כאשר ווטפא ג'באלי מטייבה החליטה ללכת ברגל לירושלים עם אמהות שכולות מהמגזר הערבי, היה לה חלום: לייצר את "ארבע אמהות" – הגרסה הערבית. ארגון נשים שיצליח לשנות את החברה הישראלית וייאבק באלימות ובפשיעה הגואות בקרב ערביי ישראל. הבן של ווטפא, סעד, נרצח לפני שנתיים וחודשיים על ידי נערים בזמן שמכר במכולת המשפחתית. "האמהות שלכם, היהודים, הצליחו להוביל שינוי אדיר. הן הוציאו צבא שלם מלבנון. גם אנחנו מסוגלות לשנות סדרי עולם. כשצעדנו בצעדת האמהות אל בית הנשיא הרגשתי שאני הולכת אל אבא שלי. שאני חייבת לשתף אותו בהכל ולגרום ליהודים להבין שאנחנו חייבים להיאבק יחד בנגע הנורא הזה". מונה ח'ליל משכונת חליסה שבחיפה היא אישה פשוטה. אם לשש בנות ובן. הבן נרצח על ידי בריונים, ואף שהיא יודעת מי הפושעים – הם עדיין מסתובבים חופשי. בקיץ האחרון היא זו שהרימה טלפון לח"כ איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, וקראה לו לצעוד יחד איתה. הוא הצטרף מיד. "זה כל מה שנשאר לי. הלך לי הבן היחיד, הלכו החלומות, אני לא מוכנה יותר שיהיו עוד אמהות שכולות", היא אומרת בבכי. את כל הדרך הארוכה, שישה ימים בחום הכבד של יולי, הן צעדו יחד, ואליהן התלוו עוד מאות. את הכאב הן הביאו עד לירושלים, במפגש שנערך עם הנשיא ראובן ריבלין.
הרצח של חוסן דואהדי מטמרה ריסק את אמו. ניתאל לא יצאה מהבית 12 שנה, היא ובעלה נעזרו בטיפולים נפשיים, ניסו להיאחז בחיים, אבל השכול כילה את ימיהם. "החלטתי לא לשתוק. זה כל מה שנשאר לי, לצעוק את הצעקה של חוסן. אני קמתי בקושי מעפר, זו השליחות שלי", היא אומרת בערבית. האמנית והיוצרת כיפאח אגבאריה מאום אל־פחם נאבקת באלימות ובפשיעה שנים רבות, אבל המוות דפק גם על דלתה. ארבעה בני משפחה היא איבדה, אחד מהם רק לפני שבוע. בזמן שהפגינה נגד האלימות הגואה מול בניין העירייה, בן דודה, מוחמד, רק בן 21 – נורה למוות.
האמהות, האחיות והאלמנות השכולות החליטו לא לשתוק. יחד עם פעילות חברתיות הן ייסדו את הפורום למאבק באלימות ובפשיעה במגזר הערבי, והן קוראות לציבור לצאת מהאדישות. בשנת 2020 נרצחו 113 גברים ונשים בחברה הערבית. בחודש ינואר 2021 לבדו שילמו בחייהם 12 בני אדם. מקרים של ירי, שריפות, השחתת רכוש ואיומים מזוינים הם עניין שבשגרה. חלק מהנוף. פורום הנשים נגד אלימות ופשיעה הוא יוזמה שנולדה מהשטח, מהשכול. בלי ספונסרים, בלי פוליטיקאים או ארגונים גדולים, מתוך תקווה לעורר מודעות ושינוי גם בתוך המגזר הערבי פנימה, וגם בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה, בכנסת וברשויות המקומיות.
