הנסיכה סופיה
אחרי שנים שבהן עברה בין עבודות ובעיקר גוננה על אחותה נינט, סופיה טייב מנחה סדנאות אפייה ברשת ומאושרת בזוגיות עם גבר שעזב בשבילה את מדריד. עכשיו היא מספרת על התאונה שגרמה לה לברוח מרכבות, חושפת שהתנהגה בחוסר כבוד לשחקנים כשהייתה עוזרת הפקה, מתעקשת שאין מה לבנות על דוקו־ריאליטי משפחתי ומחזיקה אצבעות שהקורונה לא תבטל את החתונה שלה בפעם השלישית
במשך כמעט 15 שנה סירבה סופיה טייב לעלות על רכבות. זה התחיל כשהייתה חיילת בקריה בתל־אביב ונסעה כל יום ברכבת הביתה, לקריית־גת. יום אחד היא חיפשה מקום לשבת, וכשלא מצאה הציעה לחברה לעבור לקרון אחר. "ישבנו במקומות נפרדים כי לא היה מקום יחד, פתאום היה צופר וברקס ועפו אנשים קדימה. החייל שישב מולי הוריד לי את הראש וצעק לי, 'תתכופפי'. חשבנו שזה פיגוע. התנפצו חלונות, הרגשתי זכוכיות בראש שלי. התחלתי לצרוח ולבכות. היה הרס מטורף, כולם היו על הרצפה. רצו לצאת משם אבל הדלתות לא נפתחו. החייל עזר לי לצאת מהחלון. יצאתי והתחלתי להקיא. ראיתי אנשים מתים. הרכבת התנגשה במשאית, הקרון הראשון והשני יצאו מהמסילה ושבעה נהרגו. אני הייתי בקרון השלישי".
מה עשית?
"לא הבנתי איפה חברה שלי. אחר כך ראיתי שהיא עם דם על הפנים. היא שברה את הלסת, נזקקה לניתוחים בחצי פנים. לי לא קרה כלום, רק רסיסים. כשזה קרה התקשרתי לאמא שלי. איזה טעות. הבן־אדם האחרון שהייתי צריכה להתקשר אליו. היא כמעט התעלפה. היא התקשרה לאחי אייל, שהיה בסט צילומים של נינט אחותי. הוא אמר לכולם לא לספר לה שקרה לי משהו כדי שלא יעצרו את הצילומים. תוך 20 דקות הוא הגיע למקום התאונה. אסף אותי לתל השומר. נינט באה בלילה. התעצבנה מאוד שלא סיפרו לה".
איך זה השפיע עלייך אחרי כן?
"שלחו אותי לפסיכיאטרית בצבא. היא אמרה לי, 'וואי, הילדים שלי אוהבים את נינט. יש מצב לחתימה?' אז אמרתי שאני לא הולכת אליה. מאז לא יכולתי יותר לנסוע ברכבות אז נשארתי לישון אצל אייל ונינט שגרו יחד בתל־אביב. לפני שנה הייתי עם רותם, בן הזוג שלי, בברצלונה. בפעם הראשונה הסכמתי לעלות על רכבת, אבל היה מפחיד".
× × ×
אין הרבה דברים שהיא לא מוכנה לנסות. טייב, בת 34, כבר עבדה בחנות בגדים, מכרה מכוניות, שימשה כמפיקה בסדרות, הייתה סטייליסטית של אמנים כמו פאר טסי ועינת שרוף, יחצנה מסיבות והשתתפה ב'משחקי השף'. עכשיו היא חולמת לפתוח רשת קונדיטוריות. 24 אלף העוקבים שלה באינסטגרם מזילים ריר מבריוש רוגלך, אקליר קפה או עוגיות שוקולד צ'יפס שהיא מעלה לסטוריז. כרגע היא מעבירה סדנאות זום למתוקים ובקרוב תקיים גם סדנאות אצלה בבית לאנשים שפונים דרך האינסטגרם. במקביל היא עובדת בבית הספר לקונדיטוריה 'דנון' כאחראית על יועצי לימודים.
