תסמונת דובאי חוזרת
הדרג המקצועי מנהל קרב מאסף נגד מעצבי דעת קהל שקוראים לשים סוף לסגר
החיסונים נגד הקורונה עובדים. אחוז החולים הקשים מקרב מי שקיבלו מנת חיסון שנייה זניח לגמרי. פירוש הדבר כי החיסונים כבר הצילו, בחישוב שנתי המבוסס על שיעורי תמותה לפי גיל, את חייהם של לפחות 3,500 ישראלים.
את ההשפעה החיובית של החיסון משבשים הזנים חדשים של הנגיף, במיוחד הבריטי הנפוץ בארץ. הוא פוגע יותר בצעירים, שחלקם עדיין לא התחסנו, ובכך מעכב את ההשפעה הכללית הבולמת של החיסון. הזן הובא ארצה מלונדון - וזה טבעי - ומדובאי, וזה לא טבעי. למובילי דעה קל להאשים בכך את ההמון שטס לשם בעקבות הנורמליזציה וחזר לנמל תעופה פרוץ. פחות נוח להכות על חטא.
טרפת דובאי הרי לא נולדה יש מאין. הוליד אותה גל ביקורים של ידוענים ישראליים, מפוליטיקאים ועד אנשי עסקים, מבדרנים ועד רבנים. העצימו אותה עשרות כתבות בתקשורת שבהן סופר בנשימה עצורה על נפלאות הנסיכות כאתר תיירות נחשק. מבוגרים, צעירים וטף הצטופפו בתורים ארוכים לצ'ק־אין לטיסה לאמירויות כאילו הן אלדורדו החדשה. תאגידים כלכליים ראו לעצמם חובה לקיים "כנסי דובאי ואבו־דאבי" רבי־משתתפים וחסרי עניין.
כל זה התרחש כאשר בישראל היה מה שקרוי אצלנו "סגר". בהשוואה בינלאומית נמצא באחרונה כי מתחילת המגפה העולמית נרשמו בישראל הכי הרבה ימי סגר. הממצא מופרך כי המשק הישראלי פעל גם בימים של סגרים מוצהרים ב־85% עד 90% מפעילותו הרגילה, מלבד בפרק זמן קצרצר במארס אשתקד (לפי נתוני בנק ישראל). ב"סגר" הנוכחי רמת הפעילות הכלכלית נמוכה באחוזים ספורים מהפעילות הנורמלית בחורף. למצב כזה לא נכון לקרוא סגר. אלו הגבלות על ענפי מסחר ושירותים לקהל הרחב, בלי עוצר לילה ועם אכיפה מינימלית. במלואו סגור רק החינוך הלא־חרדי.
נוכח נתוני התחלואה הגבוהים רצוי לכן להאריך את את תוקף הסגר החלקי בעוד עשרה ימים ואף להחמירו. אבל זה לא יקרה, ולא רק בגלל פוליטיקאים. מייאש לראות את קרב המאסף שמנהל הדרג המקצועי במשרד הבריאות ובבתי החולים נגד הרוח הרעה הנושבת ממעצבי דעת הקהל ובאה לידי ביטוי בקביעות מהסוג "הציבור לא יכול לשאת עוד את הסגר הנורא ומתמרד נגדו". אמירות שלא נשענות על נתונים מהימנים ורק מדרבנות ומעצימות את הזלזול בציות לחקיקה הבריאותית. אם כולם נוהגים בהפקרות, אומר לעצמו האזרח הממושמע, סימן שמותר גם לי. הפרת החוק הופכת לנורמה.
ולהוכחה: חלף שבוע בלבד מאז נסגרו השמיים וכבר מהדהדת במרחב התקשורתי הזעקה של הישראלי שנתקע בחוץ לארץ (לא נתקע, בחר לטוס) לצד הנהי קורע הלב של מאות אלפים המכורים לטיסות לא־משנה־לאן. תסמונת דובאי חוזרת, על תוצאותיה ההרסניות.

