאושוויץ? שירמן לא שאל את עצמו שאלות אלה. במשך 25 שנים העדיף את אי־הידיעה. עד שב־2011 הוזמן על ידי האוצרת יעל כץ בן שלום להצטרף אליה למסע למוזיאון אושוויץ־בירקנאו שבמהלכו נקבעו לה פגישה עם צלם המחנה לשעבר בראסה וביקור בארכיון. למסע זה הצטרף גם אלי אַרְלוּק, חברו הטוב של שירמן.
בהגיעם למוזיאון הם מצאו בארכיון את תעודת הפטירה של קוסובסקה בבירקנאו, שבה היו רשומים מספר פרטים על אודותיה. לפי המסמך היא נולדה ב־17 במאי 1917 בווילנה למשפחה קתולית ועד למאסרה התגוררה ברחוב ווספולנה 53 בוורשה ועבדה כמורה.
פרטים אלה עוררו את סקרנותם של שירמן וארלוק. שלוש שנים לאחר מכן הם נסעו לוורשה ומצאו את הבית, ששרד באורח פלא את המלחמה. הם גם נברו בגנזכי הכנסייה הקתולית ובית הספר, אך חיפושים אלה לא סיפקו מידע נוסף על דמותה של קריסטינה. עם זאת, בחיפוש בארכיון בוורשה נמצא מסמך המתעד משלוח של 52 אסירות מבית הסוהר פביאק שבוורשה, שבו נכלאו על ידי הגסטפו אסירים פוליטיים בתקופת כיבוש העיר, ויעדו – אושוויץ. במסמך רשום התאריך 12 בנובמבר 1942 וברשימת האסירות מופיע השם קריסטינה קוסובסקה.
פרטים נוספים על אסירה ששמה זהה הגיעו מכיוון אחר לגמרי. יום אחד במאי 2014, במהלך חיפוש ברשת אחר "קריסטינה קוסובסקה", מצא ארלוק מספר ערכים על בחורה באותו שם שגם היא הייתה אסירה באושוויץ. אמנם קורות חייה ודיוקנה לא תאמו את "קריסטינה" של שירמן, אך סיפורה היה מרתק. ארלוק קרא בהשתאות שקריסטינה קוסובסקה היה שם בדוי של יהודייה, לונקה קוז'יברודסקה, חברת מחתרת עזת נפש בתנועת הנוער החלוצית "דרור". היא נלכדה על ידי הגסטפו ביוני 1942 ונשלחה לאושוויץ, שם נספתה באביב 1943. הוא תהה, האם ייתכן כי באותה עת היו במחנה שתי נשים בעלות אותו שם, אחת נוצרייה והשנייה יהודייה המתחזה לנוצרייה. היות שקריסטינה קוסובסקה אינו שם נדיר, נראה הדבר אפשרי.
ממצא זה כמעט הוביל למבוי סתום, אלמלא לכדה עינו של ארלוק תצלום של קוז'יברודסקה מתקופת המלחמה, המופיע באתר האמריקאי "אנציקלופדיה של נשים יהודיות". בתצלום היא נראית חבוקה עם עוד שתי בחורות יהודיות – בלה חזן וטמה שניידרמן. על פי המסופר בצד התמונה, שלוש הבחורות פעלו יחדיו בין השנים 1939 ו־1942 כקשריות מחתרת "דרור" בין גטאות ורשה, ביאליסטוק, גרודנה ווילנה. התמונה הידועה, המתנוססת על "קיר הקשריות" בתצוגה הקבועה של מוזיאון "יד ושם", צולמה בגרודנה בדצמבר 1941 על ידי קצין גסטפו, שהוקסם מיופיין של הבחורות מבלי לדעת את זהותן האמיתית.
כאשר התבונן ארלוק בתמונת הקשריות נדמה היה לו כי האישה במרכזה, בלה, דומה באופן מפתיע ל"קריסטינה" של שירמן. הוא החל לקרוא עליה באותו אתר וגילה שגם בלה נלכדה על ידי הגסטפו ונשלחה לאושוויץ בזהות בדויה של פולנייה – ברוניסלבה לימנובסקה. אך בניגוד לחברתה לונקה היא שרדה את השואה, עלתה לישראל, התחתנה והקימה משפחה. נולדו לה בת ובן.