מייסם ג'לג'ולי, יו"ר נעמ"ת במשולש הדרומי, היא אחד הקולות הבולטים במאבק הזה. מייסם נאבקה בשחיתות ובפגיעה בעובדים המוחלשים (ובעיקר בעובדות) בעיריית טירה, והאיום לא איחר להגיע. פעמיים ירו עבריינים על ביתה. "הייתי אז אמא לשלושה ילדים קטנים, אישה צעירה עם הרבה חלומות. הירי היה איתות ברור להתקפל ולסגת, וברור שפחדתי מאוד. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו יתומים. בימינו את לא צריכה להיות חלק ממשפחת עבריינים בשביל שינסו לחסל אותך, האלימות מגיעה לכל בית, גם לאנשים הכי ישרים ונורמטיביים. כל דבר שלא מוצא חן בעיני מישהו – משתמשים באלימות. בשני מקרי הירי פנינו מיד למשטרה ונתנו להם את כל החומר, אמרנו להם במי אנחנו חושדים ומה הרקע למעשים, אבל זה בכלל לא נחקר. ירי על בית במגזר מעניין כמו עלי שלכת בסתיו. זו תחושה איומה של שקיפות. אני יודעת שהחיים שלי ושל הילדים שלי בסכנה, אבל במשטרה לא רואים אותי ממטר. מבחינתם זה טבע העולם. זו התחושה הכי קשה ומתסכלת".
מייסם סייעה בהקמת הפורום יחד עם חברותיה מנעמ"ת, ריהאם אבו־אלעסל וחיתאם וואקד, שסייעו לנו בתרגום ותיווך השיחה עם האמהות השכולות שאינן יודעות עברית. "במאבק באלימות המגדרית יהודיות וערביות הצליחו לשתף פעולה יחד והגענו להישגים מרשימים", מספרת ריהאם. "אני רוצה לשחזר את ההצלחה הזו ולמצוא שותפות ושותפים יהודים גם למלחמה בפשיעה". "לצערי הרב, בישראל חיי אדם של ערבים נמצאים בתחתית שרשרת המזון", אומרת חיתאם. "אנחנו רואות את זה בתאונות הבנייה הרבות, שבהן נהרגים בעיקר ערבים. בקטל בכבישים, בפשיעה הגואה. נדרש פה שינוי עמוק – אבל הוא יקרה רק במאבק אינטנסיבי בתוך החברה ומבחוץ. אחרת אין לנו סיכוי".
"התחננתי שלא ילך"
מונה ח'ליל זוכרת את היום שבו נרצח בנה בצורה מדויקת. ח'ליל עבד אז בשוק הירקות בחיפה יחד עם דוד שלו. הדוד הסתכסך עם משפחתה של אשתו, ומאז סבל ח'ליל מהצקות בלתי פוסקות. "הם כל הזמן היו מאיימים עליו בטלפון והתחננתי בפניו שלא ייכנע להם וילך לפגוש אותם", היא מספרת בבכי, במילים שבורות. "רגע לפני שהוא יצא מהבית תפסתי אותו בכוח בחולצה והתחננתי שלא יעלה למעלה, למקום שבו הם ביקשו להיפגש איתו. אמרתי לו בבכי: 'בני, אני לא מוכנה לוותר עליך. עוד שבוע אחותך מתחתנת, אל תעשה לי את זה', אבל הוא אמר שאם הוא לא ילך אליהם האיומים רק יתגברו. הוא פחד עליי, על האחיות שלו. הוא חשב שהוא ירגיע אותם, ולצערי הוא לא הקשיב לי. כששמעתי את האמבולנסים הבנתי לבד. הבנתי שהלך הילד, הוא עלה ולא ירד". למרות מחסום השפה וסערת הרגשות, חשוב למונה לספר, לתאר כל רגע. לתווך את הכאב. "חשוב לי שתכתבי שהוא היה ילד מדהים. שהוא תמיד דאג לי ולאחיות שלו. למרות שכולם יודעים מי הרוצחים, הם לא נתפסו. אחד מהם נעצר על החזקת נשק בלבד, וכל השאר חופשיים. כשראיתי את אמא שלהם בקופת חולים מתנהלת כרגיל, כאילו הבנים שלה לא רצחו בן אדם, פשוט התעלפתי. פינו אותי באמבולנס לבית חולים. את מחיר השכול אני משלמת יום־יום".