אבל הרבה לפני ערבוב הסוכר וקיפול הבצק, היא חשבה להיות מאפרת בתעשיית הבידור. "כשנינה הייתה ב'שיר שלנו' אמרתי לה, 'תכניסי אותי לטדי הפקות'. היא אמרה שהיא תדבר עם המפיקה. המפיקה אמרה לי שאין תפקיד של מאפרת אבל אני יכולה להתחיל כעוזרת הפקה. זו עבודה הכי שחורה שיש. כל השיט. לדאוג שתמיד יהיה אוכל ושתייה בחדרים, אם למישהו כואב הראש תביאי לו כדור, אם מישהו צריך לשיר ולא זוכר את המילים בעל פה, תכתבי על פלקט ותחזיקי לו בזמן שמצלמים את הסצנה".
ואיך זה היה?
"התחלתי עם 'דני הוליווד' ו'תיכון השיר שלנו'. ואז עשיתי את 'אליפים'. בהמשך התקדמתי לתפקיד מפיקה בפועל. באה לפני כולם והולכת אחרי כולם. בחמש בבוקר אני על הסט מחכה לתאורנים, דואגת שכולם הגיעו וכולם אוכלים. היום לא הייתי עושה את זה".
סביבה של שחקנים אומרת גם קרבות אגו?
"היו לי מלא תאקלים. הייתי נוראית. מגעילה. לא התנהגתי בכבוד לאנשים. שחקן אומר לי, 'אני יוצא לעשן', אני אומרת לו, 'אתה לא יוצא. לא הולך לשירותים. אתה קודם מתארגן, אתה צריך להיות מוכן לסצנה'. הייתי מתעקשת על זה כי הייתי חייבת לעמוד בזמנים. יום צילום עולה טונה של כסף ואני לא יכולה שלא נצלם סצנה כי שחקן מתעכב בגלל סיגריה. הייתי מקפידה על זה ולפעמים בדרך לא כל כך יפה. זה הוביל לפיצוץ. שחקן כמעט עזב את הצילומים למרות שהוא חתום על חוזה, רצו להעיף אותו. בגללי".
עם מי כן הסתדרת?
"היחידים שהתנהגתי אליהם בכבוד הם יהורם גאון, יונה אליאן, סנדרה שדה וטוביה צפיר ב'סברי מרנן'. לא הייתי צריכה להגיד להם להתארגן או ללכת אחריהם. תמיד היו מוכנים והכי מקצועיים. גם האחרים היו מקצועיים אבל יותר שמים זין. 'אני השחקן ומגיע לי'. היו כמה מקרים בעייתיים. התחלתי קצת לאבד את זה כי זה משחקי כוח ואני אראה לכם שאני זו השולטת, לי יש את הכוח בידיים. הייתי לא נחמדה, רעה ומדברת בחוסר כבוד. ילדה שרוצה להוכיח שהיא יכולה לשלוט בכל הסיטואציות האלה".
היו שחקנים שאמרו לך באופן אישי, "תתאפסי"?
"כן. כולם הסתכלו עליי ואמרו מי זו הפישרית הזאת. התנצלתי בפני כולם, הרוב קיבלו. היה אחד שאמר שנים אחרי שזה קרה, 'זה לא מעניין אותי. אני עדיין כועס ואני לא אשכח לך את זה'".
שחקנים ואנשי צוות סיפרו לנינט על ההתנהגות שלך?
"היה מקרה או שניים כאלה. היא אמרה לי, 'מה זאת ההתנהגות הזאת? תירגעי, זה לא יפה, למה את צריכה שייצא לך שם כזה? למה את עושה את זה?' בהתחלה כעסתי ואחר כך הבנתי שהיא צודקת".
מתי החלטת לעזוב את ההפקות?
"הייתה נקודת שבר. במאי אחד אמר שהוא לא מוכן לעבוד איתי יותר. או הוא או אני. הייתי קשה מדי ולא נתתי ספייס לשחקנים שלו. המפיקה שמעליי אמרה, 'אני חולה עלייך אבל אני לא יכולה להעיף אותו ולהשאיר אותך'. החלטתי שאני לא רוצה יותר הפקות. שזה מכניס אותי לסטרס".
