תרומה שכולה טוב
עופר כהן יצא בשבוע שעבר מחדר ניתוח עם כליה שתרמה לו אשתו, לצד כליה נוספת שהושתלה קודם בגופו | זהו אולי רגע מפנה בהתמודדותו עם מחלת כליות, שהחלה בוויתור כואב על שירות קרבי ונמשכת בניהול ארגון "שכולו טוב", המאפשר ל–6,000 בעלי צרכים מיוחדים לעבוד לפי מודל ייחודי | "אלמלא המחלה לא הייתי נכנס לעולמם של המוגבלים", הוא אומר. "זה מוכיח שאפילו צרות יכולות להצמיח דברים טובים"
לעופר כהן, העומד בראש "שכולו טוב", ארגון לקידום ולשילוב תעסוקתי וחברתי של אנשים עם צרכים מיוחדים, יש נוהל פתיחה קבוע. כשמישהו מגיע אליו לראיון, הוא אומר לו, "טוב שבאת", ולאחר מכן שואל, "מתי תלך?". כשמעירים לו שזה לא מנומס, הוא תוהה, "למה? אני אומר, 'טוב שבאת', מפני שאני באמת שמח לפגוש את מי שהחליט לצאת מדל"ת אמותיו ולבוא אלינו כדי להתמודד עם החסמים ולעשות משהו עם חייו, והשאלה 'מתי תלך?' מייצגת את האני מאמין של הארגון. המטרה שלנו היא לראות איך האנשים שלנו עוברים לשוק החופשי בתום תהליך קצר".
לנוכח התנהגותו הנמרצת והאופטימיות שקורנת ממנו, קשה לנחש שכהן (48), נשוי ואב לשניים, שהה בעבר בצד השני של המתרס. לפני 15 שנה הוא טס לסין עם רעייתו יפית ועבר השתלת כליה. בשובו לישראל הבין שלא יוכל לחזור לאורח החיים התובעני שניהל קודם לכן ושכלל עבודה מסביב לשעון, בלחץ ובמאמץ. הוא חישב מסלול מחדש, החל לנהל את "שכולו טוב" ואיפסן את תיקו הרפואי במגירה נעולה. אבל בשבוע שעבר הוא התאשפז בבית החולים איכילוב יחד עם יפית, שניהם הוכנסו לניתוח, והיא תרמה כליה שהושתלה בגופו במקום הכליה הסינית שסיימה את דרכה.
"לא במקומה", היא מדייקת. "שתי הכליות המקוריות של עופר עדיין בגופו, לצד הכליה שהושתלה בסין. הכליה שלי היא הרביעית. אני מקווה שהיא תחזיק אותו עד 120. אני רוצה להזדקן איתו, רוצה סבא לנכדים שלי. מגיע לו ליהנות מחיים טובים ומלאים".
בעלה נדהם קלות מהמונולוג הרומנטי ואומר: "אלמלא עברתי מה שעברתי, לא היה עולה בדעתי להיכנס לעולמם של המוגבלים. זה מוכיח שאפילו צרות יכולות להצמיח דברים טובים".
הניתוח עצמו עבר בהצלחה. "יפית לא פחדה", מספר כהן. "היא עודדה וחיזקה אותי. יומיים בלבד אחרי שאחת מכליותיה נקצרה, היא כבר ירדה מהמיטה ובאה לטפל בי. הרופאים החליטו להאריך את האשפוז שלה כדי שנחזור הביתה ביחד".
דיאליזה? שהרופא יעשה
כהן, יליד חולון, גדל כילד בריא שיצא לריצות ארוכות והתאמן במכבי תל־אביב באתלטיקה, עד שבגיל 13 אושפז בגלל דלקת בדרכי השתן. "היה לי חום גבוה, היו כאבים, אבל אחרי כמה ימים שוחררתי ולא עשיתי מזה דרמה. ראיתי בזה משהו אקראי. גם המעקב הנפרולוגי שאליו הוזמנתי לא עורר בי חשד".
לקראת הגיוס שאף להיות "הכי קרבי שאפשר" ועבר מיונים לשייטת, וגם כשהרופא אמר ש"יש איזו בעיה רפואית", לא נרתע. "הייתי בטוח שזה משהו מינורי, שמקסימום הפרופיל שלי יירד ל־82, אבל בוועדה הרפואית נאמר לי, 'הפרופיל שלך הוא 21, על סעיף רפואי, ואתה משוחרר'. הרופא הסביר שזה רפלוקס, מצב שבו קיימת חזרת שתן מהשלפוחית לכיוון הכליות, והזהיר שאני עלול לסבול מזיהומים שעלולים להסתיים באיבוד הכליות. אני זוכר את המשפט שלו, 'זה לא יקרה מחר, זה עניין של שנים, אבל זו בעיה שתחמיר'. הוא ראה את כל המסלול שצפוי לי".
