"כמו ילדה טובה אני יושבת ומחכה להצעה"
כשהסדרה בכיכובה,"לאבד את אליס", כובשת את העולם באפל TV, ליהי קורנובסקי הייתה אמורה לחרוש שטיחים אדומים בשמלות ערב נוצצות, אבל במקום היא מקננת בנעלי בית עם בן זוגה השחקן רועי ניק, וחולמת על הקמת משפחה. כשטראומת ביטול האירוסים עם עוז זהבי הרחק מאחוריה, קורנובסקי מאוהבת בחייה החדשים, מחכה לפתיחת התיאטראות כדי לכבוש גם את הבמות, וחושפת לראשונה איך הפכה בחשאי לדוגמנית העירום של צייר ידוע. 2021 תהיה השנה שלה
ביקום נטול קורונה, ליהי קורנובסקי הייתה אורזת מזוודה עם שמלות ערב עמוסות נצנצים וממריאה למסע עולמי בין המדינות שהחלו להקרין את הסדרה "לאבד את אליס" באפל TV. שלושת הפרקים הראשונים כבר שודרו באירופה ובכל רחבי ארצות־הברית בדיבוב לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית. "מיליוני צופים", היא מספרת בעיניים נוצצות. "עוד אין מספרים, אבל כבר יש ביקורות מטורפות וזה מרגש ברמות".
הקורונה דפקה לך טיול מהחלומות.
"נכון, הפסדתי המון פרמיירות וזה מבאס, אבל מי אמר שטיסות זה כיף? אני אוהבת להיות בארץ ובבית. הכי נוח לי בפינה שבה נעלי הבית שלי מונחות".
הפינה הזאת היא דירה שכורה ביפו, שתי אצבעות משוק הפשפשים, שאליה עקרה לפני שלושה חודשים עם רועי ניק, בן זוגה בשנתיים האחרונות. "לפני שנה, כשעברתי לדירה שלו, בתל־אביב, אמרתי לו שאני רוצה שנעבור לדירה חדשה שבה נוכל לקנן יחד ולבנות לנו חיים. רועי הציע לחפש ביפו, התלהבתי, מצאנו דירה מדהימה, ריהטנו אותה בפריטים עתיקים לצד חדשים, ואני אוהבת במיוחד לשכב על השזלונג, עם בד הטורקיז, מול הטלוויזיה או עם ערימה של ספרים".
איך השכנים?
"עוד לא הספקנו להכיר אותם. הזהירו אותנו שבקומת הקרקע של הבניין יש בר־מסעדה עם מוזיקה רועשת, ואני מתלבטת. מצד אחד כולנו רוצים שהקורונה תחלוף ומקומות הבילוי ייפתחו. מצד שני, עד שהמסעדה שתחתינו תיפתח אנחנו נהנים מהשקט".
שקט וחושך אפפו את שתינו כשנפגשנו מחוץ לדלתות המוגפות של בית קפה יפואי, וכמו שתי הומלסיות במעילים כהים התיישבנו על ספסל בגובה המדרכה. "יש לי רישיון, אבל אני לא נוהגת. בתל־אביב התחלתי להתנייד ללא מכונית, זה היה פשוט בלתי, ועכשיו, עד שנמצא רכב קטן וחסכוני, אני יושבת על האופנוע של רועי ומחבקת אותו מאחור. אני מתה על הפוזה הזאת. היא מזכירה לי את פעם, כשאבא שלי קשר אותי מאחוריו, עם קסדה, והסיע אותי מכפר־סבא לקליניקה שלו ברמת־גן. בטח נראיתי כמו אסטרונאוטית קטנה בחלל".
כששאלתי אותה אם הגיעה לפגישה רק בשש בערב כי סיימה את יום עבודתה, היא פטרה אותי ב"זה משהו אישי שלא קשור למקצוע".
נווווווווווו, לא תגלי?
