צוץ, תראה, דוכסות משלנו

ברידג'רטון: הדוכס ואני // ג'וליה קווין - מאנגלית: דינה עזריאל - אהבות - 384 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

לסיימון באסט יש כל מה שגבר צריך: א. עיני פלדה כחולות. ב. תואר דוכס וכסף. ג. אבא שהתעלל בו מספיק כדי שיפתח אופי למרות הפריבילגיות. ד. פאוזות מענות בין מילה למילה כשהוא מפלרטט. במילים אחרות, באסט הוא אובייקט מושלם להחפצה, כפי שהוכיחה הוויראליות של הגיף שבו בן דמותו הטלוויזיוני לוקק כפית.

'ברידג'רטון' הספר (בשמו המקורי 'הדוכס ואני') משרטט את חיי הטינדר המייגעים שלו בעידן הריג'נסי, סביב פגישתו עם דפני לבית ברידג'רטון, דינמיקת ההשווצה־הצטנעות־חם־קר־חזק־חלש ההדדית עד שהם באים בברית הנישואים ומשתגלים את עצמם לדעת.

החיסרון בלקרוא את הספר אחרי זלילת סדרת הנטפליקס הלהיטית הוא שהדוכס של הייסטינגס כבר לוהק. רגה ז'אן פייג' היה נפסל בדמיון שלי מפאת חתיכות־יתר, אבל משהוצנח לתפקיד הוא נושא אותו בכבוד על כתפיו המסותתות. דפני היא סיפור יותר מסובך: בסדרה היא ממותגת כרווקת העונה - מלאכית ג'ינג'ית נשגבת וטהורה לעד - אבל לדפני של הספר יש אישיות מבעבעת, כולל כמה דעות, חיוך רחב ורעמה ערמונית שופעת. החזרה האובססיבית על המינוח "שיער ערמוני" מסתירה אמת בנאלית: מדובר בחום רגיל. נועה קולר עם החלקה יפנית. צוץ, תראה, דוכסות משלנו.

מהלך־העל הז'אנרי של הספר ושל העונה הראשונה של שונדה ריימס זהה: ארבעה פרקים ראשונים של סדרת נעורים מתקתקה, עתירת גינונים וקרינולינות, שבפרק החמישי הופכת מנערה לאישה, מתקלפת מהמחוך ופורצת במחול חִרמונים. המחצית הראשונה של הספר עוסקת בשיחות היכרות בפאתי אולמות נשפים, פינג־פונגים של ניסיונות הרשמה ותסכול מסצנת הדייטינג הלונדונית של תחילת המאה ה־19. רק בעמוד 232 של התרגום העברי אנחנו פוגשים לראשונה את המילה "זקפה", ומיד אחריה מגיעים גם "זכרות חמה", "ירכיים שנפשקות" וכל החומרים האהובים של הקטגוריה.

היתרונות של הרומן המעמדי ידועים: חוקים נועדו כדי שיפרו אותם, ואין דבר לוהט יותר משבירה של היררכיות ופירוק יחסי כוח. במקרה של הדוכס מצטרפים כמה נדרים לעצמו - לא להינשא ולא להוליד ילדים - שהופכים את הזר הגבוה והמסתורי לבלתי מושג עוד יותר. אני רק בחור שעומד מול בחורה ומבקש ממנה לא להתחתן איתי עד שהיא מכריחה אותי.

עם זאת, אסטרטגיות החיזור, הן של הדוכס והן של הגברים המרהיבים פחות מסביבו, שואבות מעקרונות המרכז לאמנות הפיתוי. כלומר, להשפיל אותה קצת, לערער את ביטחונה העצמי, ואז להמטיר עליה מחסדך ולגרוף אותה, מכירת תודה לגבר שמוכן לסבול את אפסותה. והמיזוגיניה לא נגמרת שם. המעמד שזוכה לבוז הרב ביותר הוא שכבת האימהות לרווקות, אסופת דודות נודניקיות שנחושות לחתן את בנותיהן ומעוניינות בדבר אחד: לחמוס את עלומיהם של הרווקים התמימים.

באף רגע בספר לא מתעכבים להסביר את המנגנון החברתי, עניין שג'יין אוסטן הבהירה ב'גאווה ודעה קדומה' שמתרחש באנגליה של אותן שנים: חוקי הירושה שמאפשרים רק לגברים לרשת תארים וכסף. אין שוויון מדומיין בין גברים ונשים (כפי שאלואיז ברידג'רטון - ג'ו מארץ' של הסדרה - נואמת שוב ושוב). בעולם של מעמדות נוקשים, שבו אישה כמעט אינה יכולה להחזיק ברכוש, הדבר הכי חשוב הוא להתחתן טוב. האמהות בחרדה להשיא את הבנות שלהן כי זאת הדרך היחידה להבטיח להן חיים טובים, לפחות כלכלית.

הסופרת ג'וליה קווין (פסבדונים של ג'ולי פוטינגר, יהודייה אמריקאית) כתבה את הספר בשנת 2000, הרבה לפני מי־טו והגל הנוכחי של הפמיניזם והתקינות הפוליטית, לתוך מסורת ז'אנרית שכולה חידוד ההבדלים בין המינים, תשוקה אל גברים חזקים שיכניעו אותך, ונראטיבים שמהדהדים פנטזיות אונס. בתוך השדה הזה קווין נחשבת לכותבת פמיניסטית יחסית, שמעמידה דמויות נשיות מורכבות ובעלות כוח. דפני אכן כזאת: חכמה, מהירה, חדת לשון ובעלת תושייה. ועדיין, הזוגיות הסוערת שלה ושל הדוכס מדליקה נורות אזהרה למי שחיה בתקופתנו.

הרגש המרכזי של גברים בספר הוא זעם. הדוכס זועם. אנתוני, בנדיקט וקולין - אחיה של דפני - זועמים. באופן תדיר באסט מאיים שיחנוק או יהרוג אותה, יש לו מצבי רוח משתנים והתפרצויות זעם, התקפי קנאה ורכושנות, אלימות מילולית שהוא מפנה כלפיה, ופיזית שהוא מפנה כלפי גברים אחרים. ציון גבוה במבחן תמרורי האזהרה של פורום מיכל סלה ז"ל. בישראל של 2021, פוסט שירה איסקוב, בעידן של היפר־מודעות לגברים רעילים ולמערכות יחסים אלימות רגשית, יש בספר חלקים שלא מחליקים בגרון.

ספרות אמורה להיות הזירה החופשית שבה משהים שיפוט ונורמות בנות זמננו ומתמסרים. מרחב בטוח לעמימות מוסרית מהנה. הרי אי־אפשר ליהנות מ'פחד ותיעוב בלאס וגאס' עם פקודת הסמים ביד, ואי־אפשר לקרוא את 'לוליטה' במרכז לנפגעות תקיפה מינית. עדיף, אם אפשר היה, להשתיק לרגע את שיעור החברה האינסופי שמתחולל בתוך הנפש וליהנות מיומיים של נוזלי גוף וקילוף שמלות. כי החִרמון מחרמן. רק שזה לא כל כך פשוט; אני לא לגמרי הצלחתי. למרבה המזל, שונדה ריימס הייתה חכמה מספיק בשביל לוותר על רוב הסקסיזם הז'אנרי והפכה את ברידג'רטון הטלוויזיונית ליצירה אפקטיבית וכיפית. בספר שעליה היא מבוססת, זה עובד רק באופן חלקי. •