הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

"החפירה" היה עלול לסבול מכבדות יתר, אך ההופעה המרגשת של רייף פיינס והאהבה לעולם הארכיאולוגיה שבה הופכים אותו לשווה צפייה | בנימין טוביאס | שלושה וחצי כוכבים

לזכות "החפירה", בניגוד אליי, אפשר לומר שהוא ממש אוהב את מקצוע הארכיאולוגיה - האמיתי, עם כל העפר, חוסר התהילה והוויכוחים על תיארוך של איזו פיסת עץ שמצאת בחצר אחורית. הסרט הבריטי להפליא הזה שעלה עכשיו בנטפליקס ומתרחש בשנות הארבעים עוסק בסיפורם האמיתי של שני חובבי ארכיאולוגיה שאחראים למציאת אחת מפיסות ההיסטוריה הגדולות והחשובות בתולדות האי. הארכיאולוג קשה היום באזיל בראון (רייף פיינס הנהדר), בן מעמד הפועלים וללא השכלה פורמלית, ואלמנה בעלת אחוזה (קארי מאליגן) ששוכרת את שירותיו כדי לחפור בכמה תילים מסתוריים בשטחה. אחרי שסבלו מזילזול מצד הקולגות, ואחרי שמתגלה במקום משהו די אדיר מבחינתם, מתחילה גם התחרות מצד כל מיני מתחרים ומוזיאונים שרוצים את חלקם בתהילה.

דרך הסיפור הזה מצליחים הבמאי הצעיר סיימון סטון והמחזאית והתסריטאית הוותיקה מוירה בופיני לבנות דרמה יפה. חלקה הגדול - כיאה לסרט בריטי - מוקדש להבדלי המעמדות בחברה הזו שמכתיבים את ההתנהגות עצורה של חבריה אחד כלפי השני, עד שהרגש מתפרץ החוצה. בשיאו, הסרט הוא קצת האח הקטן של הסרט הבריטי האדיר "שארית היום" עם אנתוני הופקינס, שעסק באותו נושא בדיוק.

ב"החפירה" יש את הפער המעמדי שבין פיינס למעסיקה שלו, ועוד יותר מודגש הפער בין פיינס לפרופסורים לארכיאולוגיה מאוקספורד וקיימברידג', שמסתכלים עליו מלמעלה, למרות שתכלס הוא זה שעושה את כל העבודה השחורה ועולה על כל הרעיונות המבריקים. למעשה הוא מתואר על ידי סביבתו וגם על ידי עצמו לא כארכיאולוג, אלא כ"חופר אתרים", כלומר קבלן ביצוע חסר תהילה.

לא הכל עובד בסרט, שכיאה לסוג הקולנוע הבריטי הזה סובל מכבדות ולאות בחלקים מסויימים. בחלקו השני הוא גם די מתפזר, עם ההחלטה השגויה של היוצרים להכניס שלל דמויות מיותרות, בהן לילי ג'יימס מ"דאונטון אבי" כאסיסטנטית צעירה שתקועה בעלילה רומנטית משל עצמה - מה שמרגיש כמו ניסיון לתבל את הסרט היבשושי במכוון בקצת סקס אפיל עם תמונות של שקיעה. גם ההצלבה התמידית של עבודות הארכיאולוגיה שעל הקרקע עם רעשי המטוסים מלמעלה שמתכוננים למלחמה העולם השנייה - עם המסר שחוזר שוב ושוב ש"בזמן שנראה שהעולם נגמר, חשוב שנזכור את העבר שלנו" - מנדנד בשלב מסויים. יאללה, הבנו. ובכל זאת הסרט הוא שיפור עצום לעומת "הבת" - סרטו הקודם והראשון של סטון - שהיה מתיש ונטול חן. סטון, אוסטרלי בן 36 שמביים כמו בן 80, מלא הפעם אהבה לדמויות שלו. עוזרים לו בעיקר השחקנים המצויינים, ובראשם פיינס - שתמיד נוגע ללב כשהוא מגלם דמויות עצורות שמסתירות ים של רגשות מתחת לדיבור החנוק, כמו שהיה גם ב"פצוע האנגלי" וב"מלון גרנד בודפשט". פיינס, אוטוטו בן 60, הוא במידה רבה הסיבה לראות את הסרט.