"בחודשים האחרונים התחלתי להיפגש, פעמיים בשבוע, עם צייר מדהים כבן 80. אני לא יכולה לנקוב בשמו מתוך כבוד לפרטיותו, אבל הוא אחד התותחים שיש כאן בארץ, והוא מצייר אותי. אני אחת מהמודלים שלו".
בעירום?
"גם".
תעמדי בגלריה מול ציור העירום שלך?
"אין לי מושג אם הציורים האלה יימכרו או יוצגו בתערוכה, לא שאלתי מפני שאני כל כך מכבדת את האמן. בכל מפגש, בן ארבע שעות, הוא מלמד אותי על אמנות ומעניק לי השראה. הוא ואשתו אוהבים מאוד משוררים ובזכותם אני קוראת עכשיו את 'מחסן', ספר שירה של מאיר ויזלטיר. כן, בסלון, על השזלונג".
ואת נהנית לדגמן מול צייר?
"כן, אני מרגישה שהוא המוזה שלי אפילו יותר ממה שאני עבורו. מתחיל להיווצר בינינו קשר של סבא ונכדה. סבא שלי נפטר לפני 19 שנה, לא באמת יצא לי להכיר ולחוות אותו כמו שני אחיי הגדולים. עם הצייר הזה, שמאוד נכנס לי ללב, אני מטפחת קשר שמעולם לא היה לי עם סבא שלי".
לעוף על משהו
סבה הוא פאול קור, מחבר "כספיון", שאת ספרו "הפיל שרצה להיות הכי" הקדיש ל"ליהי נכדתי החדשה". באותה הנשימה בואו נזכיר שדוד שלה הוא שלום חנוך, שנשוי לאחות של אמה, ובזה נסגור את שושלת היוחסין שקורנובסקי (28) לא מתכחשת לקיומה, אבל גם לא מנופפת בה. כבר בפגישתנו הראשונה, לפני כשש שנים, בעקבות הנשיקות הלוהטות שהחליפה עם יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד", היא הכריזה בביטחון "אני לא זקוקה לקביים של שמות מפורסמים".
"לסבא שלי הייתה שגרה. מדי בוקר הוא קם והלך לסטודיו שלו, ברחוב יבנה", היא מספרת. "גם כשלא היה כסף בבית וציפו ממנו לעסוק במשהו יותר רווחי, מבחינתו זה היה ללכת לעבודה. אחיי ואני גדלנו בתוך האמנות. אמא לקחה אותי לכל ההצגות של כל המינויים, עד היום היא צועקת עליי, 'אני מחכה לך בשמונה בכניסה, אל תאחרי', ואבא חשף אותי למוזיקה ולאמנות פלסטית. עכשיו, בעקבות הפגישות עם הצייר, שממש מרחיבות לי את הנשמה, אני שוב רוצה להקשיב למוזיקה".
תחזרי לקריירה של זמרת אופרה?
"קריירה", היא מגחכת. "למדתי בתלמה ילין במגמת מוזיקה קלאסית, התגייסתי במעמד של מוזיקאית מצטיינת, תיכננתי ללמוד מוזיקה באוניברסיטה, לעשות תואר שני בברלין ולהופיע כזמרת אופרה בכל רחבי העולם. דוד שלי, שלום, תמיד צחק על ה־ר' המודגשת שהייתה לי, לא בדיבור יומיומי, רק כששרתי אריות. עזבתי את העולם הזה מפני שהרגשתי שהוא סוגר עליי. גיל ההתבגרות שלי היה סוער מאוד ובאיזשהו שלב היו בו רק שני מסלולים: או לעוף על משהו, או לקטוע אותו ‑ אז קטעתי. האם אחזור לשיר אריות? אולי, יכול להיות. בטוח שבגלל הסיגריות לא אחזור להיות הסופרן קולורטורה, הסופרן הכי גבוה, כמו לפני עשר שנים. היום אני אלט או מצו".
והסיגריות?