הלם?
"הרבה יותר. משבר. עד אז השגתי כל מה שרציתי, אז איך נפל עליי דבר כזה? הפצצתי את אכ"א במכתבים, התרוצצתי בין ועדות. רציתי להשיג פרופיל 65, שהוא עדיין קרבי. הוריי חתמו לי על כל המסמכים, אבל זה לא עזר. בסוף ניגש אליי איזה אלוף־משנה ואמר, 'כהן, אתה מתחיל להימאס עלינו. ניתן לך פרופיל 31 ותקבל בדיוק את התפקידים שאתה לא רוצה'. הבנתי שאני חייב להיכנע".
"הפסד של הצבא", אומרת אשתו. "אם עופר היה מתגייס, אני בטוחה שהוא היה מגיע הכי למעלה. הוא היה הרמטכ"ל".
במקום לשרת בצה"ל, החל לעבוד בתשלובת פיקנטי כמפנה שולחנות במסעדה בראשון־לציון, ומשם התקדם לתפקיד אחראי משמרת. "עבדתי מהבוקר עד הלילה ומצאתי את טעם החיים. הסיפוק מהעבודה עזר לי להתגבר על המשבר של הדחייה מהצבא. אחר כך הועברתי למפעלי הייצור של פיקנטי בבני־ברק ומינו אותי לתפקיד מנהל המערכת. במקביל, למדתי לתואר ראשון במינהל עסקים. באחת הבדיקות אמר לי הרופא, 'בגיל 25, מקסימום 27, תגיע לדיאליזה'. עניתי לו, 'אתה תעשה דיאליזה, לא אני'. לא התייחסתי. המשכתי לעבוד קשה, עשיתי תואר שני, עברתי קורס לניהול מערכות מזון. הבנתי שאם אני רוצה להגיע לניהול ארגון גדול, אני חייב לעבור את כל הדרך, בלי קיצורים ועיגולי פינות".
במסגרת העבודה הכיר את יפית (47). ערב נישואיהם, לפני 20 שנה, לקח אותה לנפרולוג שהסביר לה שלבחיר ליבה יש מחלת כליות שעלולה להביא אותו לדיאליזה ולהשתלה. תגובתה הייתה: "מאוחר מדי, כבר התאהבתי בו". עכשיו, בגינת ביתם בראשון־לציון, שניהם פורצים בצחוק כשהם נזכרים בכך. "בשבוע שעבר נתתי לו כליה", היא אומרת, "אבל כשהייתה לי בעיה בשיניים לא מזמן, החוצפן הזה שאל למה לא סיפרתי לו על כך לפני החתונה".
עם סגירת פיקנטי החל כהן לעבוד ברשת לחם ארז כסמנכ"ל תפעול. "שבע שנים של עבודה 24/7. עבדתי קשה, נהניתי מהאינטנסיביות, אבל הרגשתי שאני נחלש. הבדיקות העלו שיש החמרה במצב שלי. הנפרולוג אמר, 'אמרתי לך שהכליות יחזיקו עד גיל 27. אתה משכת עד גיל 33 ועכשיו אתה חייב להתחיל דיאליזה'. צללתי למשבר נוסף. לא הצלחתי להסתגל למחשבה שהגוף שלי הפך למעין סוללה, שפעם ביומיים חייבת להתחבר למטען. החלטתי שלא אתנהג כמו החולים שטיפולי הדיאליזה הפכו למרכז חייהם. נשבעתי לעצמי שלא אחסיר אף יום עבודה. בחרתי להתחבר למכונה בימים שני, רביעי ושישי בלילה".
"עמית, בננו הבכור, היה אז בן שלוש", נזכרת יפית. "הוא שאל אותי אם אבא כועס עליו. שאלתי למה הוא חושב ככה, והוא אמר, 'אם אבא לא כועס עליי, אז למה הוא אף פעם לא אוכל איתנו בערב שבת?' לא סיפרנו לו שאבא בבית חולים".