ועכשיו את מעבירה סדנאות אפייה ברשת. איך התגלגלת לזה?
"הייתי הילדה היחידה בבית שהתעניינה במטבח. מגיל 20 אני לא בבית, היה לי חבר בנתניה ואצלו התחלתי להכין עוגיות. הייתי אופה וכל העוגיות היו נגמרות באותו יום. לא חשבתי לעסוק בזה, לא היו לי יותר מדי חלומות. רציתי לעשות כסף ולהצליח, לא משנה במה. התגלגלתי לאפייה בהמשך, למדתי והשתכללתי. כל הזמן שואלים אותי באינסטגרם מתי אני אעשה לייבים. תיכננתי בתקופה הזאת להעלות את כל המתכונים על הכתב, אבל קשה לי להניע את עצמי לפעולה. אני צריכה שישלפו אותי, שישימו לי דדליין ויגידו לי 'אין לך ברירה', ככה אני הכי מצליחה. ואז פנו אליי מאתר עולמי שנותן פלטפורמה להרצאות. אמרו לי שראו אותי באינסטגרם ורצו שאני אעשה סדנה ואפרסם אצלי והם ידאגו להכל".
× × ×
אחרי שעזבה את ההפקות טייב ישבה שנה בבית מבלי לדעת מה היא רוצה לעשות. היא התחילה ליחצן מסיבות ובמקביל עבדה בחנות בגדים ברמת אביב. "פעם אחת פאר טסי הגיע כלקוח. הוא ביקש שאני אהיה הסטייליסטית שלו ביום צילום. ככה התחלתי לעשות שערים לכל מיני עיתונים כמלבישה".
היה קשה לחזור לעבודה כזאת?
"ברור, אבל זה היה נטו רק להרוויח כסף. לא התייחסתי לזה כאל עבודה של החיים שלי. אחרי ארבע שנים עזבתי. הבנתי שזה קטן עליי. לא אהבתי למכור. הייתי בדיכאון. זו הייתה תקופה קשוחה כי גם הפסקתי את חיי הלילה וזה הרגיש שאני מתנקה מכל העולם הזה. רציתי משהו אחר ואז הגיעה 'משחקי השף'".
התלבטת אם ללכת?
"לא רציתי שידברו איתי על נינה או יגידו 'אחות של' באה לתוכנית. אמרתי להם לא, אבל הם לא ירדו ממני. שלחו אליי אנשים, אמרו לי להכין משהו ולבוא לשיחה. הסבירו שהקטע שם זה שאת עושה מנה ולא יודעים מי הכין אותה. בסוף זה מה שדיבר אליי".
היא מכירה היטב איך נראים החיים בפרונט. במשך שנים היא גוננה על נינט, מוכנה להילחם בשבילה באש או בפלאש. "התקופה הכי קשה, כשממש חששתי לצאת מהבית, הייתה כשיהודה (לוי) ונינט התחילו לצאת. היה צלם שהיה אורב לנו ויוצא מהשיחים. היו מחפשים לתעד כל שטות שלה. אחר כך אותו דבר עם יוסי. הוא לא הבין את הסיטואציה. הוא חי חיים הכי פרטיים בעולם, ופתאום הוא עומד עם תחתונים במרפסת ומצלמים אותו".
היה מקרה שגרם לך להתעצבן במיוחד?
"כשנינט הייתה בהיריון הייתי כמו שומר הראש שלה. יום אחד החלטנו ללכת לים. היא נכנסה למים והיו שלוש בנות שצילמו אותה. באתי לבחורה שצילמה ואמרתי לה, 'תני לי את הטלפון שלך'. והיא עונה, 'לא'. אמרתי לה, 'לפני שאת מקבלת ממני כאפה, תביאי את הטלפון. אם לא, אני מזמינה משטרה. תיזהרי, אני אעקוב אחרייך עד לבית שלך. את לא יודעת למה אני מסוגלת'. הייתי בקטעים האלה ממש עבריינית. נינה אומרת לי, 'תירגעי, מה את משוגעת?' לקחתי את זה הרבה יותר קשה ממנה. היא אמרה, 'יאללה, שתצלם'".