האם ייתכן שאסירה 24453, קריסטינה קוסובסקה, היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה? והאם דיוקנה של בלה חזן החליף בטעות את דיוקנה של חברתה לונקה בתמונה התלויה במוזיאון אושוויץ־בירקנאו? האפשרות הזאת נראתה לארלוק דמיונית אך הוא לא ויתר. בתוך זמן קצר איתר את בנה של חזן והם נפגשו במשרדו. ארלוק הציג בפניו את "קריסטינה" של שירמן. "זאת אמא שלי", ענה הבן ופרץ בבכי. גם עיניו של ארלוק זלגו דמעות.
הבן הזה הוא אני.
החשיפה לתמונת אמי בבגדי אסיר בתצוגת המתים במוזיאון אושוויץ־בירקנאו ולקשר ארוך השנים שקיים שירמן עם דמותה, גרמה לטלטלה בחיי. כמה ימים לאחר התגלית המפתיעה עליתי על מטוס לקרקוב והגעתי לביתן 6 במוזיאון אושוויץ־בירקנאו כדי לחזות במו עיניי בתמונה. בעבר כבר ביקרתי במקום, אבל חלפתי על פניה בלי להתעכב. ועכשיו היא הייתה שם, מחייכת גם אליי. מאז אני חוקר לא רק את פרשת התמונה, אלא את כל האירועים ההיסטוריים הסובבים אותה.
לונקה קוז'יברודסקה נולדה בפרושקוב שליד ורשה ב־1916. הוריה היו משכילים וציוניים, פעילים בתנועת "החלוץ". בנעוריה למדה בבית ספר פולני אך אביה דאג שתלמד גם עברית ויידיש. בזכות כישרונה לשפות נרשמה ללימודי בלשנות באוניברסיטת ורשה ורכשה שליטה בשבע שפות. כאשר פרצה המלחמה הצטרפה לתנועת "החלוץ־דרור" וחיש מהר הפכה לקשרית מהוללת שאימצה את השם הבדוי קריסטינה קוסובסקה.
לונקה הייתה יפת תואר, בהירת שיער ותכולת עיניים. בזכות מראה ה"שיקסה" שלה, הגרמנית הרהוטה שבפיה ואומץ ליבה, היא חצתה בנקל גבולות, חומות גטו ומחסומי דרכים. אך לא לעולם חוסן. בראשית יוני 1942 יצאה בשליחות המחתרת מביאליסטוק לוורשה ונלכדה בתחנת הרכבת של מלקיניה, באמצע הדרך בין שתי הערים. בחיפוש שנערך בכליה נמצאו אקדחים וגם תמונת שלוש הקשריות. היא נלקחה לחקירה במטה הגסטפו בוורשה. חרף העינויים הקשים שעברה לא גילתה את זהותה האמיתית ולא הסגירה את חברותיה למחתרת. חוקריה העריכו שהיא חברה במחתרת פולנית ושלחו אותה למאסר בפביאק. היות שלא שבה לביאליסטוק במועד שנקבע לה, נתקפו חבריה בדאגה והחליטו לשלוח קשרית נוספת לחפשה. בלה חזן התנדבה למשימה.
בלה הייתה צעירה מלונקה בשש שנים. היא נולדה בעיירה רוז'ישץ' שבחבל ווהלין ב־1922. אביה החזן מת כשהייתה בת שש ומשפחתה בת שמונת הילדים הייתה ענייה מרודה. מגיל צעיר עבדה למחייתה, למדה בבית ספר "תרבות" והייתה פעילה ב"החלוץ־דרור". כשפרצה המלחמה הצטרפה למחתרת והפכה לקשרית נועזת שנעה בין הגטאות ובאמתחתה כלי נשק, תחמושת, מסמכים, שטרי כסף ואפילו תינוקות שצריך היה להציל. שמה הבדוי היה ברוניסלבה לימנובסקה.
למשימתה האחרונה מטעם המחתרת – איתור לונקה – יצאה מביאליסטוק ב־12 ביוני 1942. לרוע מזלה גם היא נלכדה בתחנת הרכבת מלקיניה על־ידי ז'נדרמים, שזיהו אותה לפי תמונת שלוש הקשריות שמצאו אצל לונקה כשבוע קודם לכן. גם בתיקה של בלה נמצאו אקדחים שהייתה אמורה להעביר לחברי התנועה בוורשה. היא עברה עינויים קשים במטה הגסטפו אך לא הסגירה את זהותה או את חברותיה. גם היא נחשדה כחברת מחתרת פולנית ונשלחה לכלא פביאק. שם פגשה לתדהמתה את לונקה ומאז לא נפרדו דרכיהן.