במהלך טיפולי הדיאליזה בוולפסון הוא שמע מחולים אחרים על אפשרות לעבור השתלה בחו"ל. "שמעתי שבסין יש אחוזי הצלחה גבוהים, ובתוך שבועיים סגרתי הכל. המאכער שאירגן לי את זה ביקש חצי מיליון שקל - וקיבל. הבאתי כסף מהבית, וגם הוריי עזרו. שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה, המאכער צילצל והודיע שהמחיר עלה, ושאני חייב לשלם עוד עשרת אלפים דולר. עניתי בשלילה. הרגשתי שאני נסחט. המאכער טען שבלי התוספת הניתוח לא ייצא לפועל. הודעתי לו שאני מוותר על שירותיו. בדקה ה־90 הוא נכנע, ויפית ואני עלינו לטיסה, בלי לדעת מתי נחזור".
בבית החולים בעיר גואנגג'ואו שהו אז חמישה ישראלים שהמתינו להשתלת כליה, וכהן לא ידע שהוא יהיה המושתל הישראלי האחרון. "לא ידעתי מתי יגיע תורי. גם אין לי מושג ממי נלקחה הכליה שהושתלה בגופי", הוא אומר.
"הכל התנהל במחתרת", מוסיפה אשתו. "עופר קיבל מיטה במרתף. שניים מתוך חמשת הישראלים שנותחו שם נפטרו אחרי ההשתלה בגלל סיבוכים, והיינו בלחץ אטומי. הניתוח החל בחצות, אמרו לי שהוא יארך שעתיים־שלוש, אבל עברו שמונה שעות עד שהרופא יצא אליי. הוא הודיע לי שאוכל לראות את בעלי כשהוא יועבר למחלקה. עניתי לו, 'אני לא עוזבת את בעלי לשנייה', ונכנסתי לחדר ההתאוששות".
"עטפו אותי באלף תחבושות", מספר כהן, "ובימים הראשונים שכבתי במיטה כמו חנוט, בלי יכולת להזיז את הידיים והרגליים. שלושה שבועות אחרי הניתוח חזרתי לארץ במצב קשה, מלא נוזלים, ואושפזתי באיכילוב. בחודש הראשון בבית הייתי חלש נורא. לא הייתי מסוגל ללכת מהמיטה לשירותים בלי לעשות ארבע עצירות, אבל בחודש השני כבר התחלתי לטפס על הקירות. מה אני עושה עם עצמי? לאן אני ממשיך? הבנתי שלא אוכל לחזור לעבודה לחוצה ותובענית. חרשתי את מודעות הדרושים והגעתי לפגישה עם עירד אייכלר, ששנה קודם לכן הקים את 'שכולו טוב'.
"בפגישה הראשונה הרגשתי שזה לא בשבילי. הפער בין העולם העסקי שממנו באתי לארגון קטן שדואג לשיקום תעסוקתי היה יותר מדי גדול. גם בפגישה עם אנשי הצוות - אנשים טובים שרצו להציל את העולם ולא הבינו בעסקים ובלוחות זמנים - הייתי סקפטי. אבל במהלך הנסיעה הביתה הבנתי שאפשר להביא לארגון אנשים בעלי יכולות מקצועיות וניהוליות, אבל לנשמה אין תחליף. נכנסתי לתפקיד בשיא הטורבו כדי לחולל שינוי כפול, גם בשוק התעסוקה וגם בעצמי".
בלי תרומות
היום, 15 שנה אחרי, ארגון "שכולו טוב" מסייע ל־6,000 אנשים עם צרכים מיוחדים, המוגדרים כ"מקבלי שירות". "חיפשנו את המילה הכי מכובדת", מסביר כהן. "הם לא עובדים שלנו, ודאי שלא מטופלים שלנו, הם מקבלים מאיתנו שירות שבעזרתו הם ממריאים לדרכם". 450 עובדים שכירים עוזרים להם להמריא. "מקבלי השירות שלנו הם אנשים שלא עבדו אף יום בחייהם, מובטלים כרוניים, וגם מפוטרים טריים, אנשים שנקלעו למשבר אמצע החיים וקורבנות אלימות ותקיפה מינית", מסביר כהן. "בעבר הועסקו בעלי מוגבלויות בעבודות כמו הכנסת מכתבים למעטפות או מיון ברגים. אצלנו זה אחרת. יש לנו עשרה מפעלים יצרניים - לנרות, לסבונים, לשוקולד ולכוסות מזכוכית ממוחזרת - שבכל אחד מהם מקבלי השירות שלנו עובדים בתפקידים שונים, משלב חומר הגלם ועד המוצר המוגמר. כל המוצרים משווקים תחת הלוגו TNX, קיצור של Thanks, לא כדי להסתיר מהלקוח את זהות היצרנים, אלא כדי שמקבל השירות לא יירתע אם ישאלו אותו 'מה אתה עושה?', ויתגאה לומר 'אני עובד ב'טנקס'".
