המרוץ לנורמליות

הכלכלנים אופטימיים יותר, הרופאים פסימיים יותר. זו בערך התמונה העולמית של מגפת וירוס קוביד 19 (שם חיבה: קורונה) בסוף ינואר 2021. השבוע פירסמה קרן המטבע הבינלאומית עדכון חדש לתחזית שלה. עדכון חיובי במידה מפתיעה. הכלכלה העולמית התכווצה בשנה שעברה ב־3.5% בלבד — לעומת הערכה מוקדמת לירידת התוצר העולמי ב־5.2%. השנה צפויה כלכלת העולם לצמוח, לפי התרחיש המרכזי, ב־5.4%, תוספת של כמעט אחוז לעומת אומדנים ותרחישים קודמים.

במרוצת 2021 תישאר האינפלציה העולמית נמוכה מאוד ושערי הריבית לא יעלו. גם המסים לא יעלו. למרות הגירעונות והחובות הנערמים בקצב מצמרר. הסחר העולמי, נתון חשוב ליצוא הישראלי, צפוי לגדול ב־8%.

בהשוואה לתוואי הצמיחה הקודם, מפסיד העולם בגלל המגפה תוצר של 22 טריליון דולר. בחשבון כלכלי פרטני, את הפגיעה הקשה ביותר חטפו כמה ממדינות אירופה המפותחות ביניהן בריטניה, איטליה וספרד, שהתוצר שלהן ירד בשנה שעברה ב־10%. כלכלת ארה"ב, כמו כלכלת ישראל, התכווצה אשתקד בכ־3.4% ותצמח השנה ביותר מ־5%. סין תצמח ב־8% אחרי צמיחה של 2.5% אשתקד.

ג'יטה גופינאת, הכלכלנית הראשית של קרן המטבע, מתפעלת בבלוג שלה מהמהירות שבה ענפים ועסקים מצאו דרך לתפקד במשטר של סגרים והגבלות. היא ועמיתיה הכלכלנים בקרן המטבע מאמינים ביכולתם של החיסונים הקיימים ותרופות העתיד להחזיר את הציוויליזציה לנורמליות — כלומר לחסל סופית את המגפה — במהלך 2022. רוב הממסד הרפואי מתאר עתיד שונה, שבו נצטרך לחיות עם הנגיף "לנצח".

בתחזיות העולמיות חסר יסוד חשוב אחד: עדיין אין בהן ביטוי הולם להתפשטות המהירה והתחלואה הגבוהה של הזן המכונה "בריטי" ודומיו. השפעתו על ההתאוששות הכלכלית עלולה להיות דרמטית, כפי שכבר למדו על בשרם תושבי בריטניה (100 אלף מהם מתו מקורונה, 1,500 מתים על כל מיליון תושבים, פי 3 מישראל), ארה"ב (440 אלף מתים, 1,350 על כל מיליון), פורטוגל וישראל. ובכל זאת, שלטונות הבריאות במדינות מפותחות רבות עדיין משתעשעים בתקווה שהזן המהיר לא יגיע אליהן. אשליה עצמית: הווריאנט יגיע, יתפשט במהירות וישבש את תחזיות הצמיחה הקרובה, מזהיר הכלכלן פרופ' ליאו ליידרמן מאוניברסיטת תל־אביב.

לעומתו, פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הכלכלית־חברתית במשרד ראש הממשלה והלוחש על אוזנו של נתניהו, מצטרף למחנה האופטימי. לו הייתי צריך לתקן עכשיו את התחזיות הכלכליות, הוא אומר, הייתי מתקן אותן דווקא כלפי מעלה. שמחון: "המשק עובר מהפכה חיובית מאוד־מאוד. זו מהפכה טכנולוגית שנייה, ענקית בממדיה. בשנה שחלפה נולדו כאן כ־15 חברות שהשווי של כל אחת מהן מיליארד דולר ויותר. נוספות מסוגן כבר נולדו השנה. מתחת לשכבת הערפל המעיקה של הקורונה המשק מתקרב בצעדי ענק לקפיצת מדרגה, לפריצת דרך משוגעת קדימה. ואיני אומר זאת", מוסיף שמחון, מתגונן מראש בפני ביקורת, "כדי להצדיק את תוכנית הסיוע והמענקים האחרונה של הממשלה. כבר באוגוסט אשתקד הבנתי שלא יהיה ממנה מנוס, שנצטרך לסייע לפחות עוד פעם אחת לנפגעי הקורונה". להערכתו, כ־1.5 מיליון ישראלים חטפו מכה כלכלית ישירה בתריסר החודשים שחלפו, מהם חצי מיליון עצמאים ובעלי עסקים ומיליון שכירים שהיו מפעם לפעם בחופשה ללא תשלום. "להם אנחנו חייבים ורוצים לעזור באמצעות המענקים", הוא מנמק את המהלך. פרופ' שמחון מודה ש"במנגנון הביורוקרטי שהקמנו בתוך פחות משנה לא כל הוצאה תקציבית מצליחה בדיוק לסייע בהיקף הקבוע מראש למי שנועדה לסייע. כרבע מבעלי העסקים קיבלו עד כה סיוע עודף, כשליש סיוע חסר, בהשוואה לקריטריונים שנקבעו, יחסית למה שהגיע להם", כדבריו. חבילת הצעדים הכלכליים שהוצגה על ידי ראש הממשלה ושר האוצר בתחילת השבוע נועדה, אומר שמחון, לתקן את מצבם הכלכלי של מי שנפלו לחורים של התוכניות הקודמות.