חמישה חודשים היו השתיים אסורות בתא אחד עם עוד עשרות אסירות פוליטיות פולניות, ובו חוו תנאי מאסר קשים, חקירות חוזרות, עינויים והתעללויות. מדי שבוע נערכו בכלא הוצאות להורג אקראיות. הן עודדו אחת את רוחה של השנייה והשתדלו לעזור לאסירות היהודיות, שהוחזקו בתאים נפרדים בתנאים הגרועים ביותר. ב־12 בנובמבר 1942 הן נכללו במשלוח של 52 אסירות פוליטיות פולניות שיצא לאושוויץ. למחרת בבוקר הגיעו לבירקנאו.
קבוצת הנשים הפולניות נלקחה לביתן ה"סאונה", שבו עברו את הליך הקבלה למחנה. קלגסי האס־אס שהסתובבו ביניהן המטירו עליהן ברד של מכות. הן הופשטו מבגדיהן, שער ראשן וגופן נגזז וגולח ולאחר חיטוי הן קיבלו בגדי אסירות ונעלי עץ. לאחר מכן נרשמו פרטיהן וחולקו להן מספרים בהתאם לסדר אלפביתי. עקב כך קיבלו קוסובסקה (לונקה) ולימנובסקה (בלה) מספרים דומים. לונקה נהייתה אסירה 24453, ובלה – 24458. שתי הספרות היחידות שהיו שונות, 3 ו־8, דומות בצורתן וקל לטעות ביניהן.
לאחר קעקוע מספרי האסיר באמת היד השמאלית נצטווו האסירות לתפור על חולצתן פיסת בד, שעליה הוטבע מספר האסיר שלהן. לונקה ובלה נעזרו אחת בשנייה לעשות כן. כתוצאה מהמהומה ומהאפלה ששררו בביתן התבלבלו השתיים והאחת נשאה על חזה את מספר האסיר של חברתה. ככל הנראה הן החליפו ביניהן מבלי דעת את חולצותיהן.
בבוקר המחרת נלקחו הנשים ליחידת הצילום בביתן 26 לצורך צילומי ה"פספורט". בגלל הטעות שנעשתה בערב הקודם צולמה בלה עם מספר האסיר של לונקה, ולונקה עם המספר של בלה. התצלומים השגויים נשכחו באחת המגירות באושוויץ I.
12 שנים מאוחר יותר שלפו אוצרי התצוגה "חיי אסירים" באופן מקרי את התצלום של אסירה מספר 24453 מתוך עשרות אלפי התצלומים שגדשו את הארכיון. הם מצאו ברישומים כי זוהי קריסטינה קוסובסקה שנספתה במחנה, ולכן מתאימה לתצוגה. הם הדפיסו את התמונה, רשמו את פרטיה של קוסובסקה מתחת לדיוקן ותלו אותה על קיר ביתן 6. כך נוצרה תמונת הכלאיים "קריסטינה" – שילוב של דיוקנה של בלה חזן עם פרטי האסיר של לונקה קוז'יברודסקה. ברור שגם שמחה שירמן, 50 שנה מאוחר יותר, לא יכול היה לדעת שהדיוקן בתמונה הוא של בלה, יהודייה שהתחזתה לנוצרייה ושרדה.
לאחר שצולמו באושוויץ I הוחזרו הנשים לבירקנאו והחלו במלחמת הישרדות במחנה כאסירות מן המניין. לונקה ובלה הפכו ל"לָאגֵרשְוֵוסְטֶרְס" – "אחיות מחנה". הן ישנו זו לצד זו על הדרגשים, פלו כינים האחת מגוף חברתה, ודאגו זו לזו ככל שניתן בתנאים המזוויעים. באביב 1943 השתוללה במחנה מגפת טיפוס. השתיים נדבקו במחלה הקטלנית ואושפזו בביתן המחלות המידבקות של בית החולים במחנה הנשים. בלה החלימה וקיבלה רשות להישאר בביתן כדי לטפל בלונקה. בלה החביאה אותה בזמן שרופאי האס־אס ביצעו סלקציות בבית החולים, אך לונקה חלתה גם בחזרת ובדיזנטריה ומצבה הלך והידרדר.