למה זה הפריע לך יותר משהפריע לה?
"תמיד הרגשתי צורך לגונן. היה לי קשה לא לשלוט בסיטואציות. רציתי לעטוף אותה, אבל היום בחיים לא הייתי עושה את זה. הייתי אומרת שילכו להזדיין. לא רצינו שיצלמו אותה עם בגד ים בהיריון אז כל הזמן הסתכלתי מסביב. היה צלם עיתון שצילם אותה בתוך המים ובחוץ. כשיצאו התמונות רציתי להפוך את כל המערכת. לשרוף אותה. זה הפריע לי כי ידעתי שזה מפריע לה, אבל היא התרגלה. על כל האחים שלי אני מרגישה צורך לגונן. איתה זה בולט כי היינו צמודות. אנחנו כמעט כמו תאומות מאז הילדות".
× × ×
היא נולדה בקריית־גת לאבא יוסי ואמא מרסל. רביעית מבין חמישה אחים ואחיות: אייל, חנן, נינט, היא ואסתי. בית מסורתי. שומרים כשרות, קוראים תהילים. אבא יוסי מכין לה ולנינט סנדוויץ' פסטרמה ואבוקדו והן זורקות מהחלון וחושבות שהוא לא ישים לב. אביה מסגר ורתך, אמה עבדה שנים בפולגת עד שפוטרה. "היא הייתה שם 36 שנה. עבדה חמישה ימים בשבוע ולפעמים גם בשישי. תשע שעות על הרגליים, כל יום. בכל חמשת ההריונות היא עמדה ככה, עד חודש תשיעי. הרופא שיילד אותה בלידה של אסתי אמר לה, לנשים בנות 90 יש ורידים כמו שלך. אבל לא הייתה לה ברירה. כל מי שגר בקריית־גת עבד במפעל. כשסגרו אותו זה היה משבר. היא בכתה מאוד. הייתה שבורה מזה. כי עכשיו היא בבית ולא עושה כלום. הפיצויים היו זעומים לעומת התקופה שהיא עבדה שם. לא יכולה להגיד אפילו כמה מרוב שזה מביך".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך מהמשפחה?
"אחד הזיכרונות הראשונים זה כשהייתי בת שבע. היינו במלון חוף גיא בטבריה, נפלתי על הרצפה ונשברה לי חצי שן קדמית. אמרו לאמא שלי שאני צריכה לאסוף את השברים של השן כדי שידביקו לי חזרה. אמרתי, 'איך אני אמצא את זה?' זה אחד הדברים שהורידו לי את הביטחון במשך כל הילדות. רק בגיל 18 עשיתי השלמה ועד אז הייתי עם שן שבורה. כל התיכון הייתי ככה. יכול להיות שהיו צוחקים עליי, אני לא זוכרת, זה בהדחקה. כל הילדות זה היה לי לא נעים".
איך היו היחסים עם שאר האחים?
"אייל היה גדול מאיתנו וכבר לא חי בבית. אסתי הייתה קטנה. חנן כל הזמן ניסה לשלוט בי ובנינה. הוא היה אומר שעד שאמא באה מהעבודה כל הבית צריך להיות מתוקתק. את עושה כביסה והשנייה עושה כלים, את מטאטאת והשנייה מורידה כביסה. פחדנו ממנו. היינו מתקשרות לאמא לעבודה ואומרות שהוא מציק לנו. שהוא משליט עלינו טרור. 'אם אתן לא עושות את זה אתן לא הולכות לחברות'. היום אנחנו הכי מודות לו בעולם. אנחנו מסודרות כי ככה חינכו אותנו".
יש סיכוי שתחזרי לגור בקריית־גת?