פרופ' שמחון, כפי שכבר צוטט במדור הזה, לא מוטרד מהעלות המצטברת של קופסאות הסיוע והתמרוץ. ראשית, הוא מסביר, לאוצר נותרו רזרבות כספיות גדולות מהתוכניות המיוחדות הקודמות שאישרה הכנסת ושלא הוצאו במלואן. שנית, "הריבית שבה מגייסת ממשלת ישראל חוב למימון הגירעון נמוכה כל כך, 0.9% לשנה למשך עשר שנים, שתהא זו טעות כלכלית וחברתית פטאלית לא לנצל את ההזדמנות ולהשתמש בכסף נוסף להצלת עסקים, להצלת מקומות עבודה ולהשקעות מיידיות בתשתיות תחבורה".

וכל זה בלי כל קשר לבחירות הקרובות, אומר פרופ' שמחון ברצינות.

מגפה ואכיפה

לצד הקונספציה המאשימה את החרדים בכל זוועות הקורונה, ראוי לשים לב לערי המרכז הבינוניות והגדולות שבהן מתגוררת אוכלוסייה לא חרדית. עד לפני כחודש וחצי היה בהן שיעור נמוך של חולי קורונה מאומתים, בין 2% ל־3%. לאחרונה עלה שיעורם ל־5% עד 7% ואפילו 8%. כבר לא ערים בטוחות.

המעוניין לדעת למה זה קורה לא זקוק למידע מהשב"כ. די יהיה לו להגיע בצהרי יום שישי לרחוב המרכזי של אחת מערי גוש דן, למשל. 80% מחנויות הרחוב פתוחות: בגדים, נעליים, צעצועים, רהיטים, פרחים ועוד. בתי הקפה והמזנונים משרתים קהל רב שמצטופף בחוץ, בניגוד גמור להנחיות המתירות רק הזמנת משלוחים. הרחובות הומים מכוניות. איש לא שומר על מרחק 1,000 מטר מהבית. עובר אורח לא יעלה על דעתו שבערים אלה הוכרז סגר. מלא.

פתיחת המסחר והשירותים בניגוד לחוק נעשית בפומבי משום ששעות על גבי שעות אף פקח עירוני שיאכוף את החוק לא נראה בשטח. האנרכיה חוגגת לה באין מפריע. ועימה המגפה.

ומה עם המשטרה? למשטרת ישראל, שאמצעיה מוגבלים, נכון להתמקד בפיזור התקהלויות אסורות, בסגירת מוסדות דת, חינוך ובילוי השוברים את ההוראות ובאכיפת הסגרים בכבישים בין־עירוניים. את יתר העבודה צריכים לעשות מנגנוני הפיקוח והאכיפה של השלטון העירוני־המקומי. בבני־ברק ובגבעתיים, בנצרת ובתל־אביב־יפו.

זה לא קורה במקומותינו לא רק מפני שלפקחים חסרות — לדבריהם — סמכויות אכיפה מספיקות, אלא משום שרוב ראשי הערים והרשויות המקומיות מתחמקים בלי בושה מהאכיפה. הם מוכנים כמובן להיות הראשונים להסיר את הסגר, לפתוח ולפתוח, אבל לא חלילה לאכוף אותו בנחישות. דורשים להחליט בעצמם מתי לבטל את ההגבלות, לא מתי להחמיר אותן. לא עולה על דעתם להסתכסך עם התושבים והעסקים. כשהתושבים זועמים הם נמלטים מהמקום. סמכויות לא מלאות הן רק תירוץ.