וכך כתבה בלה בזיכרונותיה על שעותיה האחרונות של לונקה: "פניה הלכו והחווירו, עיניה שקעו בארובותיהן, הפכה לפקעת עצבים וצרור עצמות. ממש קשה היה להכירה, אף החלה להרגיש כי קיצה קרוב. אז קראה אותי למיטתה ודיברה למצפוני. היא חששה שכאשר איוותר לבדי, לא אוכל להחזיק לעצמי את סוד היותי יהודייה. הפצירה בי שלא אגלה את הסוד כדי שאשאר בחיים. משך שעות החזיקה אותי על יד מיטתה ודיברה. קשה היה לה לגווע בבדידות, בניתוק גמור מחבריה ומבני משפחתה. לבסוף אחזה חזק בכף ידי ואמרה: 'אני את חוט החיים לא משכתי מהפקעת עד הסוף, אבל את מוכרחה להמשיך; את תספרי עלינו'. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיה. בלחש לאטה 'שלום' ונשמתה יצאה".
לונקה נפטרה בזרועות בלה ב־13 באפריל 1943. בלה נשאה אותה במו ידיה לחדר המתים הסמוך למשרפה II ואמרה עליה "קדיש" כדי שתעזוב את העולם כיהודייה.
ומה עלה בגורלה של בלה לאחר שנותרה בודדה בבירקנאו? היא שרדה במחנה שנתיים וחודשיים עד לפינויו. רוב תקופה זו שירתה כאחות בבית החולים והתמסרה לטיפול באסירות היהודיות. בנוסף, הצטרפה למחתרת הנשים בבירקנאו והשתתפה בהצלת נשים משילוח לתאי הגזים. ב־18 בינואר 1945 יצאה לצעדת המוות והתגלגלה בין מחנות ריכוז שונים עד שהגיעה למחנה טאוכה ליד לייפציג. ב־19 באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האמריקאי.
כמה שבועות לאחר סיום המלחמה פגשה בלה בחיילי הבריגדה היהודית, שהעבירו אותה למחנה עקורים בדרום איטליה. משם עלתה לארץ ישראל בנובמבר 1945 וחודש לאחר מכן העלתה על הכתב את קורותיה במלחמה. רוב שנותיה התגוררה בתל־אביב, במרחק כמה מאות מטרים מהגלריה שבה הציג שירמן את התמונה "קריסטינה". היא נפטרה ב־18 בינואר 2004. שנים לאחר מותה העניק לה ארגון "בני ברית העולמי" את "אות המציל היהודי", הניתן ליהודים שחירפו נפשם למען הצלת בני עמם.
מאז ילדותי אני זוכר את תמונת שלוש הקשריות, שהייתה תלויה ליד מיטתה של אמי. אמא סיפרה לי פעמים רבות על חברתה לונקה, שאותה זכרה בחום ובאהבה. לאחר שהתגלה לי סיפור "קריסטינה", היה ברור לי שעליי לעשות מעשה – להחליף את דיוקנה של אמי בתמונה המוצגת במוזיאון אושוויץ־בירקנאו בזו של לונקה.
לא היה זה מעשה פשוט: ארכיונים אינם נוטים לשתף פעולה עם אדם זר, המעוניין להכניס שינויים בתצוגות שלהם. לאחר בדיקה ראשונית התברר לי לשמחתי שגם התצלום של אסירה 24458, ברוניסלבה לימנובסקה, ובו דיוקנה של לונקה, נמצא בארכיון המוזיאון. לאחר התכתבות ממושכת עם המוזיאון, ובגיבוי מקצועי שקיבלתי מארכיון "יד ושם", אישרו לי רשויות המוזיאון לבצע את ההחלפה.
הופניתי אל אוצֵר התערוכות במוזיאון, מירוסלב אובְּסְטְרָצִ'יק, ששיתף עימי פעולה בנפש חפצה. הוא הכין ומִסגר תמונה חדשה של קריסטינה קוסובסקה עם דיוקנה של לונקה. הוא גם נענה לבקשתי והוסיף כתובית המציינת שקריסטינה הייתה יהודייה.