בנה של ניתאל דואהדי נרצח בשנת 2006 בדקירות בגלל ויכוח סתמי בכביש על זכות קדימה. חוסן (22) התווכח עם מי שהתגלו כעבריינים מוכרים, אף שכלל לא הכיר אותם, והם עשו לו מארב. בבית המשפט הם אפילו לא הביעו חרטה. "חוסן היה מאורס, רגע לפני חתונה. אבל החיים שלו נגמרו. מתוך ארבעה רוצחים, רק שניים נתפסו, ואחד מהם הצליח לברוח מהכלא לסוריה. אני רואה תמונות שלו בפייסבוק חוגג, כשהבן שלי מת. הממסד – הממשלה – הוא הצד החזק פה, ולכן אחריות נמצאת שם. איך יכול להיות שלא תופסים רוצחים? איך ייתכן שרוצח יברח מהכלא לחוץ לארץ? אם הוא היה יהודי זה כבר היה בכותרות. במקרה שלנו גם לא הייתה התערבות של ההנהגה המקומית או הפוליטית. לא נעשתה אפילו סולחה. התמודדנו עם כל המשבר הזה לבד בלי שום תמיכה או עזרה קהילתית. אני אישה בת 63, ויש לי פרספקטיבה. מעולם המצב לא היה חמור כל כך. כשהבן שלי נרצח ב־2006 זה היה מקרה בודד באותה שנה, וזה זיעזע את אמות הסיפים. היום זו כבר שגרה, וזה הדבר הכי נורא. התרגלנו לדם שנשפך, התרגלנו לחוסר הביטחון ולפחד. הפכנו לאדישים. זו לא גזירת גורל, זה גלגל שאפשר לשנות אותו. אבל אנחנו חייבים פה עזרה של המדינה".
"זה כמו רולטה רוסית"
חוסר האמון העמוק שזוכה לו המשטרה בקרב הציבור הכללי מחריף כפל כפליים כאשר מדובר במגזר הערבי. המוחות מצד אחד מתחננות לסיוע של המשטרה, ומצד שני – חושדות בה. הן מבקשות בדק בית אמיתי, תוכניות רציניות וכוח אדם איכותי. "לצערי הרב יש לי בעיה רצינית עם המשטרה", אומרת כיפאח אגבאריה, שארבעה מבני משפחתה נרצחו. "בהרבה מקרים מדובר בגורם מפריע ומשפיל, ולא בגורם מקדם. בכל פעם שהגיעה אלינו המשטרה לחפש נשק הם לא מצאו כלום, אבל ימים ספורים אחר כך התבצע רצח. זה נראה כאילו יש שיתוף פעולה של העבריינים עם השוטרים שבאו לבדוק את השטח. אני בטוחה שזה המצב באום אל־פחם וגם אמרתי את זה לנשיא כשהגענו אליו בצעדה. תוך שנה וחצי איבדתי אח קטן ושלושה בני דודים אבל עד עכשיו לא יודעים מי הכנופיה שמחסלת את הצעירים שלנו. היו לנו הרבה שאלות למשטרה, אבל אין להם תשובות. מבחינתי המאבק הזה הוא הדבר הכי בהול שיש, לכן צעדתי לירושלים אפילו שעדיין הייתי באבל על אחי. אני פעילה כבר שנים בתחום, עוד לפני שהפכתי בעצמי לבת למשפחה שכולה. זה כמו רולטה רוסית, את לא יכולה לדעת מתי תצאי בגורל. אבל אני אישה אופטימית, ואני באמת מאמינה בכוח שלנו כנשים, כבנות משפחה, לשנות את ההיסטוריה ולעצור את מעגל הדמים הנורא הזה. ואני אומרת את זה גם להנהגה שלנו, במגזר. חברי הרשימה המשותפת הם הנבחרים שלנו וזו חובתם לעזור לנו, זו לא טובה שהם עושים לנו. לצערי הרב הם לא עושים מספיק, אבל אין מישהו אחר שיכול לייצג אותנו".
"לכל רוצח יש אמא ויש אחות", אומרת בזעם ווטפא ג'באלי מטייבה, "ואולי אנחנו צריכות לעצור את הצעירים האלו בגופנו. להפסיק לדרוש נקמה ולהתחיל לדבר על הנצחה ושיקום. הבן שלי מת סתם, כשהוא מכר במכולת המשפחתית. ילדים בני 18 שמסתובבים פה שנים ברחובות ירו בו יותר מ־30 כדורים. למזלנו לא היו לקוחות בתוך החנות, אחרת זה היה טבח. הילדים האלו הם נוער נושר, אבוד, שהופך לשכירי חרב של עבריינים. אני בעצמי הזמנתי את המשטרה לא פעם ולא פעמיים אבל אף אחד לא נתן לי תשובה, כולל מפקד המרחב שהיה אצלי בבית. למרות שהבאנו להם תמונות מ־16 מצלמות שונות, לקח המון זמן לתפוס את הרוצחים. בעבר המשטרה לפחות הייתה מנסה להילחם בפשיעה, גם אם לא בצורה מושלמת. היום אנחנו במצב של הפקרות. יש פה החמרה דרמטית ולמדינה פשוט לא אכפת. מבחינתם שנהרוג אחד את השני, זה לא קשור אליה. זו זוועה".