"כשאהיה בהיריון אני אפסיק".
בתקופת המדים היא שובצה בהרכב טקסים ("שרנו את שירי ארץ ישראל הקלאסיים, 'את תלבשי את השמלה הסגולה' וכאלה"), הצטלמה לסדרת הנוער "יומני החופש הגדול" ("נפלתי במקרה על מפקד נחמד שפירגן ואיפשר") והחליפה מיצים עם לוי ("בכלל לא החשבתי את עצמי כשחקנית, זה היה משהו על הדרך"). השנה, אחרי יורם לוינשטיין ואחרי שרשרת סדרות, היא נכנסה להבימה. "הספקתי לעשות רק כמה הצגות של 'הבגידה' של הלל מיטלפונקט לפני שהתיאטרון נסגר. את ההצגה השנייה, 'דבר על מקום הימצאם', צילמנו ל־HOT. איה קפלן עיבדה וביימה מחזה שמבוסס על ספר של נאוה סמל ז"ל. סיפור על שתי משפחות, יוונית ופולנייה, שעלו ארצה אחרי השואה ומחפשות ניצולים נוספים דרך המדור לחיפוש קרובים. אני גיטה, שאביה הסתיר אותה אצל כומר פולני. יש לי ילד ואני בהיריון. במילים אחרות, אני משחקת את אמא של שלמה ארצי ונאוה סמל, אחותו. נכון שזה קורע?"
את הפרויקטים שלה היא בוחרת בפינצטה, "על פי רמת החיבור שלי לדמות. כבר קרה שלא הלכתי לאודישן, לא ממקום של פרימדונה, אלא מפני שקראתי והרגשתי שאין לי שום חיבור, אז למה לבזבז את הזמן שלי ושל אחרים. אבל תמיד יש הפתעות. ב'קיבוצניקים', למשל, עשיתי אודישן לדמות של רז, ורק אחרי שהתקבלתי הודיעו לי שאני ניקי. האמת? התאכזבתי. לכי תדעי מה היה קורה אילו הייתי מחליטה לפרוש".
היית מפספסת את אהבת חייך?
"בדיוק. כשהתחילו לדבר איתי על 'קיבוצניקים' אמרו לי שדינה סנדרסון ורועי ניק כבר מלוהקים. עוד לפני שנפגשנו הערכתי את רועי כשחקן מדהים. במהלך שלושת חודשי הצילומים לא היה בינינו כלום, אפילו בסצנות של הנשיקות היינו רק שני שחקנים. לא, הרגשתי שהיה משהו מתחת לפני השטח, משהו הדדי, אבל בהתחלה כל אחד שמר לעצמו את הקלפים. רק אחרי שההפקה נגמרה אמרנו 'בוא ננסה, בואי נזרום'. וכבר שנתיים אנחנו זורמים. וזורמים טוב".
שני שחקנים מתחת לקורת גג אחת זה לא מתכון לאסון?
"בהתחלה פחדתי נורא, ממש לא רציתי להיכנס שוב לזוגיות עם שחקן מוכר, זה היה הדבר האחרון שאיחלתי לעצמי. לא הקשר עם עוז (זהבי) צילק אותי, אלא התגובה של התקשורת לביטול האירוסים. הרגשתי שכולם מחטטים לי בנשמה. הייתי אז בשנה השנייה ללימודים, לא יכולתי להתחבא בבית, הייתי חייבת לצאת ולראות אנשים ולהדוף שאלות. אין ספק שלזוגיות עם רועי הגעתי הרבה יותר למודת קרבות. עברתי המון פרידות. גם ידעתי להתנהל בצורה יותר בוגרת ועם תובנות של מה וכמה אני מוכנה לחשוף. כשאת פוגשת את האדם הנכון, והתקשורת ביניכם היא הכי פתוחה, בלי שום קונצים, ואת צוברת ביטחון בקשר, העובדה שגם הוא שחקן הופכת למשהו זניח. יש בחיים הרבה יותר מאשר המשחק".