ביום שישי, 17 ביולי 2015, נפגשנו בשער המוזיאון ופסענו לביתן 6. אובסטרצ'יק הסכים שאחליף את התמונות במו ידיי. "קח את אמך הביתה, היא לא שייכת לפה", אמר בעת שהסרתי את תמונתה של אמי מהקיר, שעליו הייתה תלויה 60 שנים. תליתי במקומה את התמונה המתוקנת של קריסטינה קוסובסקה עם דיוקנה של לונקה ואמרתי לזכרה "קדיש". את תמונתה של אמי, "קריסטינה", קיבלתי במתנה. היא תלויה כיום בביתי.
בשובי מאושוויץ סיפרתי לארלוק על החלפת דיוקנה של קריסטינה קוסובסקה. אבל במשך למעלה משנה הוא נרתע מלספר לחברו שירמן על החלפת הדיוקן ועל זהותה האמיתית של "קריסטינה". ב־2016 החליט שירמן לנסוע לווילנה, מקום הולדתה של קריסטינה על פי תעודת הפטירה שלה מאושוויץ ומקום הולדתה של אמו. כוונת הנסיעה הייתה לקשור בין סיפור אמו לבין זה של קריסטינה. באותו זמן כבר היה עסוק בהכנות לתערוכה במוזיאון לאמנות אשדוד, שנועדה לתת פרשנות למהלך רב־השנים שלו בעקבות צילום התמונה "קריסטינה יקרה".
בדרכו לווילנה עצר שירמן לביקור נוסף במוזיאון אושוויץ־בירקנאו. להפתעתו נעלמה תמונתה של קריסטינה מהתצוגה בביתן 6. בחיפושו הנואש אחר הדיוקן לא שם ליבו לכך שהשם קריסטינה קוסובסקה, אסירה 24453, נרשם תחת דיוקן אסירה אחרת.
לאחר שובו ארצה נפגש שירמן עם ארלוק כדי לספר לו על היעלמות התמונה. הפעם לא יכול היה ארלוק להימנע מחשיפת האמת על זהותה של "קריסטינה". מספר ימים לאחר מכן הגעתי גם אני לסטודיו של שירמן. התחבקנו ובכינו שעה ארוכה. מאז אנו שומרים על קשרי ידידות.
כשנה לאחר מכן נפתחה תערוכתו של שירמן "אי הזבובים 18X13". סיפורה של "קריסטינה" כיצירת אמנות היווה את עמוד השדרה והלב של התערוכה. יחד עם תצלומי דיוקן של "קריסטינה", שצולמו בביקוריו החוזרים של שירמן באושוויץ, הוצגו במוזיאון גם מכתבים רבים שכתב לה במרוצת השנים. אחד מהם היה המכתב הראשון שכתב לאחר שנחשף לזהותה האמיתית. הוא נפתח במילים אלה: "קריסטינה יקרה, איך אפשר למות ולהיוולד מחדש? איך יכולה אמת אחת אל מול אמת אחרת הפוכה ממנה ושתיהן אמת? לא מצאתי את תמונתך בביקורי האחרון על קירות הביתן באושוויץ ולא העליתי על דעתי שהתרחקת כדי שתוכלי לגעת בי במקום אחר. לא יכולתי לדעת שמשב האוויר שליטף את פניי הוא משב האוויר של גופך בעוברך לידי ברחוב הסואן. שמך אינו קריסטינה. זאת אני יודע עכשיו והוא גם לא שם המסכה שלך, אבל הפנים אותן פנים והאהבה אותה אהבה וגם השם הוא קריסטינה ולא שום שם אחר".
בפתיחת התערוכה של שירמן ניתנה לי הזכות לשאת דברי ברכה. סיימתי אותם במשפטים הבאים: "זאוס, מלך האלים, יכול היה להפוך במגע ידו בן תמותה לבן אלמוות. האם הוא אחראי למה שלנו נראה כצירוף מקרים? או אולי ישות עליונה אחרת? בין אם כן ובין אם לא, הרי אתה, שמחה, בצעת מלאֵכת אלוֹהָ זאת. הענקת לבת התמותה קריסטינה – בלה עבורי, אמא שלי – חיי נצח. תודה לך".
לפנייה לכתב/ת 