מילה לראש הממשלה
לאחרונה עלה רעיון נואש לשלב את השב"כ במאבק בפשיעה במגזר הערבי. כל הנשים מזדעזעות למשמע ההצעה. "זה פשוט רעיון נורא", אומרת מייסם, "זה לא יכול להיות פתרון. לשב"כ יש תפקידים מוגדרים ואסור להכניס אותם לעניינים אזרחיים. זו התערבות מסוכנת. ממילא במגזר הערבי הקונוטציה של השב"כ היא חשדנית ושלילית, איזה שיתוף פעולה ישיגו ככה? כשהמשטרה רצתה – היא ידעה להילחם במשפחות פשע ולהכחיד אותן. מה שקורה פה זה פשע מאורגן לכל דבר". ריהאם מסכימה ומוסיפה: "היום אנחנו מתמודדים עם אימפריות פשע, מעצמות כלכליות שמגלגלות המון כסף ומגייסות הרבה צעירים שאין להם אופק או עתיד. הם חושבים ורואים שאפשר להשיג כסף בדרך קלה ונכנסים למלכודת הזו. זו תוצאה של הזנחה מבנית ומתמשכת של מדיניות ממשלתית".
"כמובן שזה משפיע על הכל", מוסיפה מייסם, "בשנים האחרונות גם התופעה של האלימות כלפי נשים ורצח נשים סובלת מהחרפה בגלל שהמון נשק מסתובב. יותר קל לרצוח נשים בנשק חם, כי כל מה שצריך זה 500 שקל לקנות נשק או להשיג שכיר חרב. לצערי הרב, אני גם רואה שיש לא מעט נשים שמנוצלות לרעה על ידי ארגוני הפשיעה והן הופכות לחלק מהמנגנון הזה. זו תופעה חדשה ומטרידה. חלק מהנשים שנרצחו בשנים האחרונות לא נרצחו בגלל אלימות מגדרית אלא בגלל קשרים עם עבריינים. אני חוששת שהמשבר הכלכלי שהביאה הקורונה יגרום ליותר נשים להידחק להלוואות בשוק האפור למשל, וזה יגדיל את מעגל האלימות".
"לצערי יש המון סטיגמות על החברה הערבית", אומרת ריהאם, "אומרים עלינו שזה בטבע שלנו, שאנחנו ברברים ושהאלימות היא עניין תרבותי. זו דרך קלה לברוח מאחריות. יש פה שכבה עצומה של בני נוער משועממים, בלי עתיד ובלי השכלה. אם יתפסו אותם בזמן, אפשר יהיה להציל הרבה נפשות. אני לא בורחת מחשבון נפש, אבל המדינה פשוט החליטה להפנות לנו גב. אנחנו כרגע במצב חירום לאומי".
עכשיו ראש הממשלה הבטיח להיאבק בפשיעה, במסגרת החיזורים שלו אחרי הקול של ערביי ישראל.
כולן צוחקות צחוק מריר. "הוא לא צריך להבטיח אלא לבצע", אומרת חיתאם, "הוא ראש הממשלה שנים והוא לא עשה דבר. נתניהו הוא האישיות הכי אלימה כלפינו בפוליטיקה. הוא המסית הכי גדול נגדנו. היעד שלו זה לא להשיג קולות מערביי ישראל, אלא לסכסך בינינו ולפרק את הרשימה המשותפת. זה יהיה הניצחון הכי גדול שלו".
"מה שהכי מפחיד אותי הוא הייאוש", אומת מייסם. "ההשלמה שזה הגורל שלנו. זה מחריד. אני יודעת ששותפות של יהודים וערבים יכולה להוביל להצלחות אדירות, תשאלו את ארגוני הפשיעה, מתקיים שם אחלה דו־קיום. אני מקווה שהמאבק שלנו יוביל חברי וחברות כנסת להצטרף אלינו, מימין ומשמאל. אנחנו צריכות את הציבור בשביל לשנות. ואנחנו מאמינות שאנחנו מסוגלות".