"קשה לגור בתל־אביב. אי־אפשר לחסוך או לקנות בית. יש מחשבה על לעבור מכאן. יש בי צד שרוצה לעבור לקריית־גת. לא מזמן הייתי אצל ההורים שלי והייתי צריכה לקנות כמה דברים. הלכתי למרכז, הכל זול וטרי ומהיר. אין תורים, כיף ורגוע. אני לא שוללת שום אופציה אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את הצעד הזה כי ברור שההתפתחות שלי היא כאן בתל־אביב".
יש לך חסכונות?
"לא, רק גירעון מכל שנותיי בתל־אביב. גירעון עצום כי אני מאלה שחיו בסרט. לא הייתי מוכנה לגור עם שותפים, רק לבד. על הלבד הזה אני משלמת עד היום".
היית שוקלת לעשות דוקו־ריאליטי משפחתי?
"אני יכולה לשקול עד מחר. חלק מהמשפחה לא תשתף פעולה עם מצלמות בתוך החיים. אבא שלי אולי יסכים, אמא שלי לא. גם נינה בחיים לא הייתה מסכימה לעשות את זה וגם בן הזוג שלי. רותם אפילו לא מוכן שאעלה תמונה שלו לאינסטגרם. הוא לא מבין למה צריך לספר לעולם דברים אישיים. אין לו אינסטגרם אבל חברים שלו עוקבים אחריי. לפעמים הוא שואל אותי, 'איזו תמונה שלי העלית היום?' אז בתיאוריה ריאליטי משפחתי נראה לי כמו רעיון נחמד. רק שאף אחד לא יזרום על זה".
× × ×
בזכות הקשר עם אחותה היא פגשה את בעלה לעתיד, רותם נחום בן ה־31. "הכרתי אותו בזכות דירת ה־Airbnb של נינט. היא הגיעה לארץ ורותם היה אחראי על דירה ששכרה. בכל פעם שהייתה באה לביקור, הייתי שמה לה בדירה את הדברים שהיא אוהבת כדי לתת לה תחושה של בית. דיברתי עם רותם כדי לסכם איתו מתי אבוא עם הדברים. בכלל לא חשבתי עליו בכיוון רומנטי כי הוא אמר לי שהוא עוזב את הארץ למדריד".
אז איך התאהבתם?
"כשנינה באה, עברתי לגור איתה לחלק מהזמן. סימסתי לרותם, שכבר היה בחו"ל, כל מיני שאלות דביליות על הבית. התחלנו להתכתב. לילה טוב, בוקר טוב, ואז התאהבנו. הוא הזמין אותי לסילבסטר אצלו, אמרתי שלא, אם אתה רוצה להכיר אותי, תבוא אתה. בדיעבד זו ההתאהבות הכי מדהימה שהייתה לי בחיים. הכרתי את הבן־אדם לא כמו שמכירים פה בארץ. שיוצאים לדייט, שותים יין, בודקים את רמת הלארג'יות, זה מה שרוב הבנות עושות, וגברים בוחנים, רגע, היא משתכרת? זו הייתה היכרות נקייה ואמיתית. היינו עשרה ימים יחד בלי להיפרד לדקה ואחר כך טסתי אליו למדריד. אמרתי לו שאני לא מתכוונת לנהל קשר רומנטי עם מישהו מעבר לים. ואז הוא בא לארץ".
רומנטי.
"הוא הוציא אזרחות ספרדית, סיים את התהליך וחזר לארץ. הפתיע אותי יום אחד באחת בלילה ואמר לי 'חזרתי'. היינו ארבעה חודשים יחד כשזה קרה. לא הייתי בזוגיות מ־2011 וכבר אמרתי 'מה יהיה?' לא דאגתי ברמה שלא ישנתי בלילות אבל התבאסתי שנורא קשה להכיר פה אנשים. הייתי פוסלת על הדבר הכי קטן. אני בטוחה שאחרים ראו אותי כמישהי לא רצינית, בליינית שרק רוצה לצאת לברים. הייתי יוצאת כל יום אבל בסופו של דבר אני בן־אדם של בית. הייתי צריכה את הגבר הזה שיהיה לי כיף להיות איתו בבית".
למה מדריד לא הייתה אופציה מבחינתך?
