אכן הלל ושבח מגיעים לראש הממשלה נתניהו על פעילותו המוצלחת בהשגתם של החיסונים עד כדי הגדרת מדינת ישראל כראשונה בעולם לעמוד מול המגפה. עם זאת אינני רגוע. אני מוטרד מן העובדה שהמדינה הטילה צו איסור פרסום על כל המסתתר מאחורי "מבצע החיסונים" למשך 30 שנה. לא פחות, אם בכלל. בהיותי נמנה עם קבוצת הגיל של המתחסנים בתיעדוף הראשון, אני סבור כי הנני זכאי לדעת, כבר בשלב זה, מה מסתירים ממני. בחוסר צניעותי אני שם עצמי לפה עבור מאות אלפים כמוני שכן, אם לא עכשיו, אז אימתי.

אגב סעיף 35 בחוק יסוד הממשלה המטיל סודיות בכל עניין שהממשלה החליטה לשומרו כסוד, אני שואל מדוע הוטל איסור הפרסום הממושך הכל כך? האם החברות המייצרות את החיסונים הציגו תנאים לאספקתו בתנאי ברזל, שלנו, המתחסנים, נאסר לדעת עליהם? שהרי מגפה זו היא ראשונה בתולדות העולם החדש בכלל ושל ישראל בפרט.

תמיהה אחרת היא, מדוע לא ביקשה המדינה לקבל אישור מוועדת הלסינקי הבינלאומית, האחראית לכך שניסויים רפואיים (כפי שמוגדרים החיסונים המציפים את ארצנו) יתבצעו בהתאמה למשפט הלאומי והבינלאומי, כמקובל. מאידך, מציק לי עניין לאומי כאוב: מדוע נוצר פיגור לכאורה בקידומו המהיר של החיסון הישראלי? שהרי מדענינו שוקדים על פיתוחו כבר חודשים ארוכים, אך התבטאו בראיונות לתקשורת כי החיסון נתון להשהיות יזומות בלוחות הזמנים.

על פניו ניתן להגדיר כמוזרה את אי־היותה של ישראל בשורה הראשונה של מפתחות החיסונים וזאת בהתחשב בשורת המוחות שפועלים כאן. האם יש דבר שמבקשים להסתירו? אינני יכול שלא להיות מוטרד משאלה נוספת בהקשר זה, כמו העובדה שבמהלך משבר הקורונה מצאו לנכון שלושה "קודקודים" משמעותיים ששמשו בתפקידי מפתח במשרד הבריאות: משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' סיגל סדצקי, הממונה על בריאות הציבור במשרד זה, ופרופ' איתמר גרוטו, סמנכ"ל המשרד, להיפרד מתפקידיהם. למה ומדוע.

האם ייתכן שבמסגרת הסכמת המדינה לשמש פיילוט לנושאי החיסון מן החברות המייצרות, וטוב שכך, נפלו פגמים נסתרים באשר לכלל הברזל בזכות הציבור לדעת?

לפני זמן מה פניתי בכתב למזכיר הממשלה בשאלות אלה, וביקשתי לקבל תגובה. הוא אמור לדעת. דומה עליי כי זו הפעם הראשונה בעשרות שנות עבודתי העיתונאית שלא נעניתי.

האם ייתכן כי החברות המייצרות את החיסון הציגו תנאים לאספקתו, שלנו - ציבור המתחסנים - אסור לדעת עליהם?

נותרתי עם סימני השאלה. ¿