אפשר להבין את בעלי עסקים הקטנים הנחנקים בסגרים ומחפשים כל סדק להתפרנס. את ראשי הערים והרשויות המקומיות אי־אפשר להבין. ישראל לא תיחלץ מאימת המגפה רק באמצעות מבצע חיסונים, פיזור התקהלויות במגזר החרדי הקיצוני וסגירה קצרה של הכניסות לארץ. לא נגיע לשחרור ממנה ומהזנים המתרבים שלה אם ההתעלמות מהוראות החוק תהפוך לנורמה התנהגותית, כפי שקורה כעת ברחובותינו. עצימת העין של הרשויות המקומיות מאפשרת ומעודדת פריקת עול זו.

אז מה כן אפשר להציע? תמריצים חיוביים ושליליים. הם תמיד עובדים. כתמריץ שלילי יכול לשמש קנס מוגדל ומוכפל לא רק על העסק העובר על החוק, אלא גם על הלקוח שלו; הוא שותף מלא לדבר עבירה. כתמריץ חיובי מומלץ להבטיח לעירייה ולרשות המקומית שכספי הקנסות שיגבו פקחיהן ייכנסו לקופתן ולא לקופת האוצר. כדאי גם לשקול את הרעיון הבריטי ולהציע מענק מיוחד למי שמוכן לבידוד בכפוף לפיקוח על ידי חיישני GPS מיוחדים, סוג חדש של אזיקים אלקטרוניים.

בלי הארכת הסגר לפחות בעוד שבוע וללא ציות מלא של כלל הציבור, הקורונה לא תיבלם, וחרף החיסונים ההמוניים המגפה הארורה הזאת עלולה לרדוף אותנו בכל 2021.

תביעה מוצדקת

ממשלת ישראל בראשות דוד בן־גוריון חתמה על הסכם השילומים עם גרמניה בלוקסמבורג בספטמבר 1952, אחרי מו"מ ממושך, חשאי וגלוי. ההסכם, בשווי כספי נוכחי של 50־65 מיליארד דולר, תלוי בשיטות המדידה, התייחס אך ורק לרפובליקה הפדרלית הגרמנית, כלומר לשטח המכונה אז "מערב גרמניה", בשליטת שלוש מעצמות המערב. ממשלתה, בראשות הקנצלר קונרד אדנאואר, הסכימה "לפצות" את היהודים כאומה על זוועות השואה באמצעות תשלום "כספי השלמה" — שילומים — לממשלת ישראל הריבונית כנציגתו הלגיטימית הבלעדית של העם היהודי.

רק מקצת מכספי השילומים הועברו לישראל במזומן; הרוב שולם בסחורות גרמניות, בעיקר מוצרי השקעה שהניחו יסודות למפעלי יצוא ותשתיות תחבורה ופתרו חלקית את מצוקת המחסור במטבע חוץ. ישראל החלה לצמוח.

לפי הדרישה המקורית של המשלחת הישראלית למו"מ, סכום השילומים היה אמור לשקף הן את "הנזקים שסבל העם היהודי מגרמניה הנאצית" והן את עלות הקליטה והשיקום של הניצולים ושורדי השואה בארץ. לכן התביעה האחרונה הפכה את השילומים לפיצויים קולקטיביים. מערב גרמניה השתחררה באמצעותם מהנטל של היענות לתביעות אישיות של יהודים נפגעי רדיפות הנאצים שעלו ארצה עד 1953, ואת החובה להבטיח להם חיים בכבוד לקחה על עצמה ממשלת ישראל.

מחקרים כלכליים שפורסמו מאז לא הכריעו בשאלה אם ישראל עשתה כאן מיקח טעות. בשנות ה־60 של המאה הקודמת פתחה חקיקה מערב־גרמנית חדשה פתח לתביעות פיצויים על נזקי גוף ונפש של שורדי שואה שעלו לישראל ממזרח אירופה אחרי 1953, לפי קריטריונים מפורטים שקבעה החקיקה. משרד האוצר הגרמני העריך לפי 15 שנים את סכום הפיצויים האישיים שהועברו מגרמניה לשורדי שואה בארץ ב־18 מיליארד יורו.