"הוא רצה שניסע לשם אבל אמרתי לו שהדבר הראשון ששמתי לנגד עיניי זה משפחה ואני רוצה להתקדם במקום הזה. אני לא צעירה. גם חשבתי על ההורים שלי. יש אחות בארצות־הברית. עכשיו אני אסע למדריד?"
חשוב לך שהילדים יגדלו בארץ?
"בתקופה האחרונה אני חושבת שאפשר להסתדר מעולה גם בחו"ל. כי קשה פה. הכל מלא ביורוקרטיות, כל דבר לוקח נצח, אישורים. חצי שנה להזמין תור בקופת חולים. הכל מייאש. עצמאים שמשלמים מיסים כל החיים מקבלים בתקופת הקורונה מהמדינה מענקים שהם בדיחה. ומצד שני נותנים 750 שקל גם למי שלא צריך. אני משלמת כסף למדינה ובסוף מה אני מקבלת ממנה? כלום. אני אוהבת את המדינה אבל זה כבר לא לוקסוס לגור פה".
פעמיים כבר קבעה מועד לחתונה ופעמיים ביטלה בגלל הקורונה. "רציתי חתונה עם החברים שאני אוהבת ועם כל האנשים שצריך להזמין. רותם רצה חופה וזהו. אמרתי, 'לא יקרה, נעשה מסיבה'. בדקנו תאריכים וסיכמנו על 17 במרץ. בחרנו מקום, עבדנו על עיצוב. 500 איש אישרו הגעה".
ומה קרה?
"חמישה ימים לפני החתונה, איך שמעצב הטבעות הביא לי אותן ויצא מהדלת, ביבי נאם ואמר שמורידים את האירועים ל־100 איש. אני בוכה. לא מאמינה. ואז הודיעו שמבטלים את האירועים לגמרי. עשיתי כבר מסיבת רווקות הכי מושלמת בעולם. בזמן הזה רותם היה בבידוד באשקלון והייתי לבד בבית. נינה באה עם האחיינית שלי והנסיכה הקסומה הזאת אומרת לי, 'דודה סופי, את בוכה כי את לא תלבשי את השמלה של החתונה?' עוד יותר בכיתי מזה והיא חיבקה אותי. לקח לי זמן להתאפס".
איך זה המשיך?
"הוציאו אותי לחל"ת. הכל היה לי כמו מסך שחור. עברנו את המשבר הזה והתחלנו לחשוב שוב מתי נתחתן. אמרו שבקיץ הנגיף ימות בחום. אז קבענו תאריך חדש, 10 באוגוסט. ואז היה הסגר השני. כל הזמן התקשרו אליי מהרבנות בתל־אביב ואמרו לי, 'תעשי חופה כי אסור לדחות חתונות'. הסבירו לי שאסור לחכות, שזה יכול לגרום לסכסוכים בין בני הזוג. ובאמת הייתה תקופה קשה. לא הכל היה הפי־הפי. היה חנוק. הר געש. זה טבעי כי לא ריאלי להיות עם בן־אדם 24 שעות ביממה. עכשיו התחלנו לדבר שוב על חתונה. קבענו שנתכוונן לחודש מסוים גם אם זה אומר רק 100 איש. החתונה הפכה למשימה שתקועה לנו ואנחנו רק רוצים לסיים אותה".
ובזמן הזה קרו עוד דברים. חלית בקורונה.
"זה היה בתחילת הגל השני. שלושה מהאחים נדבקו וכל אחד ישב בבידוד. אני קיבלתי את זה יחסית קל. לא הרגשתי כלום. לא רציתי להאמין שזה קורונה. עשיתי את הבדיקה והיא יצאה חיובית וכשהגעתי הביתה לא הרגשתי טוב. כאבו לי השרירים וגם איבדתי את חוש הטעם והריח. קמתי בבוקר ורציתי להכין קפה ופתאום אין ריח של קפה. ואז אפיתי עוגה ולא הרחתי שהיא נשרפה. 30 יום לא יצאתי מפתח הדלת הזאת, גם לא לזרוק זבל. כל כך פחדתי להדביק מישהו".