וכאמור, הסיבה השנייה העיקרית היא שהסרט - כמו הדמויות שלו - מאוהב בארכיאולוגיה ומדביק את הצופים בפאשן שלו. למשל בסצינה מסויימת כשגילוי שמשהו מתוארך לתקופה האנגלו-סקסית ולא לתקופה הוויקינגית מועבר ברעש וצלצולים וכרגע השיא בחיי הדמויות - ויש בכך משהו מקסים ומעורר השראה. יש לי חיבה לסרטים שמגלים לי עולם שלא הכרתי, בין אם זה בייסבול ב"מאניבול", אגרוף ב"שור הזועם" או ימאות ב"אדון ומפקד". אז תוסיפו את "החפירה", שלימד אותי שארכיאולוגיה יכולה להלהיב, גם כשהיא הכי רחוקה מאינדיאנה ג'ונס.

גון בן ארי נמצא בנקודה שבה כל כותב רוצה להיות – הוא שנוי במחלוקת. ספרו החדש, SWIN, העוסק בנביא מודרני, רק יחזק את פיצול הדעות סביבו | רן בן-נון | 4 כוכבים

גיא נברון הוא נביא, ייעוד שלא ניתן לאיש מלבדו באלפיים השנים האחרונות. יום אחד, בשירותים שבדירתו בנווה צדק, הוא מקבל הבזק תודעתי מהאינסוף-ברוך-הוא וחווה מעין סדרה של תובנות מאירות עיניים על השפה העברית ואותיותיה, המתגבשות בעיני רוחו למערכת כלים שתכליתם העברת אור, או במילים אחרות – התגלות.

כך נפתח SWIM, ספרו החדש של גון בן ארי (בהוצאת כתר), ששמו הוא ראשי התיבות האינטרנטיים של "מישהו שהוא לא אני". אבל השם גיא נברון הוא סיכול אותיות של השם גון בן ארי ובביוגרפיה שלו שתולים במכוון פרטים מוכרים מחייו של הסופר – למשל, ההשתייכות למשפחת האצולה גפן-דיין, וגם הכתיבה ב"ידיעות אחרונות" לפני מספר שנים. ההפוך על הפוך הזה, מתברר, הוא רק רובד אחד במסכת התעתועים שהסופר מערבל במוחותיהם של קוראיו.

לרכישת הספר באתר עברית

גם באלף השלישי לא קל להיות נביא. גיא חווה רגעים של בהירות חדה, שבהם הוא בולע בשקיקה מדפים שלמים מארון הספרים היהודי ומזקק מהם תורה אישית משונה, המופיעה בספר בפרוטרוט שלב אחר שלב ומשלבת נגיעות של חוכמה נדירה, לצד תהומות של חוסר פשר וגיבובי רעיונות שאינם אפויים מספיק. וזה החלק הטוב של הנבואה. בחלק הרע הוא נאלץ להתמודד עם הבהלה הקיומית התמידית שנקראת פשוט החיים.

בן ארי נמצא בדיוק בנקודה שבה כל כותב רוצה להיות – הוא שנוי במחלוקת. חצי מקוראיו יחשבו שהוא גאון מזהיר, החצי השני יחשבו שהוא נודניק בלתי נסבל – ושני החצאים צודקים בדיוק באותה המידה. הסיפור על הנביא גיא מרתק לגמרי וכתוב נפלא, כך גם הניסיון להבין את המציאות כמערכת אינסופית של סמלים המבקשים להתפענח, אך לצד אלה יש ב-SWIM משהו טרחני ומעיק, נוקדנות כפייתית שמסרבת להרפות בסגנון עדות הגימטריה, לא עלינו.

ואז, כשהנבואה הופכת לקשה מנשוא, גיבורנו נפטר ממנה וממציא את עצמו מחדש בעוד סיכול אותיות – עכשיו הוא בנימין אונגר, חבר בקומונה ללימודי יידיש בחווה באפ-סטייט ניו-יורק. סיבוב נוסף של התחכמות באמריקה? לא נורא - סגר עכשיו, זה לא שיש לנו משהו יותר טוב לעשות.