ישראל אמנם דרשה מלכתחילה שהפיצויים־שילומים מגרמניה ישולמו על ידי "שתי חטיבותיה", כדברי שר החוץ אז משה שרת, אך בפועל הסתפקה כאמור בהסכם עם מערב גרמניה. בחלקה המזרחי, שנכבש במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האדום, התגוררה אז כשליש מהאומה הגרמנית. המשטר הקומוניסטי שם סירב לשאת באחריות על פשעי הנאצים ולפתוח בשיחות על פיצויים עם ישראל ועם הקונגרס היהודי העולמי. כשליש מאומדן השילומים הכולל, כ־17 עד 20 מיליארד דולר בשווי כוח קנייה נוכחי, לא שולמו אפוא לא לישראל ולא לניצולי השואה. כך נוצר המונח "השליש החסר" בהסכם.

עם קריסת מזרח גרמניה ב־1989 וסיפוחה המלא לרפובליקה הפדרלית הגרמנית ב־1990 חידשה ישראל באופן לא־רשמי את דרישתה לתשלום השליש החסר. הנושא הועלה בקצרה בשיחה בין שר החוץ משה ארנס לשר החוץ הגרמני הנס דיטריך גנשר. האחרון הבהיר שממשלת גרמניה המאוחדת תדון בכך אם וכאשר תגיע פנייה רשמית מירושלים. הפנייה לא הגיעה, לא אז ולא בשנים הבאות. אף ממשלה בירושלים לא מצאה לנכון לדון בשליש החסר, קל וחומר להחליט על הדרישה לקבלו ולגבש תשתית חוקית לביסוסה.

להזנחה זו אין הסבר מניח את הדעת, או לפחות לא ניתן כזה.

אך היו ישראלים שזכרו ולא ויתרו. בשנים האחרונות פנה ד"ר אהרון מור, בעבר מבכירי האוצר, ששימש גם יועץ להשבת רכוש יהודי במשרד ראש הממשלה וניהל את הנושא במשרד לאזרחים ותיקים, לכל הגורמים השלטוניים הרלוונטיים כדי לעניין אותם בפרשת השליש החסר ולהמריצם לפעולה. פגשתיו לא מעט פעמים וחשתי באש עזה הבוערת בעצמותיו; הוא לא התייאש ולא הרפה. ד"ר מור ראה ורואה במאבק להשלמת הסכם השילומים עם גרמניה "תיקון עוול משווע ועשיית צדק בסיסי". רוב הגופים הציבוריים שקיבלו את פניותיו לא טרחו אפילו לאשר את קבלתן.

כדי להציל את הנושא בן 58 השנים — השנים שחלפו מהחתימה על הסכם השילומים – משכחה מכוונת ולהתניע את גלגלי הביורוקרטיה הממשלתית, הגישה השבוע, ערב יום השואה הבינלאומי, קבוצה של 19 עותרים, יחידים וארגונים עתירה לבג"ץ באמצעות עו"ד גלעד שר. בעתירה, המנוסחת למופת ומלווה בנימוקים כלכליים, ערכיים והיסטוריים, מתבקש בית המשפט הגבוה לצדק, "להוציא צווים על תנאי המורים לממשלה להתייצב ולתת טעם מדוע לא תפנה לשלטונות גרמניה בתביעה לתשלום השליש החסר בהסכם השילומים". בעתירה צוין כי "לא נעשתה מ־1990, לאחר איחודה מחדש של גרמניה, כל פנייה רשמית ומסודרת מצד ממשלת ישראל אל ממשלת גרמניה המאוחדת בתביעה לתשלום". עו"ד שר: "לממשלת ישראל אין הזכות והרשות לוותר על הכסף המגיע מגרמניה למדינת העם היהודי". מדובר בכסף משמעותי שישראל זקוקה לו במיוחד לנוכח הפגיעה של משבר הקורונה במשק.

העתירה לבג"ץ, אם תקבל גיבוי מהשופטים, תיאלץ את ממשלת ישראל להבהיר סוף־סוף מה כוונותיה. אם לדעתה אין טעם מדיני ואין סיכוי כלכלי לגרור את ישראל למיקוח עם גרמניה המסייעת לנו ביטחונית ומדינית בדרכים כאלה ואחרות, שתמצא עוז להצהיר על הוויתור בפרהסיה. הצהרתה תאפשר לארגונים וליהודים יחידים להגיש תביעות פיצויים על נזקי גוף ונפש לממשלת גרמניה המאוחדת.

אם לא — שתדרוש את הכסף, ומהר: כעת הוא הרגע האחרון לחדש את התביעה, בטרם זו תתכסה בשכבת אבק משפטי־היסטורי שלא ניתנת לניעור. הדרישה תוכיח שגם בעשור השני של המאה ה־21 ישראל לא שוכחת ולא סולחת.