במקביל למפעלים יש לארגון כמאה עסקים חברתיים, ובהם "דנדשה" (חנויות לבגדי יד שנייה), "קפה טוב" (רשת בתי קפה), "סיפור חוזר" (חנות ספרים משומשים), "כלב טוב" (רשת דוג־ווקרים) ו"גוד דליברי" (חברת שליחים שמתניידים על אופניים או בתחבורה ציבורית).
מנין ההכנסות?
"ממכירת שירותים למשרדי ממשלה, מאגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ממינהל מוגבלויות במשרד הרווחה ומאגף השיקום בביטוח הלאומי - וגם מהכנסות מסחריות. לא מתרומות. הכספים שמגיעים ממשרדי הממשלה מכסים את הוצאות התשתית וכוח האדם, וההכנסות המסחריות מועברות במלואן למקבלי השירות שלנו, שמגיעים ל־2,000 שקל בחודש. חשוב לנו שהם לא ירוויחו יותר מדי כדי שתהיה להם מוטיבציה לצאת לשוק החופשי. יותר מ־30 אחוז מהם מגיעים לכך, בניגוד לארגונים מקבילים בארץ ובחו"ל, שבהם היציאה לשוק החופשי עומדת על שמונה אחוזים בלבד".
מה סוד ההצלחה?
"קל מאוד למכור מסכנוּת, כמו ציורים של צייר קטוע ידיים שמחזיק מכחול בפה - ובדיוק מזה אנחנו בורחים. בתי הקפה שלנו נפתחים רק במקומות מרכזיים וזוכים לעיצוב מרשים, ומקבלי השירות מעניקים ללקוח שירות מושלם כדי שיחזור".
מסמרים בגלגלים
התפרצות הקורונה נעצה מסמרים בגלגלי הארגון. "בסגר הראשון היה כאוס, נכנסנו למגננה, עצרנו הסכמים עם ספקים שהם פחות חיוניים, והודענו ללקוחות על דחיית האספקה מהמפעלים. אחרי יומיים עברנו ממגננה להתקפה, הרמנו אתר שמלווה מרחוק את מקבלי השירות שלנו, ובשמונה שעות שידור יומיות סיפקנו להם סדנאות ופעילויות. על כך זכינו באות 'כתר הקורונה' מטעם בוגרי אוניברסיטאות העילית בעולם ובפרס זוסמן־ג'וינט, שהוא החשוב ביותר בתחום העשייה החברתית בישראל".
העבודה המאומצת נתנה את אותותיה במנכ"ל. "כבר במאי התחלתי להרגיש עייפות, חולשה, בחילות, נפיחות בבטן", מספר כהן, "ובאוגוסט נשלחתי לבדיקת גסטרוסקופיה". אשתו עמדה מאחורי הדלת ושמעה את הרופא אומר, "אני מעביר לסי־טי בחור צעיר, מורדם ומונשם". הוא שהה ארבעה ימים בטיפול נמרץ, ואחרי אשפוז של חודש וחצי חזר לדיאליזה.
"גם לפני ההשתלה הראשונה הצעתי לעופר שאתרום לו כליה, והוא התנגד, כי רצינו ילד שני", מספרת יפית. עכשיו זה קרה. "לא האמנתי שאגיע להשתלה שנייה ולכן לא טרחתי להצטרף לרשימת הממתינים", מציין כהן. "עכשיו אנחנו סוגרים מעגל: הניתוח בסין התקיים ב־20 בינואר 2006, והניתוח באיכילוב נערך ב־19 בינואר 2021, בדיוק 15 שנה לאחר מכן".
מקבלי השירות לא ידעו על ההליך שעבר. כהן לא עשה מזה דרמה גדולה. "כמה ימים אחרי הניתוח כבר הייתי זמין בסלולרי לעניינים דחופים", הוא אומר. "אני אשמח לחזור למשרד כבר ביום ראשון הקרוב, כי הכליה מתפקדת מצוין, טפו־טפו, אבל הרופאים ממליצים שאשאר עוד כמה ימים בבית בגלל כאבים בחתך שמקשים על ההליכה".
אתה לא חושש שהניתוח ישפיע על הפעילות שלך?
"אם הוא ישפיע, אז רק לטובה. עכשיו אני כמו חדש".