הפודקאסט של עמרי כספי כבר אירח כמה דמויות מעניינות אבל דווקא מול נפתלי בנט, שרוצה להיות ראש הממשלה,  הכדורסלן הוותיק פשוט לא עלה להתקפה | אסף יערי | 3 כוכבים

עמרי כספי הוא סופרסטאר במונחים ישראליים, וכשהוא עדיין בעיצומה של קריירת הכדורסל שלו, גם אם בשלביה האחרונים, הוא מסתער גם על עולם העסקים, הפעילות החברתית והתקשורת. לפודקאסט האישי שלו הוא לא צירף איש תקשורת מנוסה או מראיין שותף, אלא הלך על כל הקופה, בראיונות אחד על אחד (לרוב) עם דמויות בולטות או מעניינות בישראל – ולא רק מתחום הספורט, מגרשו הביתי.

אז כמו בכדורסל, כספי מקבל ציון גבוה על יוזמה, נחישות, אומץ וקליעה מרחוק – אבל זה לא הופך אותו לעיתונאי או למראיין.

על פניו הראיון בפרק 44 עם ח"כ נפתלי בנט אמור היה להיות הזדמנות טובה לחדש. בנט, שרגיל לראיונות קצרים, לחוצים וקשוחים שעוסקים בעיקר במספרי מנדטים ובמהלכי בחירות, הגיע לשיחה של שעה שלא נוגעת ישירות באקטואליה. אולי זאת אפילו הזדמנות להכיר קצת יותר אישית את האדם שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה.

אפשר לחשוב על לא מעט שאלות שאפשר להציג לו: כמי שבנה את עולמו בתחום ההייטק, איפה אתה מוכן לגשר על הפער בין הדת לעולם המודרני? עד כמה אתה באמת דתי אם התחתנת עם חילונית? מה התחביבים שלך? מה אתה לא מפסיד בטלוויזיה? איך בעצם נוצר החיבור הזה עם איילת שקד? איך לדעתך צריכה להיראות קואליציית החלומות? ויש עוד המון שאלות, אפילו בלי לגלוש לכיוונים צהבהבים ומרתקים כמו עבודתו תחת נתניהו ורעייתו.

אבל כספי מתחיל בפצצת שיעמום: "ספר לי על החברה שהקמת".

"זה נורא מעניין", מגיב בנט בתשובה שמדגישה בדיוק כמה זה לא מעניין כפתיח לראיון אישי.

ואז ב-12 הדקות הראשונות של הפודקאסט נשמע למעשה רק קולו של בנט, כשכספי מספק קריאות עידוד ברקע. ולא שסיפורו של בנט לא מעניין, רק שברור שהוא מדקלם אותו מהרצאות שנשא כבר עשרות פעמים, ואין מי שיאתגר אותו בצד השני.

בשלב שהשיחה מתחילה להישמע כמו מדריך למנהל סטארטאפ ואסטרטגיית ניהול, לפתע נרשמת תזוזה לכיוון האישי: "איך אשתך קיבלה את המעבר לארה"ב?" ובהמשך כספי מכניס את בנט לפינה, אולי בלי כוונה, ושואל אותו לגבי כפייה דתית ולגבי הפרדת דת ומדינה. אבל בנט מתחמק בקלות: "אי אפשר לעשות דברים שהעם לא רוצה. העם שלנו הוא נס". לא מאוד משכנע בימים אלה.

אחרי הדילוג על המכשול הקטן נדמה שהאגו של בנט הולך ותופח לנגד אוזנינו והוא מאשר בקולו "אגו זה דבר טוב".

לא ציפיתי שכספי יתחרה ביעקב אגמון המנוח, רפי רשף או אפילו רינה מצליח, אבל נוצרת תחושה מוזרה שהכוכב הבינלאומי רק רוצה לעשות כבוד לאורח. גם הניסיון המוזר להתרחק מהפוליטיקה דווקא עכשיו מתמוסס כשהשר לשעבר קובע: "יש פוליטיקאים שמתמכרים לחלק של לצבור כסף, כוח וכבוד. זה רע מאד". כספי לא מרים את הכדור מהרצפה ולא קובר את השלשה.

נכון שפודקאסט לא חייב לרדוף אחרי החדשות, או להפוך לדו קרב בין המגיש לאורח, אבל ראיון עם אישיות ציבורית לא יכול להסתיים במילים "תודה אחי".