אם תפגשי את עוז ברחוב?
"היי, מה שלומך. שלחתי לו מזל טוב כשנולדה לו ילדה. והוא סימס תודה".
כבר קבעת תאריך לגמילה מניקוטין?
"עדיין לא, אבל רועי ואני לגמרי חושבים על זה. לשם זה מתקדם. בינתיים, כמו ילדה טובה אני יושבת ומחכה להצעה. אין לי מושג למה זה לוקח לו הרבה זמן ומה הוא זומם. רועי מבשל, יש לו יד ויש לו רגש, מנת הדגל במטבח שלנו היא פיתת כוסמין עם מיונז וחביתה ועגבנייה ומלח. אני יכולה למות איתה בשקט. חלום".
ומה תפקידך בכוח?
"אני מנקה כמו אחרונת הבלבוסטות. רק את המטבח. לא חלונות ופאנלים".
מחיר החלום
דמותה של סופי ב"לאבד את אליס" (HOT VOD) הייתה עבורה קפיצת מדרגה מקצועית. "התפקיד הזה הוא לייף צ'יינג'ר", היא אומרת. "סיגל אבין, היוצרת והבמאית, עשתה לי המון אודישנים במשך חצי שנה. כמה? ברמה שאני כבר לא זוכרת. אולי היא לא הייתה בטוחה לגבי ההתאמה שלי לתפקיד, אבל אני ממש דמיינתי את עצמי בתוכו. סופי מפוצצת בביטחון מטורף שנובע מאיזה פצע עמוק, והיא הפכה לי את המוח. הרגשתי בסוג של הזיה. סופי תעשה הכל כדי ליצור ולהפיק את הסרט שלה בהתאם לוויז'ן שיש לה בראש, ובעיניי הסדרה מדברת על המחיר שאנחנו משלמים כדי להגשים את החלום בתוך המשולש של כותבת, במאית ושחקן. כל אחד מהם רוצה שהקול שלו יהיה זה שיוביל, אבל אף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי האחרים".
אילו יכלה ללוות את "לאבד את אליס" בפסטיבל קאן, קורנובסקי הייתה חושפת את הקרחת שעשתה לצורך צילומי סדרה חדשה שתעלה בקרוב, קומדיה רומנטית שנרקמת במחלקה האונקולוגית בין שני חולי סרטן. "מיכל היא פרי ספיריט שחוגגת את החיים בכל רגע שיש לה על פני האדמה הזאת מפני שאף אחד לא מבטיח שיהיה לה מחר. הצילומים הציפו בי המון חרדות, הסתכלתי במראה ובגלל הקרחת נראיתי לעצמי חולה. התחלתי למשש והלכתי לכל רופא אפשרי כדי לוודא שהכל בסדר אצלי, חמסה־חמסה, טפו־טפו".
איך שרדת את גילוח הראש?
"בפעם הראשונה זה לא היה כל כך נורא. צילמנו שלושה ימים, בסגר הראשון אף אחד לא ידע מה יהיה ואם בכלל נחזור לצלם, והסתובבתי עם מועקה. יכול להיות שגילחתי את השיער לחינם? בלי שום מטרה? כשחזרנו לצלם, אחרי שלושה חודשים, השיער כבר צמח ושוב נדרשתי לגלח את הראש וזה כבר היה איום ונורא. הרגשתי שאני חוזרת לנקודת האפס. אבל רועי היה איתי ולצידי. הוא היה מתוק להפליא והכי תומך. אין דברים כאלה. אין גברים כאלה. שמעת? אין".
הפקה: מיטל ברונר סטיילינג: שי לי ניסים ע. סטיילינג: טל טלבאום איפור ושיער: אסף מלמוד
לוק לבן
לוק חמרה מעיל טרנץ'
מעיל ושמלה Petit Pois
לפנייה לכתב/ת 