ל"פודקאסט של עמרי כספי" אפשר להאזין בכל האפליקציות בתחום או באתר

https://omricasspipodcast.podbean.com/

את הפרק המדובר תמצאו כאן

https://www.podbean.com/eu/pb-kkmef-f80066

50 שנה אחרי שהחל לשתף פעולה עם אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב חוזר עם אלבום חדש שמשלב יפה בין העבר להווה | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים

השנה מציינים יובל לאלבום "בדשא אצל אביגדור", שיתוף הפעולה הראשון בין מיקי גבריאלוב לבין אריק איינשטיין, זה שהפך את הבסיסט של הצ'רצ'ילים לאחד המלחינים הטובים והחשובים שפועלים כאן כבר שנים. בצירוף מופלא של כישרון ומזל, גבריאלוב הצעיר הלחין שם קלאסיקות כמו "צא מזה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ו"אני ואתה". גם 50 שנה אחרי, הידיעה שאלו היו עבודות הביכורים שלו, עדיין קצת בלתי נתפסת. גבריאלוב המשיך עם איינשטיין לעוד ארבעה אלבומים נהדרים, וגם לאחר מות הזמר האייקוני, הוא מקפיד לשוב לשירים שהלחין לו, כמו למשל באלבום ההופעה שהוציא בשנה שעברה. אפשר להבין אותו.

העבודה עם איינשטיין הפכה את גבריאלוב למלחין ולמפיק מבוקש, אך היה לה גם חלק לא מבוטל בכך שקריירת הסולו שלו חסתה למעשה בצילה. גבריאלוב הוציא עד היום 20 אלבומים, רובם לא הותירו חותם רב או הולידו להיטים גדולים. "כאלה הזמנים 2020", הוא האחרון שבהם ואחד מהיפים שלו. האלבום שיצא לא מזמן, כנראה חמק לכם מתחת לרדאר (כמו לא מעט אלבומים של גבריאלוב), אך שווה להאזין לו עכשיו. בעידן שבו המוזיקה נשמעת דחוסה וסובלת מסינתטיות יתר, נעים לגלות אלבום שמנוגן כה יפה, עם סאונד חם וגדול כמו פעם, שמשלב בחוכמה בין נגנים צעירים לוותיקים (למשל עדי רנרט, משה לוי וניצן עין הבר), ומציע הרבה נגיעות קאנטרי של יוקללי וגיטרת סלייד.

חוץ משירים יפים, גבריאלוב גם סוגר כאן כמה מעגלים עם עצמו. ב"סטפאני" העברי-צרפתי הוא שר עם קורין אלאל, איתה עבד בשלהי הסבנטיז. ב"הולך עם החלום", מהרגעים הכי יפים פה, הוא נהנה מהמילים של יענקל'ה רוטבליט, שכתב את מרבית שירי "בדשא אצל אביגדור". מפגש נוסף עם העבר ניתן לאתר גם ב"בואי חזרה" המזכיר פה ושם את הלחן הקסום שגבריאלוב כתב בשעתו ל"השיר על התוכי יוסי".

אבל גבריאלוב לא נאחז רק בשותפיו הוותיקים, ובבלדה היפה "אם אין אהבה" הוא משלב כוחות עם אסתר רדא. לצד האהבה הוא גם עוסק בכאבי העבר, כמו למשל ב"קו העוני במאה העשרים ואחת" ("1948 הקמנו מדינה בלי הבדל ושוני, 1949 חיינו בצנע וחסרי ישע, 1951 כשלא היה חלב אז חלצנו שד, 1952 ממשיכים לסבול להדק שניים"), וב"שלם לי את הצ'ק" הוא מהדהד את מצוקת החלשים (שמעתי ת'פועל צועק, שלם לי את הצ'׳ק, בבית אין מה לאכול, ואני כבר מתרסק, שלם שלם, שלם לי את הצ'ק, תפסיק להתעלם, מתי כבר תשלם").

50 שנה אחרי שזכה לקרדיט ראשון על עטיפה של אלבום, המסע של גבריאלוב ממשיך כשהוא רצוף בחלומות, אהבה ובעיקר במוזיקה טובה ששווה לתת לה צ'אנס.